שחר אדום- סין

היום אני רוצה להכיר לכם את יובב, הכלב הכי שרמנטי בסין. שם הגזע הוא פומרניאן, כלב כיס (בארץ הוא לא לכל כיס, יכול להגיע לכמה אלפים טובים) המתהדר בפרווה נפוחה וגוף מוצק, זכר לאבותיו הקדמונים שנהגו לסחוב מגלשות שלג. שנים של השבחה וזיווג מדוייקים הובילו ליצירת כלב זעיר שכל מטרתו בחיים היא לנגוס בעצמות, להתפנק וכמובן, לרדוף אחרי יתושים וחתולים נעלמים. אתם צריכים לשמוע אותו מגרגר על בובת הקוף שלו, ממש קינג קונג.

אתמול, בזמן שצפיתי בגל יקותיאל מפסיד בקרב על מדליית הברונזה(זה נשמע יותר טוב מארד), יובב נרדם עלי. הוא הלך על גופי והתמקם באיזור חלציי, הסתובב במקום בקלילות, כאילו מדובר בקניון עזריאלי ולא בגופי, והתיישב כשפרצופו מביט על יקותיאל מפסיד באיפון מכאיב. חשבתי על זה, שמבחינתו של יקותיאל עדיף היה שיזרק על גבו בשניה של חוסר שימת לב, מאשר הריתוק שהדביק אותו לקרקע לעשרים שניות ארוכות.

אחרי ההפסד, ליבי דאב עלי. הרי לא כל יום רואים לוחם יהודי אמיץ מעוטר בתחבושת על פניו. האמת, שנדמה לי שראיתי את זה מתישהו. זה קשור למלחמה והאתוס של "הצבר" הלוחם, מעטים מול רבים. למען האמת, גם אריק זאבי עלה כך לאחד הקרבות שלו, ההבדל הוא שהוא ניצח. הלכתי להכין קפה שישי לאותו היום וביקשתי מיובב שיזוז במטותא ממנו. הוא הביע את מורת רוחו והלך להתיישב בתוך עציץ עץ הבונזאי שיש לנו בבית. אם היינו מגדילים את התמונה הזו נניח פי עשרים, זה היה נראה כאילו סוס או בעל חיים לא קטן נמצא מתחת לעץ רחב צמרת. היה משהו בתמונה הזו שממיס את הלב. היצור הפיצי הזה, יושב באלגנטיות של מינימום סוס ערבי מתחת לעץ שגובהו אינו עולה על מטר. הנחתי את ספל הקפה ליד עמדת המחשב והתיישבתי. בראותו אותי, הוא קפץ החוצה מהעציץ וניגש למרגלות הכיסא. יובב מתח את רגליו בניסיון כושל להגיע אלי. אני חייב לומר כי כפתורי העיניים שלו הם בלתי אפשריים לסירוב, העליתי אותו והשכבתי אותו עלי. האמת, שגם עכשיו ברגעים אלו ממש, הוא שוכב על ירכי וישן שנת ישרים.

הכלבלב המתוק הזה מוציא ממני ניצוצות של חיבה לא מרוסנת. אני מגלה שאני מתאהב בו מדי יום, וזאת למרות אהבתי המוצהרת לכלבים גדולים ומאסיבים וכמובן, לגלי כלבתי הכנענית האהובה שנמצאת בארץ. יובב מתקיף את העולם בליקוקים ונביחות דקיקות, הוא אוהב להתכרבל ומתאים את עצמו למשטח עליו הוא שוכב. הוא רץ במשך שניות ארוכות ומצליח להגיע רק לקצה החדר. כל היום, אני שומע טפיפות זעירות על רצפת העץ ואז גרירה של עצם או בובה או רשרוש נייר וניילון. הרעשים הללו, בצורה לא מוסברת, ממלאים אותי בחום אדיר. 

אגב, אם זה לא היה ברור מדבריי, יקותיאל נתן הופעה מצויינת שיכלה להסתיים אחרת. אני חושב שהישראלים עד כה נותנים את הנשמה וזה ניכר. יקותיאל חמישי, שטילוב בגמר, השחיינים ובראשם ברנע ושפירא עושים חיל במונחים ישראלים, ובכלל ממש כיף לראות את הישראלים שלנו באירועים גדולים. קראתי על זה מאמר מתישהו שמטביע את המונח "גלוקליזציה"- החיפוש של הלוקאלי באירועים גלובלים. זאת אומרת, שתמיד נחפש את הישראלים באירועים בין לאומיים.

מחר בבוקר יערכו מוקדמות הסייף והירי, וגם משחקי הטניס שנדחו מהיום. אני מחזיק אצבעות ומקווה שהגאווה שפוקדת אותי בכל פעם שאני רואה את הסימון של דגל ישראל, תתורגם גם למדליות. אקנח בתמונה של יובב השובב ועץ הבונזאי.