שחר אדום- סין

הזיכרון הראשון שלי הוא מגן טרום חובה. קראו לגננת חנה כמו כל הגננות שהכרתי. היא הייתה נחמדה מאוד והיה לה תמיד ריח של עוגיות חמאה. הסתובבתי בגן המשחקים, בונה מגדלי קוביות באיטיות מבוקרת ומפרק אותם בהנאה גלויה. סביבי היו פזורים זאטוטים שונים ומשונים, מדובללי שיער ומריירי שפה. בתוך ארגז החול חפרו והתפלשו, קברו וגילו, התגלגלו ובהו. הייתה גם חבית צבעונית חלודה בקצוות ששימשה כמקום מחבוא גלוי לילדים המתבודדים, אלו שאהבו את השקט החשוך על פני ההמולה משולחת הרסן של ימי הילדות. הרמתי את ראשי מעלה מעל ארגז הקוביות וראיתי את הגדרות הצבעוניות המפרידות בין הגן לחוץ.

"מה יש שם." חשבתי לעצמי, "אולי קוביות יותר גדולות?".

עצי הפיקוס הצלו על ראשנו החשופים והאווירה הייתה נטולת דאגות, ואז זה נפל עלי. לחץ וולקאני מתחתית בטני. ניסיתי לסגור את השער הטבעתי שלי לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל ארשת פניי ושרירי המותשים מלהחזיק אותתו לחנה שזה הזמן ללכת. היא באה אלי ונשאה אותי בשתי ידיה ואמרה בקול רך ואימהי:

"עשית קקי"?

זה היה האישור הבלתי כתוב שלי לפרוץ בבכי ולעטוף את עצמי ברחמים עצמיים.

"כן, עשיתי קקי במכנסיים".

הכבוד העצמי שלי היטשטש ונעלם יחד עם סימני המבוכה על מכנסי החדשים. הילדים הקטנים החלו להתאסף סביבנו ולשיר שירי עם ידועים ברינה ילדותית:

"קקי, קקי, קקי".

הבכי שלי התערבב עם קולות השירה, ונזיפות עוזרת הגננת בשאר הילדים:"זה לא יפה לצחוק על מי שעשה במכנסיים!"

חנה הכניסה אותי לתוך הכיור. שטפה אותי ודיברה אלי רכות. הלבישה אותי בבגדי החלפה שאימי הכניסה לתיק ואמרה:"אתה רואה, כמו חדש".

זה היה אחד מהאירועים המכוננים בחיי משום שהבנתי משהו מאוד פשוט באותה הסיטואציה:

כאשר אתה בתוך החרא וכל הסובבים אותך מנצלים את חולשתך כדי לחזק את עצמם, רק אישה אוהבת תוכל להשיב לך את כבודך האבוד.