שחר אדום- סין

הפעם הראשונה שנחשפתי לקונספט של "יום עבודה", ואני לא מדבר על שטיפת חדרי מדרגות, גזימת שיחים סוררים או אפילו ניקוי בית כנסת שלם, כולל הסרת אבק מכל הנברשות – כן, כן, גם את זה עשיתי (לכסף אין בושה, ובטח שבית הכנסת משרה בך גם קצת קדושה), הייתה בשוק הפירות והירקות של כפר סבא. במשך יום שלם זרקתי ותפסתי אבטיחים. בתמורה הביאו לי כמה שקלים. אמנם נתפסו לי השרירים טוב-טוב, אבל זה לא באמת נחשב.

על העבודה הראשונה\השנייה שלי שהייתה יום סבלות שלם שכבר כתבתי עליה פה. העבודה השלישית שלי הייתה מלצרות בבית קפה, שקודם לכן היה חנות לאלקטרוניקה שהבעלים נפרד מנפשו בעזרת אקדח בחדר האחורי – איפה שמוקמו תנורי החימום הגדולים. אמא שלי ובעלה באו כל יום לשתות קפה. היא בכלל לא שותה חלב, אז היא הזמינה מקיאטו. אז, זה הצחיק אותי. היום, אני רואה עד כמה נחמדה הייתה המחווה. הם לא קיבלו הנחות, אם לא מחשיבים עוגיות חמאה, וכשהלכו השאירו לי טיפים יומיים גדולים מהשכר השעתי של אמי. במשך שבוע התרוצצתי בין התנורים, מכונת הקפה ושולחנות האנשים. אני מניח שבתחושה שלי הייתי הרבה יותר יעיל ממה שהייתי באמת. ביד רועדת הגשתי קפה מזוגזג ומאפה. נקיתי שולחנות. צרבתי אמות בנשיקות לוהטות. אי אפשר לומר שזו הייתה הצלחה גדולה, אבל לשבוע הרווחתי הון עתק במונחים של ילד מתבגר.

העבודה שאחריה כבר החזיקה במשך שנים, מלצרתי בקייטרינג "יונתן" מכיתה י' ועד סוף התיכון. 50 שקלים להעמסת משאית, 120 שקלים ליום עבודה מלא משתיים בצהריים ועד סוף האירוע. אם זכרוני לא מטעה אותי, זה היה 70 ש"ח בסיס ועוד 50 שקלים "טיפ". מטיבי הלכת, נשארו לפירוק המשאית עבור עוד 50 ש"ח. טיפים לא באמת ניתנו לעובדים, אבל היה כיף גדול. אהבתי את העבודה הפיזית מאוד, את ההתערבבות באנשים, תחושת ה"חונטה" של העובדים שהחליפו הנדי ראש במסדרונות התיכון. במשך כל התקופה, עבדתי כשלושה ימים בשבוע, בשאר הימים התאמנתי בקפואירה ולעיתים, בלילה, ביום לפני בחינה, נהגתי גם ללמוד קצת. העבודה הזו במקומות שונים ליוותה אותי במשך מרבית חיי הבוגרים, עד גיל 27 כולל. באמצע התואר, כשראינו שמשכורת סטודנט ועוד משכורת רעב לא מספיקים לנו, חזרנו לקייטרינג. בהתחלה קצת לחץ בצדדים, כי רצינו לעסוק במה שלמדנו, אבל התוספת של עוד 2000 ש"ח בחודש, די שחררה את האגו. המדהים בסיפור שהדר שעבדה משרה מלאה באה לעבוד איתי בימים שהייתה פנויה יותר. עד היום אני לא בטוח אם היא עשתה זאת כדי להביא עוד יומית הבייתה, או כדי לחזק את ידי.

חמש שנים עברו מהיום בו שבתי מהטיול הגדול ארצה. שבעה חודשים לאורכה ורוחבה של יבשת דרום אמריקה, טיול של גבולות וחצייתם, פסגות וכיבושן. חמש שנים זה זמן לא מבוטל, תקופת חיים. מאז הספקתי לא מעט, טיילתי במדינות אחרות והמשכתי לנוע בעולם, ולמרבית ההפתעה, אין יום בו איני מוצא את עצמי מהרהר בצורה ישירה או עקיפה על אותם חודשים קסומים, מהרגע בו נפרדתי מהמשפחה בנמל התעופה, השארתי הכל מאחור, ויצאתי לדרך חדשה.

זה אינו געגוע נוסטלגי לימי הזוהר, אני מאמין כי יש עוד אינספור פסגות עוד לפני, אלא געגוע לאמוציות שנקשרו בעבותות לכל אירוע מאותו הטיול. לכל זיכרון, ריח ושיר המחוברים אליו. לכל תמונה, סיפור, ומעל הכל, ריחף לו ענן של חוסר איכפתיות משווע מהעתיד הקרוב. התפיסה כי מחר יום חדש, עוד יום עמוס חוויות, צבעים ונופים, פתחה לי את התיאבון לחיים כמטייל.

לפני כמה זמן שאלה אותי אחת המגיבות: "לאיזה מקום היית רוצה לחזור?" התשובה הברורה והמיידית הייתה ברזיל, מדינת הקצב והקשסה, הקפואירה והחופים. שם הכרתי את הדר והתאהבתי. ואז חשבתי לעצמי שגם ארגנטינה הייתה לא רעה בכלל, ופרו דגמנה את שיא האותנטיות, וניו זילנד תפסה מקום של כבוד, ואפילו הודו המזוהמת נראית יפה מבעד למסך ה"בדיעבד". טוקיו מדהימה באורבניות המסורתית שלה, סושי וגורדי שחקים, ואקוודור כל כך ירוקה שבא לצעוק מאושר. כפי שציינתי קודם לכן, לכל מקום יש את המשקל הסגולי-רגשי המחובר אליו. עצם העובדה כי אני נשוי להדר, מקנה לי את התחושה, כי אני ממשיך לחיות את הטיול שלי. כמענה לשאלה אומר, כי באופן כללי אני פחות בעד לחזור למקום ויותר בעד לגלות מקום חדש.

אז למה הטיול הזה משמעותי כל כך? אחד המשפטים השגורים ביותר בתקופת הטיול היה: "זה הטיול שלי ואני אעשה מה שבראש שלי". מאחורי איצטלת המשפט הזה, אנשים עושים ככל העולה על רוחם ומקבלים גושפנקא חוקית מהסובבים אותם. אתה רוצה לקפוץ מגשר, לטרק בהרים שבועות, או לרבוץ במלון תחת ענן עשן ירוק, מרבית האנשים יאמרו לך בתגובה: "סבבה אחי, זה הטיול שלך". בהתחלה לא האמנתי שישנו שינוי אמיתי באופיו של אדם כתוצאה מהטיול, הרי כמה חודשים לא ישנו שנים של חינוך, נכון? לא נכון.

מרבית האנשים מגיעים לפורקן רגשי כתוצאה מהחופש המוחלט. פורקן כזה שלא בטוח יצליחו לשחזר בעתיד. אחרי 12 שנים במערכת החינוך, ושלוש שנים נוספות במערכת הצבאית, פתאום אנשים מרשים לעצמם, מורידים מסכות ולומדים להיות צלולים יותר. אני זוכר שיחה שבישרה את בוא השינוי, ישבנו ערן ואני באכסניה בארקיפה, פרו. שם לראשונה, אחרי תקופת הסתגלות, נתנו לחרצובות לשוננו וליבנו להשתחרר, ונהרות של רגשות הציפו את הוויתנו כולה. שוחחנו על הכול, על הצבא ומשפחה, ומשקעים שסחבנו מבלי לדעת. האירוע הזה שינה משהו קטן. בסך הכל, סטייה זעירה במסלול החיים, אבל במהרה מגלים כי כל הטיול רצוף שינויים מיקרוסקופים המתחברים לבסוף לשינוי מונומנטלי כמעט בלתי מורגש. כמובן, שרק על עצמי לספר ידעתי, ולכן אומר כי הטיול הצליח לשייף את הקוצים שנהגתי לשלוף וכמו כן, לימד אותי לגעת באגו שלי בידיים חשופות. 

הטיול עמוס לרוב בפעלים: לטרק, לטייל, להתכלב (מלשון כלב והכוונה היא לחיות בתנאים לא טובים מבחירה כלכלית), לזיין, לעשן, לרקוד, לקפוץ ובכלל, יש דגש עז על עשייה. אנשים עובדים במשך שנה או שנתיים וחוסכים הון קטן במונחים ישראלים-סטודנטיאלים ויוצאים לתור את העולם. חלק בלתי נפרד מההתמכרות לטיולים, היא תחושת התייר. זה שמגיע למקום, סוחט את מה שיש לו להציע כמו לימון ומבזבז כסף כאילו אין מחר. מדבריי משתמע כי לרעב הטיולים אין שובע אמיתי והוא מתחדש מדי פעם, וזו האמת. אז למה בעצם הטיול הראשון, הוא הקובע? הסיבה הפשוטה היא, כי הוא הראשון, ובחיים הללו לכוח הראשונות יש השפעה מטורפת על שארית חיינו. אם תרצו, הטיול הזה הוא הנשיקה הראשונה של המטיילים, זו שהחשמל זרם בכל מקום בגופם. אי אפשר לשחזר אותו, אבל תמיד מנסים להגיע למקום קרוב בתחושה.

בעיניי, החוכמה הגדולה אינה מתבטאת בכך שתנסו לחפש את הטיול הגדול בטיולים הבאים, אלא להבין שהטיול הזה היה והסתיים, והשאיר לכם במתנה שק של חוויות. כעת, עם השיעורים שהשכלתם ללמוד, עליכם לנוע קדימה לטיולים הבאים ולהנות מהדברים הבאים עליכם לטובה.

"שמור נא לי אלי הטוב.
על הדבש ועל העוקץ,
על המר והמתוק.
אל נא תעקור נטוע,
אל תשכח את התקוה
השיבני ואשובה
אל הארץ הטובה."

פתחתי בשיר "על כל אלה" של נעמי שמר, משום שהוא נתפס בעיני כשילוב אידיאלי בין המילים הנאיביות לבין מציאות לא פשוטה כלל. הדיכוטומיה הברורה של שמר מפשטת את הכל לשחור ולבן, מתוק ומר. לצערנו, בשנים האחרונות אנו רואים את החיים הפוליטיים בישראל בצבעי אפור-מט. הדוגמא הטובה ביותר לכך, היא מערכת הבחירות העומדת בפתח, שעוד לא התחילה וכולם כבר מאסו בה. פלפולים חריפים וחידודי לשון על אופיים של המועמדים לראשות הממשלה נשפכו כמים מכל עברי הרשת, ורבים מדי אמרו כי פתק לבן הוא התשובה. העיוורון המתקתק של האסקפיזם - הרי אותו פתק לבן הוא סוד כוחן של המפלגות שאיננו רוצים בשלטון.

היום עשיתי דבר שמרבית האנשים לא עושים וזה לקרוא את המצע הפוליטי של "ישראל ביתנו" ו"מפלגת קדימה" והגדלתי לעשות וקראתי את ההיסטוריה האישית של כל אחד מהמועמדים שלהם לכנסת. ההתעוררות הזו התחילה אצלי לפני כמה ימים, בזמן שהגבתי לפוסט בעל טון פוליטי ואמרתי כי אין סיכוי שאצביע לליכוד, קל וחומר לקדימה ובצער רב אומר, כי הצבעה לברק משמעה איבוד הקול. הנה אני, יום לפני בחירות, ניצב מול שוקת שבורה. אחרי התגובה, שהייתה סוג של מחשבה בקול, פניתי לקרוא את מצען של שתי מפלגות שפסלתי מבעוד מועד, כדי לתת, אולי, הזדמנות שניה.

אתחיל ב"ישראל ביתנו". ראשית, אני חייב לומר ששליברמן יש איזשהו כוח ממגנט הנובע מכריזמה עוצמתית. הוא מודע לעובדה שאנשים אוהבים סמכות ומתייחסים בכבוד לאדם החי את האמת שלו. יאמר לזכותו של ליברמן כי הוא מתגורר בהתנחלות ומאמין בתפיסה ימנית כדרך חיים. לטעמי, במציאות הנוכחית חשוב שיהיה אדם כמוהו בממשלה. אינני בטוח שאני רוצה אותו כאיש הנותן את הטון, אך כאמור, אין רע שיש ציין ימני אמיתי. המצע שלו מתאים לאנשים שקצו בגישה היונית; הוא נגד החזרת הגולן ונגד חלוקת ירושלים, בעד מדינה יהודית-לאומית, והוא החליף את המושג "שטחים תמורת שלום"  במשפט "שלום תמורת שלום".

הרבה אנשים מפחדים מגישתו, שהרבה הגדירו אותה כ"פאשיסטית". הסלוגן שלו "בלי נאמנות, אין אזרחות" קצת מלחיץ ומזכיר תקופות חשוכות, אבל מה שעומד מאחורי זה, אינו כה מופרך. תדמיינו שעכשיו נמצא אדם במעגל החברים שלכם שמרכל עליכם ומעוניין לפגוע בכם, האם תמשיכו להיות חברים שלו? אני מניח שלא. בעיניי, ישראלי חייב לשרת בצבא, או לעשות שירות לאומי כדי להרוויח את זכויות (למעט חריגים בעלי מגבלות רפואיות). כמו כן, הבקשה שלא לדבר בגנות המדינה בה אתה חי ועידוד הטרור אינה מוגזמת כלל. נושא נוסף הוא חילופי שטחים ואוכלוסיות, או במילים אחרות, טרנספר. המילה טרנספר שהוקצתה מחמת מיאוס לפריפרית הטרמינולוגיה שלנו, חזרה באדרת חדשה. האם זה כה נורא? אני לא יודע. תמיד קיננה בי התחושה שזהו החלום הרטוב של כל יהודי, אבל כמו כל חלום רטוב, לא נוהגים לדון בו בפומבי. הכוחניות של ליברמן היא יתרונו, אך גם חסרונו הגדול ביותר. ניתן לומר כי הנראות ה"רוסית" מזרה אותו והוא לא נתפס כישראלי "עד הסוף". מצד שני, גם ז'בוטינסקי לא היה צבר.   

המפלגה השניה היא "קדימה", מפלגה שדבק בה כתם השחיתות, בעיקר בעטיים של שני ח"כ שאין צורך לומר את שמם שוב. אז יש כמה בעיות עם המפלגה הזו שהיא, כביכול, המשך שלטונו של אולמרט. ראשית, מפריע לי מאוד אם יחזירו שטחים. דבר אשר נראה לי הגיוני בעבר "הרי אלו בסך הכל אדמות", אך עם השנים, נראה לי מאוד טיפשי וחסר תוחלת (ראו ערך ההתנתקות). אין ספק, שעל הסקלה הפוליטית נעתי ימינה בנושאים הבטחונים, אך שאני מאמין שיש צורך בשמירה על הייחוד שלנו כמדינה רווחה. במידה והמדינה כולה תופרט והקפיטליזם ישתלט על כל המשק, שכבות שלמות של אוכלוסייה ייפגעו.

לאחר שהשקעתי מחשבה רבה בשאלה: מי מבין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, וזאת לפי שיטת האלימינציה, מתאים ביותר להיות ראש הממשלה. הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת כי זו ציפי לבני. ראשית, כי היא אישה והיא בבירור צריכה להשקיע יותר מאמץ כדי להתקדם בחברה המבוססת על פטריארכליות, כך שמעצם מועמדותה הוכיחה כי היא אמביציוזית והישגית. שנית, היא נמצאת קרוב לצלחת בשנים האחרונות וקרנה עלתה בעיני העולם. שלישית, היא עוד לא נכוותה ואולי היא תצליח לעשות מה שביבי וברק לא הצליחו, או הצליחו חלקית. ביבי חלקלק מדי ומשקיע זמן רב מדי בזויות המצלמה ושינון מנטרות פשטניות. ברק מרגע שפרש מהפוליטיקה דומה בעיני לשועל שנכנס לכרם הענבים ואכל ושתה עד שלא יכול היה לצאת החוצה. מבחינתי, גם ברק, גם ביבי וגם ליברמן יכולים ואף מן הראוי כי ישמשו בתפקידים בכירים בשלטון, אבל את שרביט המנצח אני מעניק ללבני.

הסייג המשמעותי בבחירת קדימה הוא המפלגה עצמה שהותירה טעם חמוץ של אופורטוניזם. ברם, בעוברי על רשימת חברי "קדימה", גיליתי כי יש שם אנשים טובים ואיכותיים שעשו דבר אחד או שניים בחייהם; מופז, דיכטר, עזרא וחסון הבטחוניסטים, ארבע נשים בעשיריה הראשונה והרבה דם חדש. אז בשיקול מחודש הבחירה היא אחת, ציפי לבני וקדימה.  

לסיכומו של דבר, מדינתנו אינה רק זבת חלב ודבש. מלחמת לבנון השנייה והמבצע/מלחמה בעזה הוכיחו שהאיומים עלינו אינם פוסקים, ודם רב ניגר על אדמותינו כדי שיהיה מקום ראוי לכל יהודי באשר הוא. כדי לשמר זאת עלינו לשדר אחידות כלפי חוץ ויציבות שלטונית. הגוש הימני בממשלה הנוכחית, בין אם זה "קדימה" וה"ליכוד" או "קדימה" ו"ישראל ביתנו" או כל ורסיה אחרת, ואולי גם שילוב של "העבודה" יכול ליצור ממשל בר קיימא לאורך זמן. חשוב לבנות בסיס איתן לשלטון שייתר את מפלגות המאזניים. אם יש סיכוי לשינוי, זה עכשיו. כפי שהוכחנו בעבר, אנחנו עם שמצטיין בהתנהלות תחת לחץ, זה הזמן להתאגד ולהפגין אופי. אחתום בשורה האלמותית: "אל תשכח את התקוה, השיבני ואשובה אל הארץ הטובה".   

איך אני מתגעגע לדני ליטני, לקול המחוספס

שממסמר לך את הבטן בעצבות מתוקה וחדה

הקול הזה שראה לא פעם בחייו את זוית הירידה, מודע תמידית למעידה

ועדיין החום הבוקע מגרון כמו מקמין, מבעיר עצמות וממשיך להאמין

מתפצפץ באוזניים כמו אסופת זרדים

שולה מילים מתוכו כערמונים סדוקים.

אחד הדברים שאני מתהדר בהם יותר מכל (מבחינה מקצועית) הוא הראיון שלי עם דני ליטני שהתקיים בתקופה שעוד כתבתי להנאתי בעיתוני-סטודנטים. ליטני הוא אחד האנשים מסצינת המוזיקה הישראלית שלטעמי, מעולם לא נס ליחו. התאהבתי בקולו העמוק כבר בגיל צעיר. אני זוכר שנסעתי לתל אביב לתחנה המרכזית החדשה ועיני נתקלו באוסף גירסאות הכיסוי שלו. באופן אישי, יש שם כמה מהביצועים היותר יפים במוזיקה הישראלית. מבחינתי, זו הייתה סגירת מעגל. לכמה אנשים יצא לנהל שיחה על כוס בירה עם יוצר שהם מעריכים? אגב, בעת הראיון, הוא היה בן 63. אמן בלוז, פליט מהדור של הסיסקטיז וסמל מין בדימוס, לפחות ככה אימא שלי סיפרה לי. 

לזכותו יאמר כי הוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה ומצליח להעניק לאדם היושב לידו תחושה נוחה וחברית. באותה המידה, יכולתי לשבת עימו ולצפות בליגת האלופות. הבלתי אמצעיות הזו, הכובשת. אני חושב שליטני הוא לא זמר ששומעים את הדיסק שלו לפי מצב ברוח, אלא זמר היוצר מצב רוח. מלנכוליה נעימה ומתקתקה, כאילו לרחם על עצמך זה סוג של תחביב. ומה הוא בסך הכול רוצה?

קצת יחס חם.

נ.ב- מכיוון שאין לי את הראיון ברשת. אני שוקל להעלות אותו סרוק לבלוג.

שלום לסטודנטים שביננו,

אנחנו כל הזמן מדברים על העצמה דיגיטלית. כפר גלובלי, שיתוף קבצים ועוד המון צמדי מילים שנשמעים קסומים. אבל בפועל, אנחנו עדיין צריכים לעבוד במשרה חלקית/מלאה בשעות לא שעות כדי לממן את שכר לימוד, וזאת כדי שנוכל לסיים את התואר הזה ולקבל שוב משכורת מינימום. סליחה על הפתיחה המלנכולית אבל המצב בארץ לא מאפשר לדור הצעיר להתפתח בצורה אופטימלית וזה מכעיס אותי. האליטות שולטות באפיקי התקשורת, בפוליטיקה ובעצם בכל חלקה טובה. לאיש הקטן לא נותר אלא למרר בבכי שהוא לא נולד למשפחת דנקנר.

כמעט כל החברים שלי והסביבה הקרובה שקלה לפחות פעם אחת ברצינות לעזוב את הארץ כדי להרוויח קצת כסף בחו"ל. כלומר להיות עובדים זרים. מדינת ישראל הגיעה למצב שהיא אמנם מדינת עולם שני, וגדלה על תרבות המערב אבל היא גורמת למיטב אנשיה להגר לארצות זרות כדי להשתכר בכבוד. זה לא שאנחנו מפונקים וחסרי כיוון. אדרבא, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים ולדאבוננו מבינים שלא נקבל את זה בארץ.

שלכם

ק.ק