שחר אדום- סין

כל אחד צריך סיפור. עדות למיתולוגיה האישית שלו. דבר הימים שיזכיר שלכל רגע נושן, יש רגע של הולדת. הסיפורים הללו נבנים לבנה אחר לבנה מחוויות שחווינו. אירועים שעיצבו את עולמנו. עם הזמן, הסיפורים הבראשיתיים נעשים מלוטשים וקולחים יותר. הזמן כמו מים מרכך ומחליק את פני השטח. הקצוות החדים מתעגלים ואנו נשארים עם חלוק נחל מילולי שניתן להעביר מאיש לאיש. 

לא סתם, אנחנו נתלים בסיפורים הללו. הם לא נועדו רק לתיעוד, או לשיחת סלון להפיג את הזמן. הם מזור בימים קשים. תזכורת להתחלות, לחיוכים, לנגיעות המהוססות. למעשה, כך אנחנו ממסגרים את הרגש. מותירים אותו צעיר וחיוני. שמור בתוך קופסת זכוכית שעליה רשום - "שבור בעת הצורך". זה השעון המעורר הרגשי שלנו. לא רק לחיות את החיים, אלא להעביר מבט שוב על תחילת הדרך, סריקת הצגת הדמויות פעם נוספת. רענון שעונה לשאלה "למה" אנחנו נמצאים כעת כאן. 

להמשך תכנסו לכאן. 

היא פה לידי. יפה כל כך. עיניה כחולות ועמוקות כמו הנשמה שלה. היא מחייכת אמת אלי. באה לנשיקה. שפתיים נוגעות בשפתיים והולכות. היא חוזרת עם בובת דובי שנגררת באלגנטיות על הרצפה. כרבולת שיער מזכירה את שלי, גם העיניים מתלכסנות בצדדים. הסנטר לגמרי של הדר. יש לה סוס מעץ ומנהרת משחק וצעצועים שלוקח לנו חצי שעה לסדר אותם בסוף היום. היא מטפסת על ההליכון החדש – זה של הגדולים. מעלה עליו את קופסת הקוביות. מושכת את כריות הספה ומניחה את ראשה ברוך עליהן כמיטה ארעית. יד אחת קטנה אוחזת אוזן. זה מרגיע אותה. היא אוהבת לראות פרפר נחמד ודגדוגים. יש לה העדפה ברורה לקולו של עוזי חיטמן. היא רוקדת כשהיא שומעת מוסיקה. היא בודקת גבולות ומחייכת. רצה למטבח ומוציאה את תכולת הארונות במהירות הבזק. בוכה כשאומרים לה "לא" ו"אסור". צוחקת מלוא הבטן כשאני "אוכל" אותה. כשהיא מתעייפת, היא יודעת לספר לנו שזה הזמן לישון. אני מרגיש שזכיתי.

כשהנייד שלי נעול, מופיעה תמונה של הדר. כשאני פותח אותו, התמונה מתחלפת לאריאל. מתוך תוכנו נוצרה ישות קטנה שלקחה קצת מפה וקצת משם ושדרגה אותנו. אני מלא-מלא אהבה לשתי הבנות הללו. עוד שלושה ימים מהיום, נחגוג חגיגה כפולה. אריאל תחגוג שנה והדר תחגוג שלושה עשורי קיום בעולם הזה. שתיהן ילדות יום הולדת. יש לי שתי קשתיות בבית. שמפיצות אור צבעוני לכל מקום ושולחות חצי אהבה ממוקדים היטב לתוך הלב שלי. 

איך שאני אוהב זמרים טובים. כאלה שממיסים בטון אחד. דווקא השבורים, המרוסקים, אלה שלא למדו פיתוח קול. זמרים שהחיים חרטו בהם סימנים. זמרים שמספרים לי סיפור וחושפים בדרך את הכוויות שכבר העלו ארוכה. אני צריך להאמין לזמר. לדעת שהוא היה שם.

היום כבר לא צריך להמתין לתחנות הרדיו שיקלעו לטעמך. פשוט פותחים את אתר היוטיוב וגולשים לכל הז'אנרים. עברי לידר ששואל "אם מישהו פעם" וקורע באמת מזוככת את הלב כמו נייר זכוכית. משם מגיע לעידן חביב, שאני פחות מכיר, והוא שר על כאבים אחרים ועל שתי מילים – הראשונה זה שם והשנייה זה הרוג. אני לא צריך יותר מזה כדי לדמוע קצת בבוקר יום שישי. כבר שנים שיש לי הרגל לשמוע כל שישי קצת מוזיקה מזרחית/יוונית להזכיר לי את הבית. דרך האוזניות אני מריח את האקונימיקה הנשפכת בנדיבות על הרצפה. חש את רגלי מצטננות על הרצפות הרטובות. רץ לכיריים וגונב שניצל חם-לוהט ובורח החוצה לשחק. אמא שלי מנסה לומר לי משהו, אבל הווליום של הרדיו מנצח, כי אי-אפשר להתחרות מול מיתרי הבוזוקי. כן, כן, תנו לי צביטות בלב. תנו לי כיווצ'וצים בבטן. תנו לי ים של דמעות. מנקה ככה את המערכת לקצת סופשבוע הבא עלינו לטובה. למרות שאני לא נוהג להאזין למוזיקה לועזית כמו שאומרים אצלנו, אדל הצליחה להשאיר אצלי נקודה חלשה. איזה קול חם. כמה מנעדי בדידות בבית אחד של שיר. מדהימה.  

עשרה דברים שלא ידעתם עלי.

JENNY  ביקשה כל כך יפה שאקח את השרביט, אז התקשיתי לסרב.

מי שעוקב אחרי הבלוג, יודע די הרבה פרטים שנכתבו בין השיטין, ובכל זאת:

1. נולדתי בחודש שביעי במשקל 2.100 קילו, בלידת עכוז וחבל הטבור נכרך לי סביב הצוואר. אה, כן, גם שתיתי המון מים מקוניאלים והיה חשש לזיהום. שהיתי באינקובטור תקופה די ארוכה.
2. בגיל שלוש הצלחתי לנפץ שולחן זכוכית. שבר זכוכית אחד חתך לי את העפעף והשני את הסנטר. עד היום יש לי צלקות קטנות. אמא שלי אמרה לי שאם הייתי מאבד את העין, היא הייתה הורגת אותי. במילים האלו ממש.
3. בגיל 12 נשכה אותי קופה. לא פחות ולא יותר. זה היה עוד בעידן שחשבו שקופים יכולים לשמש כחיות נחייה ואז גילו שהם אגרסיביים מדי. יש לי שלושה סימני ניבים ביד ימין.
4. אומרים שאני דומה לטום קרוז. זה תמיד עדיף על דובי גל, לא?
5. הפרי שאני הכי אוהב הוא מנגו. מיד אחריו, תמר ובננה. בגזרת הממתקים, אין כמו חלבה....
6. אני מאוד אוהב כושר גופני. מאז שאני זוכר את עצמי התאמנתי בצורה סמי מקצועית בכדורעף ואומנויות לחימה. אם אני לא מקיים לפחות אימון אחד בשלושה ימים, אני מתחיל להרגיש אי נוחות בגוף. זה לרוב מסתיים בכך שהדר מניחה זוג נעלי ריצה ליד הדלת בשתיקה ומסמנת לי עם העיניים לצאת לריצה.
7. התאהבתי בקפוארה בזמנו כי זה שילוב אידיאלי בין תנועתיות, אומנות לחימה והמון פוזה. בזמנו, זה התאים לי ממש. תמיד אמרתי שאני לא צריך חימום טוב, אלא שתהיינה הרבה בחורות יפות בקהל. ככה אני אקפוץ הכי גבוה.
8. בחודשים האחרונים, אני מאמן קבוצה של זרים קרב-מגע במשך פעמיים בשבוע. כיף גדול.
9. אני מאוהב באישתי שמבינה אותי עד לנימים הקטנים ביותר של אישיותי. כעת, אני אפילו אוהב אותה יותר שהעניקה לי את אריאל.
10. אחד החלומות שלי הוא להקים פינת חי בבית שנבנה בארץ כשנחזור.

נדמה לי שזה מספיק. עכשיו צריך להעביר את השרביט. אני מעביר אותו לדפנה – כי מגיע לה.    

הפעם הראשונה שנחשפתי לקונספט של "יום עבודה", ואני לא מדבר על שטיפת חדרי מדרגות, גזימת שיחים סוררים או אפילו ניקוי בית כנסת שלם, כולל הסרת אבק מכל הנברשות – כן, כן, גם את זה עשיתי (לכסף אין בושה, ובטח שבית הכנסת משרה בך גם קצת קדושה), הייתה בשוק הפירות והירקות של כפר סבא. במשך יום שלם זרקתי ותפסתי אבטיחים. בתמורה הביאו לי כמה שקלים. אמנם נתפסו לי השרירים טוב-טוב, אבל זה לא באמת נחשב.

על העבודה הראשונה\השנייה שלי שהייתה יום סבלות שלם שכבר כתבתי עליה פה. העבודה השלישית שלי הייתה מלצרות בבית קפה, שקודם לכן היה חנות לאלקטרוניקה שהבעלים נפרד מנפשו בעזרת אקדח בחדר האחורי – איפה שמוקמו תנורי החימום הגדולים. אמא שלי ובעלה באו כל יום לשתות קפה. היא בכלל לא שותה חלב, אז היא הזמינה מקיאטו. אז, זה הצחיק אותי. היום, אני רואה עד כמה נחמדה הייתה המחווה. הם לא קיבלו הנחות, אם לא מחשיבים עוגיות חמאה, וכשהלכו השאירו לי טיפים יומיים גדולים מהשכר השעתי של אמי. במשך שבוע התרוצצתי בין התנורים, מכונת הקפה ושולחנות האנשים. אני מניח שבתחושה שלי הייתי הרבה יותר יעיל ממה שהייתי באמת. ביד רועדת הגשתי קפה מזוגזג ומאפה. נקיתי שולחנות. צרבתי אמות בנשיקות לוהטות. אי אפשר לומר שזו הייתה הצלחה גדולה, אבל לשבוע הרווחתי הון עתק במונחים של ילד מתבגר.

העבודה שאחריה כבר החזיקה במשך שנים, מלצרתי בקייטרינג "יונתן" מכיתה י' ועד סוף התיכון. 50 שקלים להעמסת משאית, 120 שקלים ליום עבודה מלא משתיים בצהריים ועד סוף האירוע. אם זכרוני לא מטעה אותי, זה היה 70 ש"ח בסיס ועוד 50 שקלים "טיפ". מטיבי הלכת, נשארו לפירוק המשאית עבור עוד 50 ש"ח. טיפים לא באמת ניתנו לעובדים, אבל היה כיף גדול. אהבתי את העבודה הפיזית מאוד, את ההתערבבות באנשים, תחושת ה"חונטה" של העובדים שהחליפו הנדי ראש במסדרונות התיכון. במשך כל התקופה, עבדתי כשלושה ימים בשבוע, בשאר הימים התאמנתי בקפואירה ולעיתים, בלילה, ביום לפני בחינה, נהגתי גם ללמוד קצת. העבודה הזו במקומות שונים ליוותה אותי במשך מרבית חיי הבוגרים, עד גיל 27 כולל. באמצע התואר, כשראינו שמשכורת סטודנט ועוד משכורת רעב לא מספיקים לנו, חזרנו לקייטרינג. בהתחלה קצת לחץ בצדדים, כי רצינו לעסוק במה שלמדנו, אבל התוספת של עוד 2000 ש"ח בחודש, די שחררה את האגו. המדהים בסיפור שהדר שעבדה משרה מלאה באה לעבוד איתי בימים שהייתה פנויה יותר. עד היום אני לא בטוח אם היא עשתה זאת כדי להביא עוד יומית הבייתה, או כדי לחזק את ידי.