שחר אדום- סין

אתם מכירים את הסרט "סיפורו של אביר" בכיכובו של הית' לדג'ר ז"ל? אז לטובת אלה שאינם זוכרים או שלא ראו את הסרט, אספר את תקציר העניינים: ויליאם, בנו של איכר פשוט, רוצה להיות אביר כשיגדל. אביו אמר לו יום אחד כי הוא יכול לשנות את הכוכבים. דהיינו, להיות אדון לגורלו ולשנות את מעמדו בחיים. האב שראה כי אינו יכול להעניק לבנו את שחפץ ליבו, שלח אותו לעבוד כשוליה לאביר המתחרה בקרבות רומח. ילדותו של ויליאם חולפת בכמה שוטים בודדים והנה בוקר אחד, אותו אביר לא קם עוד. ויליאם, שהפך לעלם בריא וחסון, מחליט להמשיך להתחרות תחת שם בדוי כדי לממן את ארוחת הצהרים שלו. הוא מנצח בקרב הראשון ורואה כי טוב. לבסוף, אחרי כשעה וחצי של קסם הוליוודי, הוא זוכה בכל הפרסים האפשרים, כולל אהבת אמת. כמובן, שהיו כמה פיתולים עלילתיים מתבקשים, אבל סוף טוב הכול טוב.

עכשיו השאלה היא האם אירוע כזה יכול לקרות במציאות? האם אותו נער עני יכול להפוך לאיש עסקים מצליח? האם באמת ניתן לשנות את הכוכבים? אני חושב שכן, אני יודע שכן. לעזאזל, אני חי את הכן. בכל אחד מאיתנו מסתתר אביר אמיתי שיכול להילחם ולהשיג את מטרותיו. כל מה שהוא צריך זה רעב בסיסי, סוס טוב ושיריון קשקשים. כן, גם קצת מזל מתקבל בברכה.

אני יודע שהיום זה מאוד מקובל להיות מבולבל, לא להיות בטוח, לפתח מודעות כוזבת שגורסת כי "זה בסדר להיות סתם", להיות בינוני ולהיטמע בזרם. לכולם יש היסוסים, לכולם יש פחדים, אך לא לכולם יש את האומץ להתמודד איתם. שמעתי את זה לפני הצבא, תוך כדי הצבא ואחריו. בטיול הגדול ובלימודים לתואר. אנשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם. "מה יהיה כשאצא מ.......?" זה לא משנה איזה מוסד תכניסו לתוך המשפט הזה, זה תמיד ילווה בפחד.

זה מתבטא בתסמונת ה"פיטר-פן", אנשים מבוגרים שמסרבים לעזוב את תקופת הילדות שלהם, כי העתיד הוא מורכב יותר. היום תקופת הרווקות נמשכת זמן רב יותר. ובכלל, יש תחושה של דחיינות באויר. עקב כך, יש שטוענים כי הארבעים זה השלושים החדש, ושאנחנו דור שנולד לשפע ולכן אין לו אמביציה לעשייה. ויש עוד עשרות אמתלות שונות שאמורות לענות לשאלה: "למה אנחנו כאלה?"

דור שלם צועד בתחושת ילד הסנדוויץ בארץ. לא לכאן ולא לשם, לא חלוצים ולא מודרניים מדי, לא יפי בלורית ותואר וכבר לא "צברים" באמת. אנחנו כמו אמריקאים אבל לא, דומים קצת לערבים, אבל בטח שלא. אז מה קורה פה?

התשובה לשאלה הזו נחלקת לשני חלקים: הראשון, תמורות חברתיות שמשפיעות עלינו בצורה בלתי נמנעת, תוך שינוי סדרי עדיפויות כלל-ישראלי. בשישים שנה הספקנו לבצע מעבר ממדינה סוציאלית שהשלטון בה הוא אליטה אשכנזית למדינה שהכסף מדבר ומכתיב ערכים. מעבר מקולקטיבי לפרטי, מהגדול לקטן. ניתן לראות את זה בכל תחום, אפילו בשירה. אם פעם היו משוררים לאומים, היום כבר אין דבר כזה. כל אחד כותב על צרותיו הוא, הלאומי של היום הוא מה שאנחנו שומעים בגלגל"צ. ואם נחזור אלינו, דור הסנדוויץ, כבר אין לנו שאיפות לאומיות, המתי מועט שנותרו לנו מסתכמות במדליה אולימפית. בהתאם לכך, שירות מילואים נהפך לנחלת יחידים וכור היתוך נשמע רק בהקשר של איום איראני.

החלק השני הוא ה"אני הפנימי". הרי כל החששות שצויינו לעיל, היו קיימים בכל הדורות, אך לא היה להם מקום לביטוי. אנשים שחיו תחת צלה של מלחמת קיום, לא יכלו לעכל את המושג הגשמה-עצמית. יש אוכל, אוכלים. אין אוכלים, מהדקים את החגורה. ופתאום, החברה מקבלת של כל גווני העצמי שיש. זה מתחיל בלחפש עבודה שתרגיש בה שאתה מאתגר את עצמך, גם במחיר של תגמול זעום. פתאום, אישה בת 32 רק מתחילה את החיים שלה, ויש לה עוד המון זמן לקריירה ולהקים משפחה, וזה בסדר. (הכוונה היא לשני המינים) כיום, ה"חיפוש-העצמי" הפך למטרה עיקרית, וזאת בניגוד גמור למשמעות המילולית שלו, הרי אתה לא מחפש כדי לחפש, אתה מחפש במטרה למצוא משהו.

נכון לעכשיו, יש סוג של כאוס חברתי שבו אנשים מנסים למצוא את מעמדם וחשיבותם במערך הזה. פה אני חוזר לפתיחה על "סיפורו של אביר". הוא חי ב"ימי הביניים", אנו חיים בימים בינוניים. המטרה שלו הייתה להתקדם, גם אנו רוצים בזאת. הוא יכול היה לוותר על כל הסיפור מיד אחרי התחרות הראשונה ולומר כי זה קשה מדי, כי החיים קשים מדי, אבל הוא המשיך. גם אנחנו יכולים לומר שלהתקיים בכבוד בארץ זו לחימה מתמשכת, אך האם נפסיק להילחם ונרים ידיים? אז זהו, שלא.

לסיכומו של דבר, לכל אחד יש את האפשרות להיות אביר או להיות זה שמסתכל על האביר כשהוא חולף במהירות על פניך. אני בחרתי באפשרות הראשונה, מה איתך?