שחר אדום- סין

הלוקיישן: ים תיכון, מדורה וארבעה כיסאות ים

משתתפים: ארבעה גברים וכלבה מעורבת

משתתפים פאסיביים: עשרות משפחות שיצאו לנפוש במינימום עלות בחופי הארץ.

קבענו שבוע מראש וכל אחד שיחרר את יום שישי בלילה. הם נישקו את נשותיהן ויצאו לקרב. העמסנו כמה משטחי עץ על הטנדר החדש של בלוצי וירדנו הימה. קנינו כמה שישיות של גולדסטאר, הכנתי מבעוד מועד תפוחי אדמה עטופים בנייר אלומיניום וקצת נשנושים. הגענו לחוף והתמקמנו, גררנו חבית ברזל חלודה פנויה והבערנו בה אש. הלהבות שהתחילו בקטן ליחכו בתיאבון את העץ היבש והפכו בשניות למדורת ל"ג בעומר, רק בובה מטלטלת של הצורר הייתה חסרה לנו כדי להשלים תמונת ילדות. פרשנו כיסאות ים בחצי גורן מול האש והים, חילצנו את פקקי המתכת מהבקבוקים החומים והשקנו לחיים בברכת "חיים טובים". 

כולנו בסוף שנות העשרים שלנו, בשיא אוננו. גברים צעירים ויש יגידו אף מוכשרים שכל אחד מצא את הפינה שלו בעולם. המפגש הזה מחזיר אותי אחורה למקומות נוסטלגיים וחמימים. למקומות ששאלנו את עצמנו: "מה יהיה כש..." והמפגש הזה הוא בדיוק ה"כש..". שלושת החברים הכי טובים שלי שמלווים אותי שנים רבות, כל אחד מייצג פן אחר בי. עם הזמן, השתנינו כל אחד לחוד וזה כמובן, השפיע על המארג העדין שבינינו וכתוצאה מכך, השתנינו גם כקבוצה.

רונן, חבר הילדות, שאינו צריך מילים כדי להבין ולהיות מובן. שנים של ניסיון הפכו אותנו לבני זוג אולטימטיביים. נשוי לורדה, הדמות הנשית הקרובה אלי ביותר פרט להדר.

ערן, הידוע בכינויו "חתיך", אלוף האדישות והרגש שטייל איתי שבעה חודשים בדרום אמריקה. הרבה זיכרונות אספנו יחד, המון סיפורים לספר. נשוי לדקלה, אהובת נעוריו, שנמצאת בחודש חמישי.

בלוצי הענק הרוסי והשקט, שירת איתי ביחידה. האיש לערבי אלכוהול ארוכים המסתיימים באיזה מנצ'יס לילי על "קינג ג'ורג'". לסיים איתו בקבוק של סטולי גולד זה לא אתגר, אלא סימן לתחילת הערב. איש עבודה שלא מאפשר לכל אחד להיכנס לתחום המחייה שלו אבל ברגע שזה קורה אתה הופך לחלק מהמשפחה. נשוי למורן, אותה הכיר גם כן בצבא.

זה מצחיק איך שיחות כאלה מתחילות בדרך כלל במשפט: "אתה זוכר ש.." וכל אחד מוסיף את הפרשנות שלו לסיפור, את המבט האישי שלו לאירוע. ואז, השיחות עוברות להווה. קצת על עבודה והגשמה עצמית וטפיחה על השכם שהצלחנו להגיע לנקודה שהגענו אליה.

עוד בירה נפתחת, הבקבוק הקודם טבע בחול ליד חבריו ורק בוהק הזכוכית מזכיר לנו שהוא שם. השאלה האלמותית "מה יהיה?" עולה שוב ואין ספק שיהיה טוב.

גלי רצה בחושך ומקפצת בצעדי ריקוד משעשעים. הנחתי שהיא מצאה חבר לריקוד.

"נראה לי שהיא מצאה סרטן חולות." אמרתי

רונן מיד רץ אחריה כדי לספק את סקרנותו. הוא הגיע אליה וצעק לעברי

"איך אני אוהב את הסרטנים הללו. יש להם גוף קטן ורגליים ארוכות."

אני מסיים ללגום מהבירה ושורק לגלי כדי שתעזוב את פרוק הרגליים הקטן, הרי גם סרטנים רוצים לנפוש בים. היא רצה מיד אלי והותירה את רונן מאחור תר אחר סרטנים נעלמים.

בלוצי מתעפץ על הכיסא, מדי פעם הוא מתעורר מפאנץ-ליין של סיפור מצחיק ומחייך בחמימות ונרדם שוב. הוא קלט שאני מביט בו ואמר: "ק.ק, אתה לא יודע כמה כיף לי עכשיו והחום הזה מהמדורה, אני יכול להירדם פה עד הבוקר."  

בינתיים, עיניו של "חתיך" בורקות בזמן שהוא מספר מעשיות מצחיקות מימי דרום אמריקה העליזים. "אתם לא מאמינים איך הוא עשה את זה, לא היה לו אלוהים." ארבעתנו צוחקים מהבטן ונהנים מהשקט של הים, של החברות בינינו ושל הידיעה שיהיה בסדר גמור.

בסביבות שלוש וחצי, בלוצי וחתיך פרשו. רונן ואני נשארו להביט על האש ולקשקש בינינו על החיים. מפזרים הגיגים באוויר ואוכלים עוד תפוח אדמה רך כמו פירה. השחר הפציע והשעון הורה על השעה שש. שנינו נזכרנו בחיוך איך היינו נפגשים אחרי בית הספר התיכון ומעבירים יום שלם יחד, ואז בשעה מאוחרת, היינו אומרים שכדאי ללכת הביתה אבל איכשהו היינו מסיימים את היום בשש בבוקר. זה היה אז, וזה קורה גם עכשיו. זה פשוט מדהים.