שחר אדום- סין

ארזנו הכול, ליתר דיוק, הדר ארזה ואני הנהנתי עם הראש. מאוחר יותר, אפילו השלכתי כמה מכנסי שלושה רבעים לתוך המזוודה ורכסתי אותה, זו גם סוג של עזרה. התברר לי כי יש מזוודה אחת עם חפצים אישים ואחת, הגדולה יותר, עם מתנות למשפחה וחברים. האמת, שאף פעם לא הבנתי את זה, את הצורך ההזוי במתנות. אתה מביא לו והוא מביא לך. מה קרה? כבר אי-אפשר לסגור על בקבוק יין וארוחה טובה?

זה בדרך כלל, מתחיל בקטן ב-"תשמע, כשאתה בסין, הכול זול, אז אם אתה יכול וזה לא קשה לך אז..." ונגמר במזוודה חומה ענקית ששוקלת 30 קילו. טוב שיש כרטיס של הנוסע המתמיד.

הטיסה שלנו לארץ יוצאת מחר בבוקר בשעה 11, ולכן הקדמנו והגענו ערב קודם למלון בשדה התעופה של שנחאי. אחרי ארבע שעות של נסיעה על כבישי סין, מעבר בסופת ברקים וגשם שוטף ( כן, אני יודע שאנחנו כבר ביולי, אבל כנראה שלאלוהי הסינים אין תפיסת זמן טובה. הוא תקוע עדיין בינואר) וברבור צפוי של הנהג הגענו למלון. אהמהמה, פקיד הקבלה הבכיר אומר לי באנגלית שקטה עד חרישית, כי יהיה לנו יותר נוח לעבור למלון ממול.

"למה?" שאלתי.

"כי יהיה לכם יותר נוח ובאותו המחיר" אמר.

המשכתי להתעקש והוספתי "לא הבנתי, אין לכם חדרים פנויים?"

הוא הביט בי בעיני עגל מבעד לזגוגיות המשקפיים שלו ואמר: "לא כל כך."

רק כדי לסבר את האוזן, המשמעות של הביטוי "לא כל כך" הוא: "אין לי אבל לא נעים לי לומר לכם את זה ישירות בפנים". לך תבין, נימוס סיני.

למראה הפתעתי, הפקיד התגלה ככוכב אמיתי, ולקח אותנו למלון הסמוך. הוא עמד במילתו ואכן באותו מחיר ארגן לנו חדר אליפות העולם. כבר בזמן הצעידה, אמר לי כממתיק סוד: "אתם מקבלים חדר של 4 כוכבים במחיר של 3. יהיה לכם מאוד נוח".

טוב, אז אותי הוא שכנע עוד לפני שנכנסנו לחדר. כשהגענו לחדר, עינינו נפערו לרווחה, על פנינו נמרחה הבעה של פליאה רבה מהולה באושר. הדר הביטה בי ואמרה לי בחיוך שובב: "ק.ק הגענו למלון זיונים". בעודי מצחקק ומסדר מזוודות, סקרתי את החדר המעוצב בקפידה, את המיטה העגולה!, את המראה הרחבה שמעליה, את המקלחת שכל תל אביבי מצוי היה מוכר כליה עבורה. בכניסה למקלחת, התמקדתי בקיר הפסיפס הכסוף משובץ המראות, בספוטים הממוקמים במקומות הנכונים ומייצרים אווירה. תא המקלחת עשוי זכוכית שקופה ומולו, איך לא, מראה. בזמן המקלחת, בעת שחפפתי את ראשי והבטתי מעלה גיליתי, איך לא, עוד מראה..

בעיני, מי שתכנן את המלון הזה היה נרקסיסט מובהק שרק חשב איך ללכוד את בבואתו בקירות. שלא תבינו לא נכון, אני ממש אוהב את הבנאדם.

אז יאללה שיהיה לכם יום מצוין ונתראה עוד יום וחצי בארץ. מה לעשות, יש עצירת ביניים בלונדון. אולי נספיק לשתות גינס בכיכר פיקדילי.