שחר אדום- סין

איך אני מתגעגע לדני ליטני, לקול המחוספס

שממסמר לך את הבטן בעצבות מתוקה וחדה

הקול הזה שראה לא פעם בחייו את זוית הירידה, מודע תמידית למעידה

ועדיין החום הבוקע מגרון כמו מקמין, מבעיר עצמות וממשיך להאמין

מתפצפץ באוזניים כמו אסופת זרדים

שולה מילים מתוכו כערמונים סדוקים.

אחד הדברים שאני מתהדר בהם יותר מכל (מבחינה מקצועית) הוא הראיון שלי עם דני ליטני שהתקיים בתקופה שעוד כתבתי להנאתי בעיתוני-סטודנטים. ליטני הוא אחד האנשים מסצינת המוזיקה הישראלית שלטעמי, מעולם לא נס ליחו. התאהבתי בקולו העמוק כבר בגיל צעיר. אני זוכר שנסעתי לתל אביב לתחנה המרכזית החדשה ועיני נתקלו באוסף גירסאות הכיסוי שלו. באופן אישי, יש שם כמה מהביצועים היותר יפים במוזיקה הישראלית. מבחינתי, זו הייתה סגירת מעגל. לכמה אנשים יצא לנהל שיחה על כוס בירה עם יוצר שהם מעריכים? אגב, בעת הראיון, הוא היה בן 63. אמן בלוז, פליט מהדור של הסיסקטיז וסמל מין בדימוס, לפחות ככה אימא שלי סיפרה לי. 

לזכותו יאמר כי הוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה ומצליח להעניק לאדם היושב לידו תחושה נוחה וחברית. באותה המידה, יכולתי לשבת עימו ולצפות בליגת האלופות. הבלתי אמצעיות הזו, הכובשת. אני חושב שליטני הוא לא זמר ששומעים את הדיסק שלו לפי מצב ברוח, אלא זמר היוצר מצב רוח. מלנכוליה נעימה ומתקתקה, כאילו לרחם על עצמך זה סוג של תחביב. ומה הוא בסך הכול רוצה?

קצת יחס חם.

נ.ב- מכיוון שאין לי את הראיון ברשת. אני שוקל להעלות אותו סרוק לבלוג.