שחר אדום- סין

איזה מזל יש לי. לפני כמה ימים קראתי בבלוג של דאלי על בחורה בשם דנה אותה פגש בטיול שלו להודו, וכפי שניתן לדמיין, מכאן זה יכול היה רק להסתבך. בזמן שקראתי את הפוסט, זכרונות שטו מול עיניי. דמויות של נשים שהכרתי ואינן עוד, נגוזו בערפל של שכחה סמיכה ומשכרת, צמר גפן מתוק ומתעתע ששב ומופיע ללא הזמנה בעקבות שיר, ריח מסוים או במקרה זה, פוסט מעורר הזדהות שהופיע עבורי בתזמון טוב. הבטתי בהדר בזמן שהיא עברה לידי ושרה לעצמה, ואמרתי לה:

"את יודעת שיש לנו מזל גדול שנעצרנו אחד על השני, הרולטה הזו-המסתובבת, יכלה להעצר על מישהי אחרת, ואז הכל היה אחרת."

היא צחקה עם העיניים ואמרה: "כן, אנחנו ברי מזל שיש לנו אחד את השני."

לפני שטסתי לטיול הגדול בדרום אמריקה, פגשתי עלמת חן ויצאנו קבוע במשך כשלושה חודשים. למען הכנות והגילוי הנאות, ביום שהיה לי כרטיס טיסה יזמתי שיחה והודעתי לה חגיגית כי בדו-קרב בינה לבין היבשת הלטינית, היא הפסידה. היא קיבלה זאת בהבנה ואף נתנה לי טיפים לטיול (היא בדיוק חזרה ממנו). שעון החול התחיל לרוץ, שלושה חודשים ומטה, וכבר לא הייתה דרך חזרה. חרף הידיעה, כי לא אמור להתפתח איזה סיפור אהבה בלתי נתפס וחוצה עולמות, טבען של מערכות יחסים ששני בני הזוג רואים את סופן עוד בתחילתן, הוא קריסה טוטאלית והתאבדות מנטלית כאילו אין "מאניינה". שמנו הכול על קרן הצבי של האהבה. לפיכך, בצורה מפתיעה ועיקשת, הקשר התחזק ופרח.

אלו היו ימים לחוצים של התארגנויות אחרונות, חיסונים ונבירה בכל מקום שיכול להניב לי פיסת מידע על דרום אמריקה. ימים ספורים לפני הטיסה, שתינו קפה אצלה במטבח. הבחנתי כי משהו אינו כשורה ושאלתי אותה מה קרה. היא השירה מבטה אלי ואמרה בהיסוס בטוח (אם יש דבר כזה): 

"חשבתי שאולי אני אצטרף אליך לטיול. ככה, אני אהיה במקומות שלא הספקתי וגם כמובן, לא נצטרך להיפרד."

הייתי בשוק, וזה לא קורה לי הרבה. התחושה שהובילה אותי במהלך הקשר הייתה כי לא משנה כמה עמוק אני צולל לתוך מערכת היחסים, תמיד יהיה לי את מצוף הטיול להאחז בו. פתאום, היא בנונשלטיות דרך אגבית, קופצת על המצוף שלי! שלי הוא המצוף.

"תראי, לא חשבתי על זה ככה. זה הטיול שלי וככה תכננתי אותו. אני לא בטוח שאני רוצה "חברה" איתי בטיול. בואי נעשה הסכם, כשאני עוזב את שטח ישראל, אנחנו נפרדים. במידה ואחרי חודש חודשיים, אני רואה שבודד לי וזה לא אותו הדבר בלעדייך, תצטרפי אלי. זה נשמע לך בסדר?"

היא הביטה בי, חייכה חיוך דומע ואמרה: "כן, זה נשמע מצוין".

המשכנו ללגום את הקפה והמוח סער ורתח ממחשבות. היא ליוותה אותי לשדה התעופה ונפרדה ממני בבכי ובמשפט האלמותי: "אל תשכח לחזור.." בכי וניגוב האף מדמעות סוררות, "...אליי".

נסעתי לטיול וכמובן, כשהקול קורא לנדוד לנדוד, אתה לא אוחז היטב את מוט האוהל. החיים המשיכו, שק החוויות התמלא במהירות. בו בזמן, ההתקשרות שלנו שהתחילה בטונים מאוהבים וסכרינים הפכה להחלפת טקסטים אינפורמטיבים על מה עשיתי ואיפה הייתי. היא לא שאלה אותי אם פגשתי בחורות אחרות, אני חושב שהיא פחדה מהתשובה שלי. כך עברו להם חודשיים, עד שהיא ביקשה שאתקשר אליה.

ירדתי למטה והתקשרתי מטלפון ציבורי והמתנתי לצליל חיוג.

"הלו?"

"הי, זה אני."

שתיקה רמה

"מה שלומך? לא דיברנו הרבה זמן. אני נמצא עכשיו בארקיפה, פרו."

בצד השני של הקו שתיקה ונשימות כבדות.

לבסוף, היא אמרה לי: "נו, אז מה קורה? אני מצטרפת או לא? אני משתגעת בציפייה, ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מאז שנסעת. אני מרגישה שאתה מתרחק ממני כל יום קצת יותר".

מאוד רציתי לומר לה שהיא צודקת ושאני באמת מתרחק, יותר נכון כבר התרחקתי מעבר לנקודת האל-חזור. רציתי לומר לה שהיה טוב וטוב שהיה, אבל אז שמעתי אותה מתייפחת בכי מרורים. לא ידעתי מה לומר, נדמה היה לי שכל דבר שאומר יסתובב בפי כמו חרב פיפיות.

"את עדיין פה?" שאלתי

"תדע לך שאתה בן-זונה, השארת אותי על אש קטנה, ועכשיו שיש לך מישהי חדשה אתה משחרר אותי."

זה המקום לומר שמעולם לא חשתי מחסור ביחס נשי ו/או חברותא נשית, זאת אומרת, הטיעון שלה בטל בשישים והיא ידעה זאת. היא פחדה מהדבר שהיא ידעה כמעט בוודאות שיקרה, בן אדם שמטייל אינו יכול לכבול את עצמו. מה גם, חודשים ספורים קודם לכן, היא חזרה מהטיול וידעה בדיוק למה אני נכנס.

"אין לי אף אחת, אבל טוב לי לבד. אני לא חושב שכדאי שתבואי לפה."

בכי ושוב בכי, איך אני שונא את זה. אני תמיד מרגיש חסר אונים מול בכי של בחורה. זה כאילו שמישהו שובר את הכלים, וצועק שהוא לא משחק יותר.

"אל תבכי, יהיה בסדר." באמת שלא היה לי מה לומר, חשתי רחמים עזים, כמו שניתן לחוש רחמים עבור מישהו שלא קולט במאת האחוזים את הסיטואציה אליה נקלע.

"אתה עוזב אותי?"

"אני לא רוצה שתבואי, תמשיכי בחיים שלך ונדבר עוד כמה זמן. טוב אני חייב ללכת, מחכים לי פה לנסיעה לראות את הקונדורים בקניון קולקה. ההסעה יוצאת בכל רגע."

הדמעות חנקו את גרוני וגוש של ליחה ועצב התיישב לי בתוך הוושט. אני לא זוכר מה היא ענתה לי או אם היא ענתה לי, אבל מאותו הרגע ואילך, חשתי הקלה.    

הימים נקפו והטיול שהתגלה כאחד הדברים המרגשים והמיוחדים שעשיתי בחיי, אוסף של חוויות אינטנסיביות שמילאו אותי. היא נשכחה לה וזכרונה נשמר בכספות זכרון הנמצאות בחלק האחורי של ראשי. מדי פעם, קיבלתי ממנה אי מייל והשבתי בנימוס המתבקש. נראה היה כאילו הכול הסתיים בשלווה יחסית.  

בשבעה חודשים, חציתי מדינות וגבולות, עליתי לגבהים וירדתי לעמקים, מתחתי את הגבולות הפיזיים והנפשיים שלי ובכלל, הרגשתי כמו מלך העולם. את הטיול סיימתי בברזיל בדיוק בתקופת הקרנבל, העברתי את שלהי הטיול בין אימוני הקפוארה לבין מי הים הצוננים של הבהאיה. בערבים הייתי שותה לשוכרה ורוקד לצלילי מוסיקת "האש'ה". כך, חיי נעו מקוקוס לקוקוס ובעיטות מסובבות, נשים יפות והתנהלות יומיומית, שאם תפתחו את המילון תמצאו תחת ההגדרה "חיים דבש".  

בשבוע האחרון לטיול שלי, רגע לפני החזרה לארץ, פגשתי את האישה ששינתה את חיי, את סדירות קצב פעימות ליבי, שצבעה את זוית הראיה שלי מחדש בצבעי פסטל, הדר אישתי המדהימה.

עכשיו, כשאני חושב על הנשים שהיו ונעלמו, וההחלטות הרבות שבדרך, לא נותר לי אלא לומר תודה. תודה על המזל ועל התזמון, ועל הבשלות שלי ושל הדר. תודה על הרגע הקסום שהעניק לנו סיפור לכל החיים. תודה על כך שלא "נתקעתי" במערכת יחסים שלא הייתה מתאימה לי ומייבשת אותי. תודה על האהבה והפרפרים, הריבים והאתגרים והיכולת שלך להצחיק אותי עד דמעות.

אני אחתום את הפוסט הארוך הזה במשפט שחברה של אימי אמרה לי ולהדר בפעם הראשונה שהיא ראתה אותנו יחד:

"יא, כל כך דומים ויפים ביחד. אתם יש לכם מזל, כי אתם זוג משמיים, זה נכתב עוד לפני שנולדתם."

הדרי, חג אהבה שמח.