שחר אדום- סין

היום נתקלתי שוב באלבומם הראשון של "מוניקה סקס". איזו נוסטלגיה, פצעים בברך ממגרש האספלט ונשיקות ראשונות שחישמלו את האוויר. באותה העת, האזנתי לאלבום ללא הפסקה, מצד אחד של הקלטת עד סופו וכמובן, מיד העברתי לצד השני. אני זוכר שהקלטתי את הקלטת המקורית מחבר על "רדיו-טייפ דבל-קסט" (מצחיק כמה הביטוי זה נשמע כל כך ארכאי רק אחרי עשור וקצת). היו רעשי רקע שנבעו מהקלטה ברמה בינונית ומשחיקת הסלילים, אבל לי זה לא היה איכפת. כל מה שרציתי זה לנסוע על "180" ולצעוק בקולי קולות: "נשברת, גלה-גלה-שו-באפ ושוב מתקררים...". איזה קסם של דיסק, יצירת אמנות שאוצרת את הילדות שלי בתוכה. מגוון רגשות שהופעלו בקסם המילה, הלחן וגיל ההתבגרות.

בדיעבד, האלבום הזה שימש כסוכן חיברות חיובי מאוד עבורי והיווה פורקן מעולה לתסכולי גיל הטיפש עשרה. זעמתי בשיר "כל החבר'ה" שדיבר על האונס בשמרת, התרגשתי וחשתי נבגד בשיר "פרפר", "הר של בייגלה" הנהדר החדיר רמזים ראשוניים לבירוקרטיה הישראלית. "אחר כך" הרוקיסטי לימד אותי מעט על פרידות עתידיות ("מאז שנגמר נפגשנו פעם ברחוב, בהתחלה עוד כתבתי לה אחר כך הפסקתי לכתוב..., ...בהתחלה היה לי רע, אחר כך נהייה לי טוב.").

מנגד, "אני יודע" קיים דיאלוג חד-כיווני יפייפה שסיפר על אהבה חצי נכזבת, ו"עיניים טובות" שדיבר על מבטים חולפים בחדרי המתנה, טיפח את מוצקות האגו שלי שהיה בתחילת דרכו. אגב, השיר המדובר תמיד הזכיר לי את "העיניים הרעבות" של ביאליק, סוג של חרמנות פואטית. כמו כן, השירים "עוד פעם" ו"פרפר" נגעו בדיוק של מנתח בתחושה הכמעט מניה-דיפרסית של הנוער דאז, שנעה מעלה ומעטה, מהתאהבות אחת לאחרת, כשסיפרו על אהבות הפכפכות וכמובן, שיר הנושא "פצעים ונשיקות" שאליו חוזרים כמו מהמרים אל קופסת הקלפים.

מקום מיוחד שמרתי תמיד ל"רקוויאם לבלונדינית" ולו רק בגלל הטקסט האדיר: "...לחם עם לחם עם לחם עם דבש, מתוק לה בפה רעבה מחדש..." ועוד פניני לשון שכאלה. מילים שציירו לי בראש מדרון תלול של הרס עצמי ופרפרים מרוחים על זגוגית הרכב. שירי האלבום הגיעו אלי גם מחוץ לבית. "סן-חוזה", "מכה אפורה" ו"על הרצפה" היו להיטי מועדוני נוער, כאלו שהיו שולפים אותנו מהנמנום הקבוע בשעות הלילה המאוחרות, השעות שכבר רצית הביתה אבל היו עוד אנשים, רק כדי לצרוח את המילים בחברותא. קינוח לילי של קפיצות מוטרפות וריקודי "פוגו", סוג של התנגחויות הדדיות לקצב השיר.

למי שהתבלבל, הפוסט הזה אינו עוסק בסקירת דיסקים, אלא בסקירה עצמית. זהו הדיסק היחיד שאני יודע את כל המילים בעל פה עד היום ולא בכדי. הוא נחרט על לוח האם שלי, ממש כמו ריח שמחובר לזיכרון. "מוניקה סקס" מזכירים לי תקופה של ילדות מתגבשת ומתבגרת, שהחלה כענן אמורפי והסתיימה קצת אחרי גיוסי לצה"ל. זוהי תקופה שאין בה ציוני זמן ברורים, והיא מרוחה כמו כתם דיו על סרגל הזמן של חיי. זה קורה מדי פעם, שהבזקים של זיכרון מגיעים כאורח לא קרוא עם שמיעת שיר (במקרה זה, אלבום שלם), הרחת ניחוח ישן (בדר"כ של אישה או אוכל אהוב) או שיחה שמגרדת איזה תא רדום באצבעות של דג'ה וו'. הפוסט הזה בעבע החוצה בטבעיות גמורה וזה היה כיף גדול. התחושה של ארכיאולוגיה פנים-נפשית, ניקוי אבק מעל זיכרון, מרעננת ממש כמו שטיפת רצפות ביום חם.    

טוב, המים לקפה רתחו ויש לי עוד כמה דיסקים לעבור עליהם, אולי הם יולידו עוד כמה פוסטים.  

נשתמע,

ק.ק