שחר אדום- סין

יש לנו עוזרת, אימו של הנהג של החברה, היא מגיעה פעמים בשבוע ומנקה או יותר נכון, מרטיבה. יש לסינים קטע כזה שהם מעבירים סמרטוט מלוכלך ממקום למקום והם בטוחים שהמקום מצוחצח. היא לא מנקה מתחת לספות, את השירותים היא מנקה כמו הצרות שלי אבל מה, היא שוטפת יופי כלים. היא מה שנקרא למראית עין, וגם זה חשוב, בעיקר כשאני מגיע אחרי יום עבודה ואימון והבית נראה נקי.

חרף מגרעותיה, אנו משאירים אותה על תקן התרומה שלנו לקהילה, ממש כמו ש"ארומה" מעסיקה ילדים בעלי נכויות כפיקולו.

אתמול היא הגיעה מוקדם מהצפוי ובעודה משקשקת ומקרקשת במנעול הדלת, רצתי להתלבש. הכנתי לעצמי קפה והתעוררתי באיטיות מבוקרת. היא יצאה לסלון כשבידיה סיר אורז שהכנתי אתמול ושאלה אותי בסינית:

"מה לעשות עם זה? לזרוק או להשאיר?"

השבתי לה בג'יבריש סיני שאני אסדר את זה כשאחזור. מיד אחר כך, היא שאלה אם היא יכולה להשליך קרטון ריק החוצה. אמרתי שאין בעיה ויצאתי לעבודה.

בערב חזרתי הביתה וראיתי שהבית מנוקד בטיפות מים, סימן מוסכם לניקיון סיני. הסיר ניצב על מעמד הכלים נקי ומנצנץ, הקרטון נשאר במקומו והאורז אין. הנחתי כי היא החליפה בין התשובות שלי וזרקה את האורז והשאירה את הקרטון. המשכתי בענייני ועמלתי על הכנת ארוחת הערב. הוצאתי דג שבבוקר עוד שחה עם חבריו בבריכת השוק, שטפתי את הבוץ מהבטטות וחתכתי בצל לרצועות. הכנתי את התבלינים שאני צריך בשליפה מהירה והתחלתי לתקתק עניינים. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר, השעון של התנור צלצל והלכתי לבדוק את חתוצאה הסופית, שהביטה בי במבט קיקלופי מהמגש מכוסה האלומיניום, דג אפוי בתוספת בטטה ובצל בתנור. התחלתי לערוך את השולחן. הנחתי את כיסוי השולחן מפלסטיק (פליסמנט בלעז), הוצאתי סכו"ם ואז התכוונתי להוציא צלחת, אך מה רבה הייתה תדהמתי כשמצאתי את האורז בתוך אחת הצלחות שתוך הארון. חמש צלחות ערומות אחת על השנייה והאחרונה שבינהן ניצבת כמו פרס ניצחון על איזה קרב לא ידוע, מלאת אורז.

"האורז בתוך ארון הכלים", זה נשמע כמו בדיחה רעה, אז התחלתי לצחוק. מה אפשר לומר על דבר כזה. זוהי לוגיקה שמעולם לא נתקלתי בה. הצלחת חייבת להיות עם הצלחות האחרות, לא משנה שיש אוכל והוא צריך להיות בקירור. באותה מידה, ניתן לתלות אנשים על אחד ממדפי "המשביר לצרכן" כי הם לובשים תחתונים שהם רכשו שם.

והיום בבוקר, החלקתי ביציאה מהמשרד כי איזו מנקה אחרת החליטה להרטיב את הרצפה בסחבה המטונפת. נפלתי קדימה על הברך. רציתי לחבוט לה בראש עם הדחליל ההפוך הזה שהיא שוטפת איתו את הרצפות. נשמתי עמוק והבטתי בה ואמרתי לעצמי שהיא בערך בת 50 ועובדת כמנקה של בניין משרדים, וכמובן, אזרחית סינית. זאת אומרת, שהחיים לא האירו לה פנים. הדבר האחרון שהיא צריכה זה שאיזה זר יצעק עליה בשפה שיש בה המון "ח" ו "ע". היא בכלל תשמע רק צלילי מגרגרים שעולים ויורדים שמאוד מזכירים לה את צלילי החריקה העייפים של מעלית הבניין ולא תבין כלום, ורק תחייך בנימוס שמעלה את הסעיף.

כמובן, שדברים טובים מגיעים בשלשות ורביעיות וכן הלאה, אז גם ניתקו לי את החשמל פעם שנייה השנה. למה? כי אני לא קורא הודעות בסינית שהם תולים שלושה בלוקים משם, אצל המשרד המקומי לחשמל. זה לא שניתקו לי את הזרם, הם חתכו את הכבל עם קטר. מעניין מה השלב הבא? סקילה באבנים או קבר אחים. אמנם הסחר פה חופשי, אבל הראש מנוון קשות. אז אחרי שניבלתי את פי במשך דקות ארוכות, הלכתי לישון בחושך כמו פולני טוב. למחרת, שילמתי את החשבון והתקשרתי לבחור מחברת החשמל שיחבר אותי היום ולא ימתין 24 שעות, ואכן שלוש שעות אחר כך, זכיתי לומר ו"יהי אור". אני לא מגדיר את עצמי כמכור למחשבים או להתעסקויות דיגיטליות, אבל אחרי שבישלתי לי ארוחת ערב לאור נר ואכלתי לי ארוחה שקטה ומהירה למול ירח, הבנתי עד כמה אנחנו תלוים בחשמל, אש התמיד שמסתתרת מאחורי תיבת הנתיכים. פעולה פשוטה כמו להפעיל נגן מוזיקה שינגן לי בזמן רתיחת המים לקפה, רעשים קטנים שממלאים אותי.

חוץ מזה, יש בעיות אינטרנט קשות ווירוס תקף את השרת של העבודה והמחשב שלי מושבת טוטאלית. כמו כן, לא הצלחתי להיכנס לישרא יותר משבוע. בימים כאלו, אני מודה על חדר הכושר, מועדון האגרוף הסיני ואהבתי לכושר. תנסו לדמיין כמה אנרגיה ניתן לתעל לתוך אגרוף שניתך לתוך שק ובעיטות נמוכות שמרעישות כמו בס קדמון. אני מניח שאם היו רותמים אותי השבוע לטורבינה, הייתי יכול להפיק מספיק חשמל לכל הבלוק לשבוע.

מה יש לי לומר על השבוע הזה? "עברנו את פרעה ונעבור גם את מאו צה-טונג."