שחר אדום- סין

בסוף השבוע הלכתי לבקר זוג חברים. יש להם ילדה מתוקה בת שמונה חודשים. אני יכול לספר לכם איך היה לי הביקור ועל החומוס המעולה שהכנתי ועל נושאי השיחה שעלו, אבל מעל הכל, אני זוכר רק את הפסקול.

אם מתעלמים מהעובדה שיש להעסיק את הילדה כל שניה, לראות לאן היא זוחלת, לבדוק למה היא בוכה, למה שקט פתאום, האם היא רוצה לאכול, האם צריך להחליף לה וכיו"ב, כמעט ואפשר לנהל שיחה נורמלית. ההורים בצורה טבעית כבר מנהלים את כל פעולות החיים תוך כדי התעלמות מהחיים. חיים בהילוך שני ועושים הכל, כמו שמתפעלים את העגלה שקנו בארץ בזיל הזול, ביד אחת.

חזרתי אחרי כמה שעות הבייתה והייתי מותש. כל שרציתי זה לישון. נשכבתי על הספה ויובב התכרבל עלי ונרדמתי לשעתיים. קצת הזכיר לי את התחושה של נהיגה מיד לאחר קבלת הרשיון. הגוף כה מרוכז בנהיגה, עד שהייתי יורד מהרכב, הרגשתי כאילו סיימתי אימון מפרך. התעוררתי כשיובב מלקק את ידי ומשפר את מיקומו בבית החזה שלי ונהניתי עד מאוד מהשקט. לפתע הבנתי שמה שקשה לי כל כך במפגשים הללו אינו השיחה על קקי פיפי או העייפות והתשישות שבעיני ההורים, האמא יותר, יש לציין. היא העידה שהיא לוקה בטפשת היריון שהזיכרון שלה החזיר את עצמו לאפסנאות וכל התפקוד שלה קשור בעיקר להפרשות הילדה. הקושי נובע מהרעש הבלתי פוסק, כמו טרטור מנוע, של הילדה. היא בוכה כל כמה דקות, נרגעת ומצחקקת, מעלה את הטונים לצריחות שמבהילות עטלפים, מייללת, מג'ברשת, רוצה על הידיים, בוכה וחוזר חלילה. אחרי כשעה, החבר הלך להרדים את הילדה. הוא חזר מהמשימה בהצלחה והצלחנו לנהל שיחה שלמה במשך רבע שעה.

אמא: "טוב, היא קמה. אתה הולך להביא אותה?"

אבא: "כן"

אני: "מה קמה? הרדמת אותה לפני חמש דקות, לא?"

אבאמא: "היא דווקא ישנה יופי"

האמא חוזרת כשהילדה בזרועותיה הלומת שינה ומבט אנרגטי ומלחיץ בעיניה. מכאן היא ממשיכה בייצור רעשים סדרתי. חבל שהסוללה של הטלפון שלי לא מחזיקה ככה, הטענה של עשר דקות ויכולת לנהל שיחה במשך שעות. אמאל'ה, זה לא נגמר...

איך לעזאזל עושים את זה?

שלום. מילה חזקה ועוצמתית ובעיקר מילה כללית עד מאוד. כולם מתרעמים על ליברמן שהעז להסתייג מתהליך "השלום". אפילו שר החוץ של מצרים, מי ידע שיש לה כזה, החליט להגיב לדבריו של ליברמן. טוב, אז אולי מדיניות החוץ שלנו לא בדיוק מבריקה, אבל היא אמיתית. לי אין בעיה לומר שאני חושש מאוד מהערבים כשכנים, אני לא רואה בהם אחים, אני מתקשה להאמין שנגיע יום אחד להסכם חוזי על מה מותר ומה אסור. אני אפילו לא רוצה להעלות על שפתיי את המילה שלום.

בתוך המילה שלום מסתתרת המילה שלם. מה שהוליד בזמנו את הסלוגן: "דור שלם רוצה שלום". הדור של היום רוצה שלם, ואין שלם בהסכם עם החמאס או הפתח. לא עוד מילים מעורפלות על שלום תמורת שטחים, או ויתורים תמורת שלום. מי באמת צריך את ההכרה של האומה הערבית במדינת היהודית? מבחינתי, שיקראו לנו "הרפובליקה של ציוני העולם". למי איכפת? אנחנו מחזיקים בשוט ובגזר ועדיין מתייחסים לערב רב הזה של פליטים כפיגורה פוליטית שיש להתכופף בפניה.

במידה והפלסטינים, עוד מכבסת מילים, רוצים לדון, אז שיבואו לדון בלי תנאים מקדימים. הם גם באים בעמדת נחיתות וגם מנסים ללחוץ אותנו לקיר. ללא ספק, תפיסה ערבית כוחנית טיפוסית. לא פלא שהתפרסמה כתבה ב"טיים" הטוענת שהישראלים אינם רוצים שלום, כי הם עסוקים בחיים הטובים. זה נכון. יש לנו חיים טובים גם בלי הגיבנת הפלסטינאית. יתרה מכך, הנשק היחיד של הפליטים הוא איום בפגיעה בשפע הזה על ידי פיגועים. תפיסה כוחנית כבר אמרנו?

אם נסתכל על המצב הדמוגרפי בארץ, מצבנו לא טוב. אחוז הילודה במגזר הערבי, הערבי-ישראלי והפלסטיני, גבוה מהילודה במגזר היהודי. זו אולי הסיבה העיקרית בגללה יש לחתור לחתימת הסכם. לא מאהבת מרדכי, אלא בדיוק ההפך. המטרה היא ליצור הפרדה. גבול בר-הגנה שיאפשר לצבא לשמור על הריבונות, ומצד שני, שחיילנו לא יהפכו, כפי שקורה לא פעם, לשוטרים בחאקי בשטחים הכבושים.

תוסיפו לזה את הנאמנות המוטלת בספק של הערבים הישראלים שנהנים מחסותה של מדינה דמוקרטית, אבל בליבם שומרים זיקה לאחיהם הפליטים. מי שחושב שאני מגזים, אני מזמין אותו לעבור בכביש ואדי ערה בזמן אינתיפאדה, או בשכונות ביפו. מה גם שאני לא יכול לשוטט להנאתי בכפרים ערבים בלי חשש אמיתי וקיים לחיי, אך אם תבואו לכפר סבא, תראו הרבה מתושבי המשולש חוגגים בימי שישי בקניון. שוב עולה המשוואה הברורה, לנו יש מה להציע להם, והם בתמורה מציעים רק בריונות.     

אפשר לקרוא לי גזען או בשמות אחרים, אבל בשורה התחתונה, לא מפריע לי שאין לי חברים ערבים, אני לא רואה את עצמי מתחבר אליהם ברמה בה אני אתחבר לישראלים צברים, ובטח ובטח שלא ארצה קשר דם איתם. יכול להיות שעוד כמה עשורים, אחרי שהתסכול והכעס ההדדי ישככו מעט, נוכל לשבת ולדבר באמת. אולי. 

כל חיינו בנויים על מערכת מורכבת של הנחות יסוד. אנו הולכים לישון בלילה, לאחר בוא החשיכה, ומצפים להיות מוקפים בקומנו באור היום. האקסיומות הן מסד חיינו. תפיסות בסיס התומכות בשדרת גורדי השחקים שאנו מקימים במהלך שנות חיים. כבר בזמן שאנו צועדים את צעדינו הראשונים, ההורים ובני המשפחה מסבירים לנו כי "זה חם", "אסור" ו"ומותר", "אם לא תאכל, אז יבוא שוטר". מוחנו המתפתח מציב לעצמו גבולות וגדל בהתאם לגבולות החדשים - המותרים. ההפרדה הזו מאפשרת לנו לחיות בחירות מוסרית בתוך התחום "הנורמלי" של החברה.

אך מה קורה כשפתאום מישהו יקר לך חוצה את הקווים? מה קורה כשמוציאים את אבן הבסיס של אמונתך? האם ניתן לשכתב מחדש תפיסות קיימות? בתקשורת אנו שומעים חדשות לבקרים על ההוא שגנב מיליונים, ההיא שזנתה, וזה שברח. תמיד מכריהם שהתראיינו לכלי התקשורת יאמרו: "זה לא מתאים לו. כולנו בהלם ולא מאמינים שהוא יכול היה לעשות את זה". בזמן שכל הסביבה קושרת להם כתרים ומפתיעה את עצמה כל פעם מחדש, אנו ממשיכים להיות עדים לעובדה הברורה: הסטטיסטיקה לא משקרת. כלומר, אחוז הגירושים הגבוה מגיע מהיכן שהוא. אחוז הנשים המוכות והנאנסות לא פוחת, רציחות, גניבות ושאר חטאים ממשיכים להערם בשולי החיים.

קשה לי לשרטט את האופי של האדם שמועד לפורענות. למען האמת, כל אדם בשעת צרה או מצוקה יכול לפעול שלא משיקול דעת כמה שנדמה באותה עת, כפיתרון הטוב ביותר. קחו למשל את אירופה של מלחמת העולם השנייה. בני האדם נעים כעדר או יותר נכון לומר, עדר בני האדם נע כמקשה אחת. אם מישהו מאט את הקצב או יוצא מתוך הקבוצה, העדר ממשיך ללכת. זה לא שאין סטייה בעולם, אלא שהעולם ממשיך לצעוד ומותיר את כל מה שחורג מהנורמה, וחשוב לציין כי לא תמיד הנורמה היא הנכונה, ללקק את פצעיו מחוץ למעגל.

כתפיסה, כל עוד לא נתפסת בקלקלתך, אז אתה עדיין שייך. אך כאשר יוצא המרצע מן השק, אין לסביבה ברירה אלא להוקיע את ה"זר" מקירבה. רואים זאת באנשים שפשעו או פנו כנגד רצון המשפחה ונותקו לאלתר מחבל התבור המשפחתי.מצד שני, לעדר יש זיכרון קצר ורצון לגדול, כך שגם סוררים ניתן לקבל חזרה לקבוצה במידה והביעו חרטה. את החרטה עליהם לגבות בהלכה למעשה. פושע שחזר למוטב, אדם שהודה בטעותו וביקש מחילה.  

לסיכום נחזור להתחלה, האקסיומיות שבצורה כה טבעית, אנו נשענים עליהן בטיעונים ובאמונות, עלולות להשתנות במרחק של מעשה אחד. כלומר, מרבית התשתית האמונתית של חיינו מבוססת על פרגמטיות וארעיות, ואני שואל: "מה יקרה אם מחר השמש לא תזרח?".

הקטע הבא נלקח מחלון התגובות של כתבה בנושא המשט ב"וואלה". הקישור כאן 

שיעור היסטוריה לזועבי וחבריה !

וואלה לא לצנזר !

  |  12:58   02.06.10

אין במדינת ישראל או בשטחי ארץ ישראל אף לא ערבי אחד שאין לו ארץ מולדת ערבית (ועל כן אתם ערבים ). פלשתם / זלגתם / חדרתם - לארץ ישראל בחסות, עידוד וגיבוי הכובש העותמני והכובש הבריטי אך לא הפכתם עקב כך לבעלים או ריבונים . פתחי את מפת העולם, ערביה מישראל. תגלי ששטח המדינות הערביות (22) גדול משטחה של יבשת אירופה, ושטחן של כל המדינות המוסלמיות (56) מכסה כשליש מכדור הארץ. שטח אדיר שאין לתארו. משאבים של נפט ועושר לאין חקר . אז על פניו נראה שזה ממש בסדר שלעם היהודי תהיה מדינה אחת קטנטונת משלו, מבלי שיהיה עליו להתחלק בה עם עוד עם ערבי מוסלמי, לא ? ובואי ואומר לך כמה מילים על ה"עם " הפלסטיני. אתם אינכם עם. אתם פיקציה מוסלמית שמטרתה אחת ויחידה - לכבוש את ארץ ישראל. נתחיל עם השם שלכם : הרומים שכבשו את ישראל קראו לה כחלק מאקט הכיבוש 'פרוביניקה פלשתינה' - על שם הפלישתים שישבו בערי החוף הישראליות . הפלישתים היו יורדי ים אדומי שיער שהגיעו לחופי ישראל _מ_א_י_ר_ו_פ_ה_ ונעלמו מאזורנו כ-1600 שנה לפני הולדת מוחמד . אין לערבים שמקורם בחצי האי ערב כל קשר לפלישתים - לא גנטי, לא דתי, לא תרבותי, לא היסטורי ולא גיאוגרפי. אתם ערבים ולא פלישתים. באותה מידה יכלו הרומים לקרוא לישראל פרוביניקה שוויצריה. האם זה היה הופך אתכם לשוויצרים ? ואשר לארץ ישראל . תבחרי כל תיעוד היסטורי, כל מפה היסטורית, כל היסטוריון מקובל ע"י האקדמיה הבינלאומית שיראה לנו איפה פלסטין, מתי הייתה אי פעם בהיסטוריה האנושית מדינה או ארץ שנקראה פלסטין, מתי היה אי פעם בהיסטוריה האנושית "עם" שקראו לו העם הפלסטיני, מי אתם, מאין באתם ומה הקשר שלכם לשטחי ארץ ישראל. לא מצליחה למצוא אף לא פרט אחד בשום מקום בעולם, כולל לא אצל חוקרים מוסלמים וערבים (כולל הקוראן שבו ארץ ישראל נקראת 'ארץ ישראל, ארצו של עם ישראל') שיאשש את טיעונייך . יש תיעוד בריטי מתקופת המנדט הבריטי, תיעוד תורכי מהתקופה העותמנית, תיעוד של כל הכיבושים שהיו על ארץ ישראל - אין זכר לא לעם פלסטיני ולא למדינה פלסטינית . ובכן, בואי נסכם שאם תמצאי כל תיעוד שהוא (שאינו חלק מהתעמולה הפלסטינית המשנה עובדות היסטוריות בדיעבד) - להיותכם וקיומכם בארץ ישראל - כבר יש לנו משהו להתחיל ממנו . אתם צביר מקרי של פלגים ופלנגות מרחבי העולם המוסלמי, השונאים זה את זה כמעט . . . כמעט כמו שאתם שונאים אותנו . זה למעשה הדבר היחידי המאחד אתכם - השנאה לציונים. זה בסיס עלוב ביותר לכונן על גבו עם ! ב-1948 היה מספר הערבים שישבו בארץ ישראל זהה למספר היהודים שישבו בארצות ערב . המאה העשרים הייתה מאה של הגירה וחילופי אוכלוסין על פני כדור הארץ כולו . כל היהודים מארצות ערב היגרו למולדתם ישראל. כל הערבים מישראל היו אמורים להגר חזרה לארצות מולדתם הערביות .. לא רק שלא עשיתם כך - המשכתם להסתנן ולחדור לשטח ישראל בכל צורה מתוחכמת שאפשר להעלות על הדעת, ושמדיניותה הרופסת של מדינת ישראל אפשרה לכם . למעשה יש לכם היום מדינה פלסטינית, היא ירדן. אבל אתם רוצים לעצמכם שלוש פלסטין - ירדן , "פלסטין החדשה" שתקום ברצועת עזה והגדה, וכמובן שערביי ישראל המזהים עצמם כפלסטינים ימשיכו להתגורר בישראל ויביאו אליהם עוד ועוד "אחים" פלסטינים מרחבי העולם. כך שבעוד עשור או שניים יהיו היהודים מיעוט בארצם וגם ישראל תהפוך לפלסטין. לא מתאים לנו . ולכן זה מה שבסופו של דבר יקרה, גם אם השמאל שלנו מפזר אשליות הממלאות את לבכם תקווה גדולה: יהיה עליכם לחזור לארצות מולדתכם. זה יקרה או בטוב או בחרב . במשך השנים (עם ההתיישבות הציונית) אימצתם לעצמכם את האתוס היהודי, כלומר - קדושת ירושלים וזכות השיבה לציון. אמנם בניתם מסגד במרכז קודש הקודשים היהודי (מנהג מוסלמי נפוץ בעולמנו), אך עירכם הקדושה היא מכה ולא ירושלים וזכות שיבה יש לכם רק למולדתכם הערבית ולא לציון . לסיכום, אפנה אותך לספר חביב ומלא הומור. שמו "מסע תענוגות בארץ הקודש" והוא נכתב ע" י סופר בשם סמואל לונגהורן (הידוע בכינויו מרק טווין) ב -1867. הוא סייר בישראל לאורכה ולרוחבה . הוא לא ראה כאן לא פלסטינים, לא בוסתנים מוריקים, לא כפרים ערביים, לא ערים שוקקות. כלום. הוא ראה ומתאר עזובה, ביצות, כולרע, קדחת, חולות . "ארץ הבכא", כך הוא כינה את ארץ ישראל . כל מה שיש כאן, גן העדן הזה הנקרא ישראל – בנה הגניוס היהודי . אין פלא שאת ואחייך חומדים אותו ! ואם את יושבת בביתך המחובר לחשמל ומקלידה תשובה במחשב, זה כי הציונים סידרו כאן מדינה המאפשרת לך לחיות ברמה שונה לחלוטין משל 99% מאחיותייך במדינות ערב."

סוף תגובה

גם למי שלא בטוח בעובדות הכתובות לעיל. ניתן להבין את הרושם הכללי של התגובה. יותר מזה, לדעתי האישית, יש קונצנזוס בשתיקה שהערבים הישראלים לא היו מגיעים לאן שהגיעו אילולא הקירבה למדינה עולם ראשון (אפשר לדון במיקום של ישראל – ראשון, שני, שלישי בדברים מסויימים – בטח טוב יותר משאר המדינות הערביות, כולל העשירות ביותר) בעלת יומרות מערביות ודמוקרטיות כמו ישראל. התפיסה הישראלית חדורה עד השורש במיליטריזם. צבא העם, אמרנו? ויחד עם זאת, רצון בלתי יאומן למוסריות. לכו תשאלו את רוסיה, או את העולם, מה קורה בחבל גאורגיה שרק לפני חודשים ספורים נכבש על ידי כוח צבאי. כנראה, שאיש לא באמת יודע או מתעניין. אך מדינת ישראל, השער למזרח התיכון, היתד האמריקאי בלב האיסלאם, מעוררת עניין על כל סטירה שחייל מג"ב משחרר במחסום. איני בעד אלימות ובטח שלא אלימות צבאית, אך יש מקום שבו ההתנהלות המתחנחנת והרצון לעשות טוב, פשוט גורעים מהמשאבים שלנו כמדינה. אנחנו חיים על החרב וכנראה, שנמשיך כך עוד שנים רבות. ניסיון גישור נעשו במשך שנים רבות, אני מאמין שמשני הצדדים, אבל גורנישט.

הפלסטינים הם קורבן. אין לי ספק בכך. העניין הוא שלא אנחנו המקרבנים. האומה הערבית והמוסלמית כולה החליטה שטוב לה ונעים כשיש לישראל עצם בגרון שנקראת פליטים. ואם כבר פליטים, אולי נמציא להם שם קליט ונאמר שהם אחינו למאבק, כך שכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעינינו, נוכל רק לזרוק את משפט הקסם "שחררו את אחינו הפלסטינים" לאויר והכל יחזור לשגרה. בניגוד למה שקובץ הפליטים הזה חושב ומתנהג בהתאם, ישראל אינה סלמי שניתן לחתוך אותו לרצועות דקות. זה שרצועת עזה היא "כלא אחד גדול" כפי שח"כ זועבי ציינה, זה נכון. אם ערב הסעודית או אולי טורקיה, שאינם מדינה ערבית אך לפתע חוזרת לשורשים הפונדמנטליסטים שלה, תקח כמה מהם באוניה הבייתה, יתפנו קצת מיטות בבית הסוהר. לפי איך שזה נראה, מעכשיו יש להם גם יעד אקזוטי – ניקרגואה.  

אני יכול להעיד על עצמי שפעם החשבתי את עצמי כשמאלן מתון, הצבעתי לברק ולעבודה, אבל כפי שנוכחנו לדעת, כבר אין שמאל במדינה שצריכה כל הזמן להפעיל מנגנוני הגנה. הפלסטינים היו כורתים לעצמם את רגל ימין לו הייתה להם אפשרות לגור בתל אביב. אבל אני יכול להבטיח לכם, שעשר דקות לאחר מכן, תל אביב תראה כמו עזה. מכל המשאבים הכלכליים שהחמאס וממשלת לא משנה מי המושחת שעומד שם קיבלו, מה נשאר? לא הרבה. יש הרבה נשק, אמצעי לחימה וכרזות של החמאס. איפה בתי הספר? איפה התרופות והמזון שנשלחו בשיירות משאיות לתוך עזה? איפה היצר להשתפר ולהצליח?

מדינת ישראל, לצורך העניין, מוגבלת בשטח ומשאבים. אין פה באמת מקום לשני עמים. יש מוכנות לפשרה להקים מדינה על שטחים שלא בחזקה ישראלית, ואולי החזרת שטחים כבושים מ-67. כל עוד אנחנו מאבדים משאבים, הם מרוויחים אותם. זה כל פעם אותו תרגיל. ישראל מתאפקת ואז מכה אפיים. הפלסטינים סופגים אבדות חמורות ואז יוצא איזה צל אדם רצוץ ופצוע שהתחבא כל ימי הלחימה בארון בלי אוכל ומדבר עם התקשורת על איך הרוח הפלסטינית לא תשבר. ואיך שהתקשורת אוהבת את החלש. הפלסטיני מזכיר להם איך רוקי בלבואה הצליח לנצח  נגד כל הסיכויים בסדרת "רוקי". ממש סיפור מהאגדות. אז זהו, שלא. אין פה חזק מול חלש, יש מדינה שמנסה לנרמל את עצמה למול טרוריסטים שרוצים עצמאות. גם אם אני יכול להבין את הכמיהה שלהם למדינה. אני לא יכול להסכים לה על חשבון המדינה היהודית. 

כשראיתי את חיילי השייטת עומדים וסופגים מכות נמרצות ומחפשים מקום מסתור לשיפור עמדות, לא יכולתי שלא לחוש צער עמוק ולהקביל את הלוחמים הללו למצב המדינה. המדינה שלנו היא לוחמת קומנדו שמרימה את ידה החשופה כדי לבלום מוט ברזל, כל זה כדי שלא להפעיל כוח קטלני. מה המחיר? ללוחם זה עולה, במקרה הטוב ביותר, ביד שבורה, מה המחיר שהמדינה אמורה לשלם?

 "הוא נהרג בהיתקלות לפני שבעה חודשים, ומאז אין לי חיים. אני פה כי רציתי לברוח מהכול. לא יכולתי לראות את ההורים שלו, להריח את הריח של הכביסה שלו שנשארה מיותמת על המדפים בארון שלי. נגמרו לי הדמעות, אני בוכה על יבש. כל כיווץ עיניים שורף כמו העור שלו שעלה בלהבות המטען. מי יחליף אותו, מי?"

אני מזהה את הבכי היבש שמותיר עיניים ניחרות. היא מקנחת את אפה בגב ידה הקטנה, פניה אדומות ועייפות. אני חושב לעצמי מה עבר עליה, שבעה חודשים של חלום רע, שלעולם לא תהיה לו יקיצה. היא יפה עד מאוד, גם מאחורי הכאב, רואים את תווי הפנים המלכותיים. היא מראה לי תמונה שלו. אני לא שואל לשמו. "הוא נראה כמו בחור מיוחד. צר לי", לא היה לי מה להוסיף לזה מבלי להיגרר לקלישאות מיותרות.

טאבו - זה מה שעבר לי בראש באותם רגעים של שתיקה. לא משנה מה יקרה, הנסיכה הזו היא מחוץ לתחום בשבילי. חשתי מחויב לשמור עליה, שלא יאונה לה כל רע, שוב.

"מעכשיו, אני האביר שלך. סר ק.ק לשירותך גברתי", אמרתי.  

היא טמנה את ראשה בכרית מיטתי. חשבתי שאולי רמסתי כמה שתילים רגשיים שהחלו להנץ. ציפיתי לשמוע קול נהי, התייפחות או אפילו זעם על החוצפה שלי לנסות ולתפוס מקומות שמורים. היא נעמדה בקצה המיטה על ברכיה, כשביד ימינה אחזה בשלט הטלוויזיה. היא הניחה אותו ברכות על כתפי הימנית ואמרה: "אתה נחמד וקצת מצחיק. זה יהיה לי לכבוד סר ק.ק".    

אורי נכנס לחדר, שתי דקות מאוחר יותר, מהורהר וחולמני. היה משהו בנסיכה שערער את איזונו הנפשי. השיער הבהיר והחלק שלו ירד במורד עורפו, עיניו הכחולות היו מצועפות. גופו התהלך כאילו מעצמו, טייס אוטומטי. לקח לו כמה דקות להבין שאנחנו בחדר.

"הי, מה המצב?" פטר לעברנו. הדרך בה הגה את המילים, לא הותירה מקום לספק. הוא היה מעדיף להגיע לחדר ריק מאדם. אני מכיר אותו כבר מתחילת התיכון, למדתי לזהות את סימני המצוקה שלו, קלושים ככל שיהיו.

"אנחנו בסדר," ירדן השיבה ברכות, "ק.ק הבטיח שהוא יהיה האביר שלי. אתה רוצה להצטרף?"

"אני בעד, שני אבירים ונסיכה נשמע הרבה יותר טוב", אמרתי.

אורי הביט בירדן וחייך חיוך מריר. "את באמת רוצה שאני אהיה האביר שלך? אני לא בטוח שזה הרעיון הכי חכם".

מי שלא היה נוכח בשיחה, לא יכול היה לראות את הכאב שאורי וירדן הגירו לרצפה בחילופי המשפטים.

אורי נשכב על המיטה הנוספת בחדר, ראשו נתמך בקיר ואמתו השמאלית מכסה את עיניו.

"מה יש?" שאלתי, "אתה נראה מחוק לגמרי".  

החבר של ירדן שירת עם אורי ביחידה, שני צוותים מתחתיו. כולם הכירו את ירדן בתור הבחורה של..., אף פעם לא כירדן האדם. אורי ייסר את עצמו על המשיכה שלו כלפיה, הוא הרגיש שהוא בוגד בזכרו של חבר מהיחידה.

כמה ימים קודם לכן, הוא סיפר לי ששבוע לפני ההיתקלות, במהלך משחק כדורעף, אחד החיילים פנה לרון בהומור השחור, שכה אופייני ליחידה, לאחר שהפסיד במשחק ואמר: "לא נורא, היום ניצחת במשחק, מחר תמות ואני אזיין את ירדן". המשפט הזה ניסר את ליבו של אורי, הלוך ושוב, כל הלילה.