שחר אדום- סין

תמיד רציתי מספיק כסף כדי לעשות דברים שאני אוהב, כדי להשוות את עצמי לרף של חברים שלי.

העבודה הראשונה שלי הייתה עבודת סבלות אצל האחים כחלון. אני לא בטוח שהם ידעו בן כמה אני, זה גם לא היה חשוב. הגעתי בבוקר לעבודה עם אלדד, חבר מהחטיבה. המטרה הייתה להעלות את התכולה של המשאית לקומה רביעית בלי מעלית.

עבדנו ללא הפסקה במשך כשבע שעות, סחבנו ארגזים קטנים, עלינו וירדנו, ירדנו ועלינו. שתינו לימונדה קרה שבעלת הבית הכינה במיוחד. הסבלים המבוגרים סחבו את התנור והמקרר על הגב כמו פרדות מאומנות, מדרגה אחר מדרגה. אני זוכר שזה נראה לי כמו נצח וכשסיימנו הייתי מותש ורצוץ.

בעל הבית הודה לכולנו על העבודה הטובה והוציא מארנקו חבילה עבה של שטרות ונתן אותה לאלי, מנהל העבודה, בחור שרירי בעל כרס הריונית. לא הבנתי בדיוק מדוע. הרעיון של נתינת תשר לעובדים, היה זר לי עדיין.

אלי קרא לי ואמר:"כמה זמן עבדת?"

"שבע שעות", עניתי.

הוא שלף שטר סגול של חמישים שקלים והביא לי. "זה מספיק, לא?".

בתוך ליבי חשבתי שזה לא מספיק, ושעבדנו הרבה יותר קשה משטר סגול.

אמרתי בשקט: "זה נראה לי שזה בסדר". הוא צחק והוסיף לי עוד עשרים וחמישה שקלים.

המשכורת הראשונה שלי הייתה שבעים וחמישה שקלים, הייתי כה גאה בשכר הזה. אני הזעתי, אני קיבלתי.

יצאתי לעיר וקניתי זר פרחים גדול לאימי, את העודף דחפתי לכיס האחורי של מכנסיי. באותו היום טעמתי את טעמה של עצמאות. הטעם ערב לחיקי ומאז ועד היום אני תר אחריה ללא הפסקה.

מי שהביט בי מבחוץ, וודאי ראה ילד קטן לבוש בבגדי עבודה מסמורטטים שמבליט את חזו בהפגנתיות, ביד ימינו מונח זר של פרחי העונה עטוף בנייר עיתון. כמה הדברים נראו פשוטים אז.