שחר אדום- סין

שלום שלום. הרבה חודשים עברו. לא הרבה מילים. הורות ועבודה רוקדים בואלס צמוד. כל כך צמוד שלא תמיד משאיר מקום לכתוב מילה או שתיים על המצב. אביה של אשתי היקרה שלח לי קישור לפני כמה ימים. קישור לתחרות "צרצר פיס" של מפעל הפיס. הבנתי את הרמז העבה ונכנסתי לאתר לביקור.

אז זה מה שיצא:

"השבוע גיליתי שלוש שערות לבנות בחזה. ארוכות. אחת לכל עשור. ואת, כרסך בין שינייך, מחזיקה את נעוריי חזק חזק. אני אוחז היכן שאני רק יכול. בך."

כאמור, את הקצרצר הזה העליתי ל"צרצר פיס". אם אהבתם, תכנסו לקישור ותפגינו את אהבתכם בסימון לייק בקצרצר שלי, וכמובן, תשתפו חברים נוספים.

ככה בהזדמנות זו, מי שעוד לא הכיר אותי בשמי המלא, אז ככה תמצאו את הצרצר שלי בקישור: Kobi Kalabres

https://apps.facebook.com/zarzarp/

נעים להכיר.

קובי 

להיכנס או לא? זו השאלה. הפסקת האש הזו, לצערי, לא שווה את דף ה-A4 שהיא כתובה עליו. בתור אדם שגר שלוש שנים באיזור שדרות ואשקלון, אני יודע מה זה "נפילות" ואיך תחושת חוסר האונים יכולה לחלחל לתוך העצמות. אני רואה את ביבי ומשחזר פסקאות מתוך הנסיך של מקיאוולי. חבל שאף אחד בממשלה לא קרא אותו גם. קטונתי מלומר האם צריך להיכנס או לא. חבל על כל דם שנשפך. שלנו ושלהם. מצד שני, כוח הרתעה יוצרים בלי הרבה מילים. כשאתה הולך ברחוב ואתה רואה אדם שמפחיד אותך מסיבות כאלה או אחרות, זה לא כי הוא אמר לך: "או, או, כמה שאני מפחיד, תזהר עכשיו." זה נבע מגודל, תגובה או מבט מזרה אימה בעיניים. גיוס של 75 אלף חיילי מילואים היה צעד מרשים מבחינה פוליטית, אבל לא הצליח להפוך לכוח של ממש. הם עדיין יורים עלינו. אחד החוקים הראשונים והבסיסיים בקרב מגע הוא הכרעת היריב כמה שיותר מהר. ככל שהזמן נוקף והקרב ממשיך, שני הצדדים יכולים להפסיד. גיוס המילואים היה הכנה לקרב, חימום הגוף ולבישת כפפות האגרוף, כמה קריאות באוויר לקבל קצת אומץ ויאללה לזירה.

זה היה השלב הכי מאיים במבצע הזה. כי תושב עזה הממוצע שיורים עליו בערך כל הזמן ובקושי מצליח לנהל שגרת חיים, כבר לא מפחד מעוד כמה טילים. הוא היה צריך לקבל מכה מורלית קשה. החיסול היה במקום וחבל שלא היה כמה שנים קודם. באותו הרגע, ההלם הראשוני, המכה הראשונה שנכנסת, צריך להיכנס בכל הכוח על מנת להכריע את היריב. בינתיים ישראל עשתה כמה סיבובי ניצחון בעולם ונתנה ליריב שלה, קרי החמאס להתאושש מהמכות הראשונות שספג. עצם העובדה שהיום הם עומדים על הרגליים, גם אם זה אומר פצועים ורצוצים, אז מבחינתם, הם שרדו עוד קרב מול האויב הגדול והחזק. מה שהופך אותם לחזקים יותר בעיני עצמם. לפעמים הרבה בפעם אחת, עדיף על מעט במשך זמן רב.

אני מקווה שהם לא ירימו את הראש שוב ושוב נכנס למבצע כזה נחמד, וחוזר חלילה. בסוף הם יחשבו בטעות שהם באמת יריב ראוי, או אולי נעלה מאיתנו, ואז תבוא המלחמה הבלתי נמנעת. כל קרב שלא מסתיים בהכרעה ברורה נתון לפרשנות. בעצם, פרט למלחמת ששת הימים שהייתה ניצחון מוחץ לכל הדעות, הערבים ניצלו את המלחמות הבאות: יום הכיפורים ולבנון הראשונה והשנייה, על מנת להראות לעולם שהם יכולים להקיז לנו דם. אין שום אדם שהיה מוכן שאדם אחר יכנס ללא מפריע אליו הבייתה ומדי פעם ישבור לו חפצים בבית, ישליך אבנים על החלונות, ינסה לפגוע בילדיו, וכל זאת כי הוא חושב שהבית הזה מגיע לו. קל וחומר, אני לא מצליח לראות מדינה שמסכימה לכך. 

בתום משט המדליות של לי קורזיץ, היא רואיינה על ידי עיתונאים ישראלים. כידוע, היא לא צלחה את המשט האחרון והפסידה את המדליה המיוחלת. עצוב, אבל קורה. בהילולת העיתונאים, אחד מהם בלט במיוחד. ראשית, ראשו פיזית נכנס לפריים של המצלמה ונדחף כל כמה שניות על ידי קולגות. שנית, הוא היה כל כך חצוף שאם אני הייתי שם, כנראה שהייתי מסיים את הראיון לאלתר או נוגח בו. אחד מהשניים.

איך אפשר לומר לספורטאית שזה עתה פספסה הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, לזכות במדליה אולימפית וצריכה להתמודד עם כל הרגשות שלה, שהיא כישלון והקאמבק המופלא שלה שהוביל לשתי אליפויות עולם, בנוסף לאחת שיש לה, כבר לא כזה נחשב. עיתונאי קטן ואיש קטן. זה עצבן אותי מאוד. הבחורה סיימה במקום שישי בעולם. מעניין אותי אם הכתב הזה נחשב מקום שישי בהיררכיה של מקום העבודה שלו, או בתחום העיתונות המשודרת בעירו, או אולי בארץ. מה שאני בכלל לא מאמין. לי קורזיץ סיימה כרגע מקום שישי בעולם וזו אכזבה. האם הכתב הקטן מבין את זה? זה מקביל עכשיו למיליון כתבות האשפה שהוא יאסוף בחייו ואף אחת מהן לא תזכה בפוליצר. אף אחד לא יתאכזב, כי ברור לכולם שאין סיכוי שהוא יוכל להגיע לשם.

על כתפיה של לי הנחנו משא של מדינה מתוסבכת וחסרת תשתית ספורטיבית שהמדליה שלה תשמש לנו כעלה תאנה. אז זה העניין, כבר אין עלה תאנה וצריך לחזור לשורשים ולבדוק מה לא בסדר. בניגוד לדבריו של השופט ברק, במקרה הזה לא הכל שפיט. אי אפשר לשפוט ספורטאי כאילו הוא סחורה בשוק. אלו אנשים שמתאמנים כל החיים שלהם לרגעים כאלה. פעם מצליחים ולעיתים גם לא. לי קורזיץ אמרה שהיא גאה לייצג את הדגל. אני מחזיר באותו המטבע ואני גאה שהיא ייצגה אותנו ובתקווה תמשיך לייצג אותנו.

תודה לטומרקין, שטילוב שהצליחו לגעת בקו האופק של הציפיות שלנו. משלחת השחייה שהצליחה להוכיח שיש סיכוי בעתיד להגיע לדרג הראשון של השחיה בעולם. בדיעבד, גם תרגיל מעולה של שטילוב לא היה מעניק לו מדליה. למשל, רק אתמול בגמר המתח לגברים, אחד המתחרים הסינים שזכה בציון המעולה 16.266 קיבל "רק" את המקום הרביעי. חבל לי על זאבי שסיים קריירה מפוארת באופן הזה. שלזינגר יכלה לעשות טוב יותר, ריכטר על קוצו של יוד. יש מקום לשיפור. גם של הספורטאים ובעיקר של התקשורת שאמורה לייצג את פרצופה של המדינה, ואם הכתב הקטן הזה הוא פרצופה של המדינה, אז לא תודה.

עשרה דברים שלא ידעתם עלי.

JENNY  ביקשה כל כך יפה שאקח את השרביט, אז התקשיתי לסרב.

מי שעוקב אחרי הבלוג, יודע די הרבה פרטים שנכתבו בין השיטין, ובכל זאת:

1. נולדתי בחודש שביעי במשקל 2.100 קילו, בלידת עכוז וחבל הטבור נכרך לי סביב הצוואר. אה, כן, גם שתיתי המון מים מקוניאלים והיה חשש לזיהום. שהיתי באינקובטור תקופה די ארוכה.
2. בגיל שלוש הצלחתי לנפץ שולחן זכוכית. שבר זכוכית אחד חתך לי את העפעף והשני את הסנטר. עד היום יש לי צלקות קטנות. אמא שלי אמרה לי שאם הייתי מאבד את העין, היא הייתה הורגת אותי. במילים האלו ממש.
3. בגיל 12 נשכה אותי קופה. לא פחות ולא יותר. זה היה עוד בעידן שחשבו שקופים יכולים לשמש כחיות נחייה ואז גילו שהם אגרסיביים מדי. יש לי שלושה סימני ניבים ביד ימין.
4. אומרים שאני דומה לטום קרוז. זה תמיד עדיף על דובי גל, לא?
5. הפרי שאני הכי אוהב הוא מנגו. מיד אחריו, תמר ובננה. בגזרת הממתקים, אין כמו חלבה....
6. אני מאוד אוהב כושר גופני. מאז שאני זוכר את עצמי התאמנתי בצורה סמי מקצועית בכדורעף ואומנויות לחימה. אם אני לא מקיים לפחות אימון אחד בשלושה ימים, אני מתחיל להרגיש אי נוחות בגוף. זה לרוב מסתיים בכך שהדר מניחה זוג נעלי ריצה ליד הדלת בשתיקה ומסמנת לי עם העיניים לצאת לריצה.
7. התאהבתי בקפוארה בזמנו כי זה שילוב אידיאלי בין תנועתיות, אומנות לחימה והמון פוזה. בזמנו, זה התאים לי ממש. תמיד אמרתי שאני לא צריך חימום טוב, אלא שתהיינה הרבה בחורות יפות בקהל. ככה אני אקפוץ הכי גבוה.
8. בחודשים האחרונים, אני מאמן קבוצה של זרים קרב-מגע במשך פעמיים בשבוע. כיף גדול.
9. אני מאוהב באישתי שמבינה אותי עד לנימים הקטנים ביותר של אישיותי. כעת, אני אפילו אוהב אותה יותר שהעניקה לי את אריאל.
10. אחד החלומות שלי הוא להקים פינת חי בבית שנבנה בארץ כשנחזור.

נדמה לי שזה מספיק. עכשיו צריך להעביר את השרביט. אני מעביר אותו לדפנה – כי מגיע לה.    

בהמשך לפוסט הקודם, שינה ולא רק במשרדים. 

על ארגזים או על רצפה מלוכלכת, 

שינה טובה תמיד תופסת 

אם אפשר באמצע יום 

לעצור הכל ולחלום

מציע לי סדין קרטון

עוצם עיניים ולישון 

לילה טוב או לילה יום

עזבו אותי ותנו לישון.