שחר אדום- סין

יום שבת, שקט וארוחות טובות, מרתון של התוכנית "סרוגים" וקצת הרוקי מוראקמי. הדר שוכבת על הספה האפורה, לבושה נמנמת לבנה שעליה קשתות צבעוניות, וקוראת ספר תוך כדי משחק אוטומטי בשיערה. אני יושב על המחשב ולוגם מספל הקפה שמתמלא מהצהריים ללא הפסקה, טוב שירדתי לחצי כפית סוכר.

יובב ממתין בחדר השינה שלנו סמוך לדלת. הוא נראה כמו חורפן קטן, כמו זה שהיה ל"גברת פלפלת". כשאנו נכנסים לחדר, הוא מתעורר משנתו ומקפץ בארנביות לעברנו כאילו מישהו סיים לסובב לו את הקפיץ בזה הרגע. הוא מתקיים על אנרגיית "תשומי", הוא ממש גוש קטנטן של חיבה.

בנושא אחר, יעל שרוני היא אחת הנשים המדהימות שיש היום בטלוויזיה. אמנם, היא לא שדופה ונעלמת בתוך בגדים קולבים, אבל איזו נוכחות יש לה. כל פעם שהיא משחקת את הסייד-קיק, הבחורה הזו שרוצים/לא רוצים אותה, אני אומר לעצמי: "מה נסגר עם המלהקים הללו? היא פשוט פצצה של צ'ארם, היא חייבת להיות בראש."

אגב, התסריט שנון וכיפי. במעגל החברים הקרוב שלי אין לי חברים דתיים או דתל"שים או דתל"שלשים(עוד הברקה לשונית) ועדיין אני מוצא את עצמי מתגלגל מצחוק לנוכח האירועים המשעשעים הפוקדים את הגיבורים. המשחק הזוגי בתוך "הביצה" אינו שונה בין העולמות. ההיסוסים, החיזורים והקפריזות, כל אלו קיימים ללא הבדלי דת גם ב"קפה בגינה" וגם ב"ארליך" ודומיו בת"א.

אני שמח שפרק הזמן שלי כרווק היה קצוב ויחסית קצר, כך שלא הספקתי לאבד את הרגישות של בלוטות הטעם שלי. למה הכוונה? אתם שואלים.

הכוונה היא שמי שנמצא יותר מדי זמן בתוך הלולאה הזו של חיפוש ומציאה, ניסוי ותהייה(או טעייה), איחוי ושבירה מחדש, מגיע למצב בו הוא מתקשה להבדיל בין הטעמים. מתי האדם שמולו הוא ה"אחד" ומתי הוא סתם אילוזיה מזדמנת. המטאפורה האהובה עלי בנושא היא ביקור בגלידריה השכונתית. כשהיינו קטנים, היינו הולכים מדי שבוע בקיץ ללקק גלידה. ידענו שיש מתוקים וחמוצים, זה היה הרבה לפני עידן "אלדו" ושאר האיכותיות מארץ המגף. הייתי מגיע לשם בשמחה גלויה רק כדי להביט בכל הצבעים ולדעת כי אני אוהב שוקולד ווניל. הייתי מוסיף סירופ שוקולד חם מלמעלה שהיה נוטף על האצבעות ומתקשה במתיקות.

עכשיו דמיינו לעצמכם שאותו הילד הולך כבר 20 שנה לגלידריות. הוא טעם את כל הטעמים וראה את כל הצבעים, האם היום הוא יכול לבחור טעם אחד בודד ולהישאר איתו?

לסיכום, אני שמח שטעמתי מספיק טעמים בשביל לדעת מה אני אוהב, ולא יותר מכדי שאוכל לבחור.

אגב, אם בענייני גלידות עסקינן, שלושת הטעמים שאני הכי אוהב הם: שוקולד בלגי, מנגו וסניקרס. כמובן שהפשט של הסיפור הוא שיש רק טעם אחד שאני אוהב במיוחד והיא שוכבת על הספה וקוראת ספר.