שחר אדום- סין

"את מחוץ לסקאלה." אמרתי.

"זה ממש מכעיס אותי מה שאתה אומר. אני לא רוצה להמשיך את השיחה הזו." היא עונה לי. 

יש שקט קצת מביך כשדורכים למישהו על יבלות.

השיחה התחילה כשהדר אמרה שהיא מרגישה לא תמיד נוח שהיא צריכה לטוס בעולם ולהשאיר את אריאל לכמה ימים. שזה מקרה קלאסי של התנגשות ברורה בין הקריירה להורות. היא מודעת לזה ועושה את זה מבחירה, אבל הייתה מעדיפה להיות יותר בבית.

חברה לעבודה אמרה שזה הבחירה של הדר ושזה נורמלי. בואו נתחיל מזה שנורמות משתנות בכל מקום ועת, סיניות נוהגות להפסיק לעבוד בתחילת ההריון. בארץ, אחרי חופשת לידה של שלושה חודשים, נשים רבות מתקשות לחזור לתפקוד רגיל ומלא. הדר חזרה אחרי חודשיים לעבודה מלאה.

"תראי," אמרתי, "אם מדברים על נורמליות, כמעט כל מי שנמצא פה חורג מהנורמליות. כל אישה בת 30 + שעדיין לא נשואה, לא נמצאת בארץ, ומקדישה את עצמה לקריירה, היא לא עונה להגדרה נורמליות. את מחוץ לסקאלה."  

אמנם, גיל החתונה עולה בהדרגה, מספר הילדים יורד בהדרגה, הבדלי הג'נדר משתנים לטובה ועדיין, מרבית הנשים בעולם עוצרות את תנופת הקריירה שלהן בילד הראשון. זה לא תמיד כורח המציאות, הרבה פעמים, הנשים מגלות את עולם ההורות ושוקעות לתוכו. מעדיפות קצת פחות שעות במשרד ויותר שעות בבית בגידול הילדים. אחרת, אני לא מוצא שום הסבר לשאלה "איך אנחנו עדיין חיים בעולם גברי?". נשים הרבה יותר חכמות לאורך זמן, סבלניות, רב מערכתיות. היתרון הברור של הגברים הוא הפזיזות שלהם והיכולת ללכת על כל הקופה והכח הפיזי, שגם הוא הולך ומתמעט בלי אימונים קבועים. במירוץ הארוך של החיים, הנשים עוצרות עם כל לידה ומתאוששות לאיטן, חוזרות לשגרה ואז שוב לידה. למעשה, זה היתרון האמיתי של הגברים. הם לא עוצרים.  

אפשר לקבל את המציאות כמו שהיא, אישה בת 30 + שגרה בסין כדי לקדם את הקריירה שלה ומוותרת מבחירה על זוגיות היא לא הנורמה. מה גם, שאני יכול להבטיח בריש גלי, שכל בחורה כזו שמתהדרת בקריירה כנוצות טווס, תארוז הכל לתוך מזוודה ברגע שתקבל הצעת נישואין או אפילו הבטחה למשהו קצת יותר רציני מפלירט בפאב השכונתי. לכל אחד יש חלל שהוא רוצה למלא. אנחנו שואפים לאיזון בין הנקודות בחיינו. בסופו של יום, איש מוצלח ובודד הוא איש מוצלח, ובודד. אני לא חושב שהצלחה יכולה להעניק לך חום גוף במיטה.  

לא כל מה שנאמר במילים גבוהות, הוא דבר חוכמה, ולא כל מה שנאמר בשפת העם, הוא חסר טעם. לפעמים כשאני חושב על כל השינויים שעברנו בשנים האחרונות, שנות דור. הנשים, הן לא אותן נשים, הגברים הם לא אותם גברים, המדינה היא לא אותה מדינה, אבל מה, טוקבקים ויועצים תמיד יהיו. באחת מכתבות הספורט על מסי ניטש ויכוח, שוב, על מי הוא "השחקן" בה' הידיעה. רואים את זה בכדורגל, כדורסל ובעצם בכל ענף תחרותי. אנשים יושבים מאחורי מקלדת ומפרשים כל משחק ותגובה של שחקן כאילו גורלם תלוי בכך. מדי פעם, אני נהנה לעיין בתגובות. זה תמיד מצחיק אותי. לשמחתי, מעיין הבדיחות נשאר איתן ומצאתי תגובה שהצליחה לגרום לי לצחוק במשך שעה קלה. אני לא יודע אם זו השפה או האמת בפנים שתפסו אותי כה חזק. הרי בינינו, הוא צודק. הזמנים אכן השתנו.

נהניתם? ספרו לחבריכם. לא נהניתם, ספרו לטוקבק...

מגיב 1

אם אתה חולם את זה, זה יקרה. אם אתה רואה את זה מול העיניים, זה יכול להתממש. כל אחד מאיתנו ניחן בראיית העתיד. כל אחד יכול לראות את עתידו ואז לצעוד בתוך פסיעות הזיכרון הישן-חדש. אני זוכר שחלמתי על הדר מולי מתחת לחופה. נזכרתי בזה תוך כדי הליכה בגן האירועים. דמיינתי את אריאל מושכת לי את השיער ומנסה לאכול לי את המצח. נזכרתי בזה שוב לפני כמה ימים כששכבנו פרקדן על שמיכת פיקה על הרצפה.

כמובן שזה לא תמיד כזה קל. לא בכל יום יש ראות טובה. לעיתים תכופות, עננים אפורים מכסים את השמיים ומפריעים לנו לראות את האמת שלנו. בתקופות שאנו צוללים לתוך עצמנו, שם מתרפקים קצת במלנכוליה קיומית, אז הראות אינה קיימת. צריך קצת רוח שתבוא ותסיט את מסך העננה ותכניס אור חדש. לכל אחד יש את הר נבו שלו – מפסגתו אפשר להביט לתוך העתיד. בניגוד למשה, שלא יכול היה להיכנס לתוך ארץ הקודש, לנו יש את הבחירה.

העתיד נזיל ומשתנה, בדיוק כמונו. יש חלומות שנועדו להישאר בספירה הגבוהה של החלומות ויש את אלו שהופכים למציאות. החלומות של אתמול, הם המציאות של היום. יש את אלו שרוצים לטייל, ויש אלו שרוצים בית צמוד קרקע, רכב שטח או סוס גזעי.  לך תכניס סוס לדירת שלושה חדרים באמצע רמת גן. יש חלומות שמתגשמים ומתנגשים. יש צורך עז בתעדוף.

למרות זאת, אסור בתכלית האיסור להפסיק לחלום. החלומות הם האוויר שלנו. המקום שבו אנחנו משתעשעים עם רעיונות, רגע לפני שאנחנו מחליטים להוציא אותם לפועל או לגנוז אותם לעולם. המקום בו אנו חולמים, זה המטריקס שלנו. אין הגבלות וסייגים. לעיתים, אני לא מצליח לראות חלומות ישנים. הם מסתתרים באיזו מגירה נעלמה מאחורי המוח הקטן. אני יודע כי הם מחכים לזמן פריצה. רגע של פכחון. נטול שגרה ואילוצי יומיום.

אני מאחל לכם שתגשימו את החלומות שלכם. הרגילים והכמוסים. תעצמו לרגע את העיניים ותחשבו איפה הייתם רוצים להיות ומה הייתם רוצים לעשות בשנים הקרובות. תחשבו על זה טוב-טוב, וכשתסיימו, תפקחו את העיניים ותתחילו לפסוע לעבר ההגשמה העצמית שלכם.

אחד החברים הטובים שלי הוא לוחם קומנדו במילואים. הוא סיפר לי שבמבצע "חומת מגן" הוא נשלח לחלץ גופות של גדוד מילואים מתוך גיהנום אורבני בג'נין. הצוות שלו נכנס לתוך מבוך בתים שהושחתו ללא היכר ממטענים וכדורים שורקים. מכל מקום סגרו אותם בניינים צפופים ומכל מרפסת ניבטו קנים רושפים. הרעש היה מחריש אזניים. כשהגיעו לגופות לאחר מאמץ לא אנושי גילו שמרבית הגופות ממולכדות. בזמן שהם בסכנת חיים, הם פרקו את המטענים המאולתרים ולקחו איתם את הגופות שכבר הספיקו להתקרר. בדרך אגב, הוא סיפר לי מאוחר יותר שהוא זיהה את גופתו של אחד הלוחמים כבחור שלמד איתנו בשכבה.

האירוע הזה מייצג היטב את הדבקות במטרה וערכי צה"ל. גם הוא וגם אני חונכנו על ברכי התפיסה כי מחזירים חיילים הבייתה בכל מחיר, גם במחיר סיכון הלוחמים הטובים ביותר.

ישבנו על גג ביתו בזמן השיחה. שתינו תה צמחים ונתנו לחום לזרום לנו בגוף. הפוגה מהחיים כדי להחזיר קצת צבע ללחיים. אני זוכר שצחקנו שאני הפסיכולוג שלו. כל השירות שלו הוא שתק, פרט לשיחות הגג שלנו. סיפר לי במשפטים תלושים על אירועים שסימרו את שערות ידיי. הוא לא שקל מילים, אלא פשוט דיבר. ניצל את הבמה להוציא הכל החוצה.

לפני כמה ימים, אחרי עסקת שליט, שוחחנו בטלפון והוא הפגין שמחה מסוייגת.

"אני שמח מאוד שהוא שוחרר, אבל המחיר כבד מדי. זה נותן אור ירוק לחמאס לנסות לחטוף עוד חיילים. בינינו, שנינו יודעים שזה לא סיפור כל כך קשה לחטוף חייל."

בראשי דמיינתי את כל החיילים העפוצים בדרכים שרק רוצים להגיע הבייתה בימי שישי. חושבים על האוכל של אמא ועל הדייט, אולי, שמחכה להם. את החיילים השבוזים בעמדות השמירה. מנסים שלא לעצום עיניים ומתחילים לסטור לעצמם כדי להישאר ערים. מי חושב בכלל שמישהו יבוא ויחטוף אותם. הפחדים שלהם הרבה יותר קיומיים. הם רוצים לצאת שבת.

"זו לא באמת משימה מסובכת מדי...." הנהנתי.

"אסור למדינה לשחרר מחבלים עבור חיילים. כל חייל צריך לדעת שאם חוטפים אותו, הוא אדון לעצמו. כמובן, שצה"ל חייב לעשות כל שביכולתו מבחינה מבצעית, אבל לא להגיע למשא ומתן עם המחבלים הללו."

אני אישית הייתי בעד העסקה, חרף המגבלות הברורות שלה. במקום מסויים, אני חושב שעסקאות כאלו מחלישות אותנו. אני רוצה לומר שזו הייתה העסקה האחרונה ודי. רק רציתי לדעת שגלעד חוזר הבייתה ולא הופך לעוד רון ארד. עכשיו שאנחנו יודעים שהוא בבית, אפשר לחשוב על פתרונות אחרים.

האם אפשר לבצע חקיקה בנושא? לקבוע כי כל חייל, שבעינינו הוא עדיין ילדון בן 18, יחתום על הסרת אחריות של צה"ל כבר בשרשרת החיול. זה אפשרי. זה אפילו חלק מהתהליך הבלתי נמנע של המעבר של צה"ל מצבא-העם לצבא מקצועי. לכל מקום עבודה, יש הסכם מוסדר בין המעסיק למועסק. אם נסיר את מסך האמוציות שלנו מעל הגיוס לצה"ל, אז ההגיון שבתהליך מוציא ראשו. ברור שהייתי רוצה ועדיין רוצה שכל חייל שיוצא למשימה יחזור בשלום לבסיסו ולחייו. העניין הוא שארגוני הטרור מנסים למנף את החטיפות הללו לכוח מדיני. רק לשמוע את המחבלים הללו מתבטאים בתקשורת על כוחו של הארגון וכיצד יחזרו לשחרר את יבנה ותל אביב מהכובשים, גורם לי לחשוב מחשבות לא טובות.

אני מסכים שצה"ל מחוייב להחזיר כל חייל לביתו בכל דרך. הדרכים הללו צריכות להיות דרכים צבאיות, מודיעיניות ולא מדיניות. מעבר לעובדה שאני מסיר את הכובע בפני משפחת שליט שהפכה את בנם לבן הקולקטיבי של מדינת ישראל, זה לא יכול להיות משהו נורמטיבי. לא החטיפות ולא הלחץ הציבורי שליווה את השלטון עד למתן המענה המדיני.

החזרה של גלעד שליט חיזקה את המדינה הרבה יותר ממה שהיא חיזקה את ארגוני הטרור. ישראל כמדינה מאוחדת, חזקה פי כמה וכמה מחיילי מילציות רעולי פנים. היינו צריכים אחדות. קיבלנו אותה. עכשיו בואו ונחשוב איך זה לא קורה שוב.     

יש את אלה האומרים שגיל 30 הוא גיל מעבר. הגיל בו יש תנועה ממשית מתקופת הילדות לבגרות או יש לומר לגברות. הם אומרים שזו שנה של טלטלה רגשית או כמו שחברי המלומד לעבודה ציין "חתיכת כאפה לפנים". תקופה שאתה מגלה שכבר לא תגיע לירח, שלצבעי השחור-לבן יש נטייה להתערבב וליצור אפור על כל גווניו. דברים שהיית בטוח בהם עד כה, הופכים נזילים כמו המים באגן הכיור. רציתי להיות מאלה שיגידו שזה שטויות במיץ ואין דבר כזה "משבר גיל 30", אבל מרחק פסע מגיל 31, אני ממלא פי מים. חברים, גיל 30, זה לא גיל כמותי, זו משוואה מתמטית. מה עשיתי עד כה + חישוב יעדים + כישלונות = גיל 30.

מבחינה מנטלית, אני חושב שזו אחת השנים הקשות שהיו לי. בלי קשר לאירועים שחלפו בשנה. כאילו בחלקים מסויימים של השנה, יצאתי מגופי והשקפתי מלמעלה. תחושה של "לא עם ולא בלי". ככה-ככה. היו אירועים חריגים שניקבו את הבועה בה שהיתי. טיולים למקומות חדשים, צלילות מרגשות עם מנטות וכרישי לוויתן, לתפוס את הדר מחייכת בכנות דוקרת שכזו שאי אפשר להישאר אדיש, הבשורה הכה משמחת שהדר בהריון. אני חושב שהמשבר הזה התחיל בשלב בו כבר הבנתי סופית שישנם שלבים בחיים שחולפים ולא חוזרים לעולם, לפחות לא באותה המתכונת. גם אם נטייל שנית בדרום אמריקה, זה יהיה טיול בעל אופי אחר. המשבר היה באופיו סוג של תרופה למכה. קצת כמו באימון קרב מגע כשהגוף מתכווץ מעצמו ומחזק את שריריו לנוכח איום של מכה מתקרבת. ידעתי שהשנה נהיה הורים. זה בער בי. מעבר למילים היפות של הורות ופרי אהבה, יש פה מעבר קשה מאוד מילדות להורות. בצורה כמעט לא מודעת נסגרתי לשנה וביכיתי את כל מה שיש לבכות עליו. יש לי תחושה שהדר עשתה זאת גם. היא צחקה ואמרה שהיא במשבר גיל 30 גם כן. עניתי לה שהיא רק בת 28. כן, היא ענתה, אבל אני במשבר גיל 30 שלך.

אני אדם מאוד רומנטי. הדר היא מאוד פרקטית. אני תמיד מושך לגוונים הקסומים של הקשת. הדרי בוחרת את הצבעים הזמינים. אני רוצה טנדר ומשק חי. ארבעה ילדים ושלושה כלבים. הדרי רוצה רכב שנוסע ובית שיהיה לה נוח. כלבים היא מוכנה שניים בכל זמן נתון. ילדים, גם היא רוצה ארבעה, אבל מסייגת ב"נתחיל עם זו ונראה כמה שנים עוד יש לנו". השילוב שלנו כזוג הוא איזון נהדר בין הרצוי למצוי. אי אפשר אפילו לומר שזו פשרה כי בסופו של דבר, אנחנו מרוצים. אפילו שהחלטנו שניסע לנפאל דרך הודו ואיכשהו נתקענו בהודו ומשם לסין, זה לא הפריע לי כלל. אנחנו יחד.

המחשבה שנפש נוספת תכנס לתוך הזוגיות המאוזנת הזו מסעירה אותי כל הזמן. איך היא תהיי? למי היא תהיה דומה? האם היא תהיה ילדה של אבא או של אמא? בשנים האחרונות, הבחנתי שמתמעטות הפרות הקדושות שלנו. כמעט כולן נשלחו לאחר כבוד לשחיטה. אנחנו הרבה יותר פוליטיקאים ממה שהיינו רוצים לחשוב. משתדלים לשמר את המצב הקיים, על הסטטוס קוו. אחד הדברים שאני חושש מהם בהבאת ילד לעולם הוא שינוי במרקם העדין הזה שבין הדר לביני. האם במשולש הזה שבין אבאמא תינוקת יש מקום לזוגיות. האם כל הרצונות שלנו כפי שאנו מכירים אותם היום כבר באמת לא יהיו רלוונטים שניה אחרי הלידה?

אם כבר אנחנו עוסקים במשוואות, אני מגיע לשלב הזה בשלמות מסוימת. קיבלתי מהדר שבע שנים של זוגיות שיכולות להספיק לחיי נצח. יש לי תחושה שגם אם דברים ישתנו, תמיד אוכל לשלוף איזה זיכרון מתקתק שלנו רצים יחפים על חוף בתולי. איך תמיד אנחנו נראים אחרים בתמונות. כמו התמונה של הדר בבאנג'י שאני כה אוהב. התמונה מצליחה למסגר חיוניות. אולי באמת, כמו שהאינדיאנים האמינו, המצלמה גונבת לנו משהו מהנפש עם כל צילום.

אני שמח לדלג מעל השנה הזו. מנגד, לא הייתי מוותר עליה לעולם. זו שנה שמקבילה לריצה בדופק גבוה. שנה שמשפרת את הכושר שלך כאדם. מגדילה את טווח הראיה ומחזקת את הליבה. בדומה למה שמדריך הקפוארה שלי אמר לי בגיל 16: "אתה לוחם קפואירה מעולה, אבל עד שלא תדע ליפול על התחת, לא תהיה קפואריסט מושלם".