שחר אדום- סין

לא כל מה שנאמר במילים גבוהות, הוא דבר חוכמה, ולא כל מה שנאמר בשפת העם, הוא חסר טעם. לפעמים כשאני חושב על כל השינויים שעברנו בשנים האחרונות, שנות דור. הנשים, הן לא אותן נשים, הגברים הם לא אותם גברים, המדינה היא לא אותה מדינה, אבל מה, טוקבקים ויועצים תמיד יהיו. באחת מכתבות הספורט על מסי ניטש ויכוח, שוב, על מי הוא "השחקן" בה' הידיעה. רואים את זה בכדורגל, כדורסל ובעצם בכל ענף תחרותי. אנשים יושבים מאחורי מקלדת ומפרשים כל משחק ותגובה של שחקן כאילו גורלם תלוי בכך. מדי פעם, אני נהנה לעיין בתגובות. זה תמיד מצחיק אותי. לשמחתי, מעיין הבדיחות נשאר איתן ומצאתי תגובה שהצליחה לגרום לי לצחוק במשך שעה קלה. אני לא יודע אם זו השפה או האמת בפנים שתפסו אותי כה חזק. הרי בינינו, הוא צודק. הזמנים אכן השתנו.

נהניתם? ספרו לחבריכם. לא נהניתם, ספרו לטוקבק...

מגיב 1

כבר הרבה מאוד זמן שהוא לא טעם בשר טוב. המתכת הייתה קרה ואפורה בפיו. יש לזה מרקם מיוחד. הוא הרהר לעצמו. מזכיר קצת את בשר הכריש שאכל בגואה. מיצי הקיבה שלו התחילו לעלות. צורבים את מעלה הוושט, כמו מדוזה מיקרוסקופית. קנה האקדח היה עמוק בתוך פיו, וגרם לו לרייר בלי הפסקה. האקדח היה מחובר לחצובה, כשחוט תיל דק קשור להדק. הוא ידע שיש איזשהו חיבור בין התזוזה של גפייו ותנועת ההדק. הוא גם ראה כבר מספיק סרטים הוליוודים סוג ז' כדי לדעת שאסור לו לזוז. הוא ישב על כיסא עץ. מי יודע כמה זמן. ידייו היו קשורות מאחורי משענת הכסא. החדר היה חשוך מאוד, פרט לפס אור זעיר שחדר מבעד לחלון הסגור. הבגדים שלבש נצמדו לגופו והפכו לעור שני. הוא לא ציפה שככה תסתיים הפגישה שלו. 

הערב התחיל כמו כל ערב, הוא נכנס לפאב ברחוב המסגר, המקום הקבוע שלו. היא חיכתה לו על הרחבה. זו כלל לא הייתה רחבה במלוא מובן המילה. היו שם כמה שולחנות, דלפק משקאות מרובע ומסדרון שמוביל לשירותים ולמטבח. המסדרון היה הרחבה שלה. היא רקדה שם. תמיד לבד. כאילו אינה צריכה אף אחד. הוא לא ידע איך קוראים לה ובת כמה היא. השמועות אמרו שהיא בת 19, השתחררה מוקדם מהצבא. היא נראתה קצת "שרוטה". הוא שמע אותה פעם אומרת שהיא לא מסתדרת טוב עם סמכות, וכל החאקי וההצדעות הללו לא עשו לה טוב.

"אתה בא לרקוד או לא?" שאלה אותו. האמת שהוא הופתע. זו הפעם הראשונה שהיא פונה אליו. תמיד הוא חשב שהיא עוף מוזר מדי עבורו, וכן, לא נעים לומר, גם קצת צעירה. הטיול שלו בהודו הסתיים כשהיא עלתה לחטיבת הביניים. הוא חייך אליה בנימוס והושיט את כוס הבירה באוויר בקריאה אילמת. היא לא התייחסה והמשיכה לרקוד לעצמה.

אחרי שעה קלה, הוא התכוון ללכת הבייתה. הוא סרק את המקום. היא כבר לא הייתה באיזור. עינייה הירוקות ריצדו בראשו, או שמא היה זה האלכוהול שהלם כפטיש. הוא לא ידע.

בדרך לחנייה, הוא חיפש בכיסיו את מפתחות הרכב, פורד פוקוס בליסינג מהחברה, לפחות יש משהו טוב בלהיות איש מכירות.  

"אתה צריך טרמפ לאנשהו?" שמע את קולה. הוא הסיט את מבטו לאחור וראה אותה יושבת על קצה המדרכה, סמוך מאוד אליו.

"לא, לא. אני גר קרוב ואני רק צריך למצוא את המפתח הארור הזה." אמר.

מקרוב, היא הייתה יפה יותר. עיניים קצת מלוכסנות. שיער אדמוני פרוע. היא לבשה שמלה קייצית עם מחשוף נדיב. בלי משים, מבטו השתהה יותר מדי זמן מול החזה שלה.

הוא הבחין שהיא מביטה בו ומחייכת. "יש משהו שאתה רוצה ואתה לא מקבל?" שאלה אותו בקנטרנות.

אם זו לא הזמנה, הוא לא יודע מה זו הזמנה. "האמת, אני אשמח לקבל טרמפ הבייתה, אם ההצעה עדיין בתוקף."

"אין בעיה. הקטנוע שלי נמצא ממש ליד. אבל שתדע, אני צריכה שניה לעצור בבית." בבית שלה, חשב. עוד יותר טוב. הוא לא ניקה את הבית שלו כמעט שבוע והעוזרת מגיעה רק מחר.

"אין בעיה. העיקר שנגיע לאן שצריך." אמר.

מעולם לא הרכיבו אותו על קטנוע. בטח שלא בחורה. הוא לא חיבק אותה, אלא אחז בתחתית המושב. הוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא דביק מדי. אסור שנשים יראו את הניבים הנסתרים שיש לגברים חרמנים. כל עוד הם נסתרים, האישה בעניין. ברגע שהם בחוץ, האישה כבר לא שם.

"אתה יכול להחזיק אותי, אם אתה רוצה", צעקה לו מתוך הקסדה השחורה, כאילו קראה את מחשבותיו.

אחרי כמה דקות, הם הגיעו אליה הבייתה. לא בית אופייני לגוש דן. בית רחב מידות. הוא הרגיש שהוא נקלע למקום לא מוכר. עמודים דוריים תמכו בקשת הכניסה. הוא מעולם לא ידע שיש מקום כזה בתל אביב.

בדלת הכניסה, היא נישקה אותו והתחילה להפשיט אותו.

"רגע, רגע... חכי רק שנייה." צחק ונישק את שפתיה. בשרניות משהו.

"אין לי זמן והבית שלי לא מסודר. אני מעדיפה את זה מהר ובחושך." לא היה לו זמן שהות. הוא כבר היה ישוב על כסא עץ כשהיא רוכבת עליו. אורגזמה כזו הוא לא הרגיש מעולם. היא החזיקה אותו חזק-חזק. משום מה, הוא לא הצליח להזיז את ידייו. לא היה לו איכפת. פטמותיה הזקורות רפרפו עליו והוא כאחוז אמוק ניסה ללכוד אותן בפיו. הוא גמר בצעקה. הוא חש פעימות כאב בגבו. טיפות של דם שרטטו שם מפה אילמת. היא התרוממה מעליו ונעלמה באפילה.

"איפה את?" לחש.

"אני פה", לחשה מימינו. "יש לי הפתעה בשבילך. תפתח את הפה ואל תזוז".

הוא כבר עשה משהו דומה פעם. מישהי דחפה לו דובדבנים בלי הפסקה בלי לדעת כמה שהוא רגיש לטעמם החמוץ.

הוא פתח את פיו והופתע לחוש את טעמה הקר של המתכת.

"הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת" - קישור

לפני האימון, אנחנו עוצרים לקנות בננה בדוכן פירות בשוק הלילה. שני חברים לעבודה העלו את נושא הזוגיות. השיחה התחילה מסוגיית

ה-"er nai" (מונח נפוץ לפילגש בסין – ק.ק). הרבה מאוד סינים, יש טוענים שיותר מתשעים אחוז מהגברים הסינים מחזיקים אישה שנייה. התופעה שכיחה מאוד ואף התעצמה בעקבות השינויים הכלכליים שהפגישו בין אנשים אמידים שהתעשרו ונשים צעירות שמחפשות את מזלן בערים הגדולות. נשים סיניות נשואות רבות ערות לתופעה ועל כן, הן מתעקשות להיות בעלות הגישה לבנק, כלומר, אם הגבר עוזב, שיעזוב בלי כלום. הגברים מבזבזים כסף גדול על הנשים הקטנות שלהן (גם זה מונח סיני, אישה קטנה משמעה בסלנג, נותנת שירות על כל גווניו – ק.ק) והאינטרס המשפחתי הטבוע באישה, דואג לרווחה הכלכלית גם שלה.

הקולגה שלי לעבודה, בחורה רווקה וצעירה, חגגה זה מכבר 26 אביבים, מספרת כי אינה מאמינה בזוגיות ממרחק והכוונה לכל מרחק, גם נסיעות עבודה תכופות.

"כולם בוגדים. אני לא מכירה אפילו זוג אחד מהחברים שלי שחיו על הקו שלא עבר איזו חוויה שכזו."

הבחור השני, נשוי באושר גם הוא, מוסיף, "ברגע שיוצאים מאיזור חיוג או נמצאים במרחק של 50 קילומטר, זה בסדר. אם למשל אישתי שאני אוהב ומכיר מגיל 21, תבוא אלי עוד כמה שנים ותספר לי שהיה לה איזה סטוץ חד פעמי, אני ארתח ואני אעבור לגור למלון לכמה ימים, אבל בשורה התחתונה, אני אסלח לה."

הוא אומר ושוכח. אצלי הדם סוער. רק המחשבה מטריפה לי הנשמה. אני מבין שהחיים ארוכים ויש טעויות לאורכם. סליחה ומחילה הם תרופה ידועה לאריכות קשר ושמחת חיים. מנגד, זה לא פשוט. והוא אומר את זה ככה, כאילו הזמין עכשיו שווארמה בלאפה בסמי בכיכר בלי חמוצים.

אני מודה שאני מוצא הבדלים בין גברים לנשים גם בתחום הזה. יש משפט ידוע שאומר: "על מנת לבגוד, אישה צריכה סיבה, גבר צריך מקום." יש בזה משהו, וזו אולי הסיבה שזה כה קשה לי לשמוע את השיחה הזו מתגלגלת. גבר הוא גבר הוא גבר. כל היום שם על עצמו הגבלים ואיסורים על מנת שלא להגיע לנקודת האל-חזור. אנחנו יודעים איפה השכל נמצא כשהראש הקטן עובד. מנגד, אישה צריכה סיבה. משהו לא טוב לה. היא לא מרגישה נאהבת, מושכת, אהבת חייך. זו הבעיה הגדולה. מבחינה פיזית נטו, אפשר להבין יצר. העניין הוא שהמחשבה שיום אחד הדר תקום בבוקר ותחשוב שאני לא אוהב אותה או לא נמשך אליה, מרסקת אותי. עזבו מה יכול להיות, תחיו את האהבה עכשיו. יכול להיות שניפול עם הזמן ונחליד, ונשחיר ונשמוט איברים בעייפות, עכשיו אנחנו אוהבים ורוצים, אז יש לתת הכל על מגש. אהבה ותשומת לב ולגעת בלי הפסקה. כמו שחברה שלי אומרת מדי פעם על בעלה: "הוא לא מנסה מספיק. אני יודעת שאני עייפה ויש ילדים וכאב ראש, אבל שינסה. אולי הוא יקבל "ברקסים" מדי פעם, אבל אני אדע שהוא רוצה והוא גם יקבל." זו התורה כולה. 

נחיתה רכה לתוך מסלול הגובל בים משני צדדיו. המטוס מקרקש מעט בזמן שהוא חוצה את ענני הערפל. ההתרגשות בעיצומה. טרמינל חדש מסעיר כמו מתנה בעטיפה, כמתאר גופה של אישה בשמלה הדוקה. מיד מתעוררת בי הסקרנות לגבי טיב המקום, האנשים והריח. לכל מקום יש את הריח שלו. לא סתם אומרים שריח זורק אותך חזרה למקומות בהם היית. למקאו יש ריח של שטרות חדשים ובשמים זולים של נשים יקרות. זה בדיוק המקום שרוצים להיות בו לחגוג מסיבת רווקים.

הרעיון עלה לפני כשבוע, כשאחד החברים הציע ללכת ולחגוג את מסיבת הרווקים המתממשת ובאה של ד' באי מקאו – לאס וגאס של אסיה. למזלנו, אנחנו ביחסי עבודה טובים עם בעל מפעל עשיר כקורח, שנוהג לפקוד את מקאו כמה פעמים בשנה ואפילו יש לו כמה אחוזים באחד מבתי הקזינו. הוא אמר שהוא יסגור לנו חדרים. רק תגיעו, אמר. קנינו כרטיסים ויצאנו לדרך.

נחתנו בלילה לתוך אורות הניאון המנצנצים של מלון הונציאן, שהוא גם מתהדר בתואר הקזינו הגדול בעולם. כבר בטרמינל הצלחנו להבין את הפערים בין המהמרים הגדולים לפשוטי העם. מונית ספיישל למלון שלנו עלתה 210 יורו, מונית רגילה כ-5 יורו ואוטובוס ממוזג עלה רק כשלושה שקלים. לאחר דיון זריז, עלינו על האוטובוס. לא הצלחנו להוריד את העיניים מהחלונות ואת החיוך מהשפתיים.

הגענו למלון, כבר בלובי הרגשנו כמו חבורה של נתמכי סעד. כמה עושר במקום אחד. התקשרנו לחבר והודענו לו שהגענו. הוא הגיע תוך שתי דקות והוביל אותנו לסוויטה מטורפת בקומה ה-19 שהשקיפה על כל האיזור. שלפנו מצלמות והתחלנו לצלם ולתעד. לא כל יום ישנים בכזה מקום. לכולנו זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפנו בכלל לרמות הגבוהות הללו של יוקרה. זה מתחיל במיטת העיסויים שנמצאת בחדר נפרד, ממשיך בבר הפרטי ומכונת האספרסו, מיטות ענק וסלון אירוח בגודל של דירת שלושה חדרים בתל אביב. אך יותר מהכל, זה הנוף. משקיף על הים ובתי המלון. היינו שיכורים בטרם שתינו אפילו כוסית אחת לנחמה.

כניסה לקזינו. עוברים דרך גלאי מתכות ושומר חמור סבר. עשרות שולחנות משחקים מפוזרים איים איים בכל מקום. נצנוצי מכונות המזל, סיבובי הרולטות בזוית העין, קריאות שמחה ואכזבה מתערבבים יחדיו. אני מתיישב על שולחן הבלק ג'ק. בד הלבד הירוק מזמין לנגיעה חטופה. מחיר כניסה הוא 20 יורו ליד. מעולם לא הימרתי. לא מאמין בזה. מצד שני, אנחנו במקאו, לא נפסיד כמה גרושים?

אם יש משהו שמפותח במקאו לפחות כמו ההימורים, זוהי בת הדודה הרחוקה שלו – הזנות. יש מכל הסוגים ומכל המינים. רוסיות, רומניות, ברזילאיות – בכל זאת, זו הייתה קולוניה פורטוגלית. צריך איזשהו חיבור למקום – אסיאתיות בכל הצבעים. רק תבחר ותשלם והיא שלך לדקות הבאות. זה מפותח ברמה כזו שאין באמת "סתם" בחורות באי. לכולן יש מחיר. זמן זה כסף. 

יש שם אנשים מפוצצים בכסף, בעיקר סינים, שזורקים ז'יטונים של 1000 יורו כאילו היו קליפות גרעינים. אפשר לזהות אותם מקילומטר. אנחנו קוראים להם קורבנות אופנה, כי כולם לובשים לואי ויטון מכף רגל ועד ראש. מבחינתם, הם לא באמת צריכים להיראות אופנתיים. הם רק רוצים להראות שהם לובשים בגדים שעולים כמו כמה משכורות חודשיות של אדם ממוצע. פגשתי שניים כאלה במעלית בזמן ששתי "זונות צמרת", כמו שפעם נהגו לומר, מלוות אותן. אחת מהן נראתה כמו ג'סיקה ראביט רק בגרסא האסייתית. חד פעמית. חזה שופע כלוא בתוך מחשוף נדיב. מאוד. מכנסון קצרצר וקעקוע שמתחיל בדיוק באזור שהג'ינס נפרם. שתיהן בחנו אותי ודיברו ביניהן. בהיתי באויר. זה נראה לי מנומס יותר מאשר לבהות לה ישר בחזה. לפתע, אני שומע אותה מדברת באנגלית.

"אתה יודע, היינו צריכות לעלות איתך לחדר." שתיהן מחייכות אלי. חייכתי ולא אמרתי כלום.

"אתה נמצא פה לבד?" המשיכה ושאלה.

"תודה. אני נשוי." אמרתי.

"שאלתי אותך אם אתה נמצא כאן לבד?" הטעימה. סקרתי לרגע את שתיהן. משהו משהו. באמת.

הרמתי את ידי ונקשתי באגודלי על הטבעת.

"נשוי..." אמרתי שוב.

"אה.." הן אמרו. זה לא שהן לא הבינו זאת קודם.

"אתה נוצרי?" שאלה אותי. כנראה שהיא ניסתה לבנות לעצמה איזו תמונה בראש.

"יהודי-ישראלי".

המעלית צפצפה והדלת נפתחה בקומה שלי.

יש הרבה קסם במקאו. בטח כשאתה נמצא בסוויטה בקומה ה-19 ומרבית ההוצאות על חשבון הברון. כדי להכניס גם קצת תרבות לסיפור, הלכתי להופעה "זאיה" של קרקס השמש, הנחשב לקרקס הטוב בעולם. יש להם מופעים קבועים בכמה מוקדים בעולם כשמופע הדגל שלהם הוא "או" בלאס וגאס. הגעתי כשעה לפני המופע והיו כמה כרטיסי קידום מכירות. ישבתי בגוש הקדמי, מרחק שורות בודדות מהבמה. המופע היה מדהים. סחט קריאות שמחה ועידוד מכל הקהל. מופעי טרפז, אקרובטיקה, אש וכל מה שאתם יכולים לדמיין ועוד. היה אפילו כדור פורח שטס באמצע האולם ורוכבי אופניים שרכבו כנגד כוח המשיכה.

איך אפשר לסכם חופשה שכזו? היה מיוחד ומעניין. הח'ברה לא השתגעו יותר מדי. הפסידו קצת כסף. הרי הבית תמיד מנצח. לשמחתי, יצאתי ברווח קטן של 200 דולר. שתינו קצת. רקדנו קצת. הספקתי להתאמן פעמיים בחדר הכושר של המלון שנראה טוב יותר מהרבה חדרי כושר "אמיתיים" שביקרתי בהם בעבר. טבלתי בבריכה מדי בוקר. טיילתי קצת בעיר שדומה מאוד להונג קונג. ראיתי הרבה בחורות יפות שרק גרמו לי להתגעגע לבטן ההריונית של אישתי. אכלתי את הסטייק היקר בחיי. יכולתי לקנות איתו לפחות עשרה אוהלי מחאה.

לסיכום, מקאו זה לא המקום שאתה רוצה לבוא "להתכלב". מקאו זה מקום של high rollers. אנשים שרוצים לבזבז את כספם ובענק. זוהי ממלכה של פיתויים במלונות שרק רואים בסרטים. כל שתבקש בהישג יד. כל עוד ותואיל לשלם את תג המחיר. לשמחתנו, הצלחנו לעלות על הגל ולדמות לכמה רגעים ספורים איך זה מרגיש באמת להיות חלק מהאלפיון העליון. היום, כמה ימים אחרי, חזרנו למציאות היומיומית שלנו בתחושה המזכירה מאוד את "שביזות יום א'" בצבא. חוזרים לשגרה כשעדיין בפה יש לנו את הטעם המתקתק של סוף השבוע.

"מה זה?" אני שואל ומחייך.

עיניי עדיין חצי סגורות. הקפה מריר. מבעד למסך הריסים, אני רואה שמלה סגולה צמודה מאוד.

יובב מסתובב סביב רגליי. הוא יודע שזה הזמן לצאת החוצה לטיול בוקר.  

"מה זה?" אני שואל שוב והחיוך לא מש משפתיי.

"מה? זה לא יפה?" הדר שואלת.

"יפה לאללה. סקסי מאוד. רק חבל שאין לזה עוד חמש סנטימטר לכיוון הברך."
היא נראית מעולה. הבטן יצאה והתמתחה. כאילו הקטנה פושטת את ידיה קדימה בכל הכוח. כמו גיטרה עם בטן. ככה האישה שלי מרגישה לי.

"נו, אני לא יכולה שאתה מסתכל עלי ככה. זה מביך אותי."

"ממה יש לך להיות נבוכה?" אני שואל ומושך את השמלה בשתי אצבעות ומיד עוזב. הבד חוזר לגופה כמו מרוגטקה.

"נו, די. זה לא שאני אתלבש ככה כל יום...." היא ממלמלת.

"לי אין שום בעיה. בכלל לא. רק אם תוכלי היום להכין קפה בכיפוף מה, אני אודה לך מאוד."

חייב לומר שצחקתי כל הדרך לעבודה.