שחר אדום- סין

"מישהו מוכן להוציא אותי החוצה?" 

"ממממ, את רוצה קוביה במקום?" 

"החוצה..." 

"קובייה?"

"אני רוצה החוצה לדשא."

"אני דווקא מוצאת את השטיח מאוד נוח."

"לרוץ ולהבריח חתולים."

"להתגלגל מצד לצד כמו שניצל."

"נו, שויין.... אני אנבח קצת אולי מישהו יתייחס אלי." 

"אם היא תתחיל לנבוח, אני אצעק קצת. נראה לה מה זה!" 

לא כל מה שנאמר במילים גבוהות, הוא דבר חוכמה, ולא כל מה שנאמר בשפת העם, הוא חסר טעם. לפעמים כשאני חושב על כל השינויים שעברנו בשנים האחרונות, שנות דור. הנשים, הן לא אותן נשים, הגברים הם לא אותם גברים, המדינה היא לא אותה מדינה, אבל מה, טוקבקים ויועצים תמיד יהיו. באחת מכתבות הספורט על מסי ניטש ויכוח, שוב, על מי הוא "השחקן" בה' הידיעה. רואים את זה בכדורגל, כדורסל ובעצם בכל ענף תחרותי. אנשים יושבים מאחורי מקלדת ומפרשים כל משחק ותגובה של שחקן כאילו גורלם תלוי בכך. מדי פעם, אני נהנה לעיין בתגובות. זה תמיד מצחיק אותי. לשמחתי, מעיין הבדיחות נשאר איתן ומצאתי תגובה שהצליחה לגרום לי לצחוק במשך שעה קלה. אני לא יודע אם זו השפה או האמת בפנים שתפסו אותי כה חזק. הרי בינינו, הוא צודק. הזמנים אכן השתנו.

נהניתם? ספרו לחבריכם. לא נהניתם, ספרו לטוקבק...

מגיב 1

זהו. אין מנוס. נכנענו. נסחפנו עם הזרם. גילינו שגם אנחנו יכולים להיות סוג של רכיכת עקרונות. באמת שניסינו להיות עמוד האש שלפני המחנה בנושא. נמנענו מכל השקה ומגע. כל פעם שראינו אותם מסתודדים, השפלנו מבט והמשכנו הלאה. לא תמיד זה היה קל. חודשים עברו ואנחנו בשלנו. לפני יומיים, שאלתי את הדר מה היא חושבת בנושא. היא אמרה שהיא לא רוצה, אבל...

"אבל מה?" שאלתי

"אני לא מבינה את זה בכלל, אבל קניתי בסיאול קייס מהמם."

"מה?! זה כמו לקנות גלגלים לפני האוטו." השתוממתי.

"אבל, תראה", היא שולפת לי מארז חדש מקופסא, "זה ורוד עם פוני".

בעיניי, זה נראה יותר כמו התנגשות בין גוש סיליקון ורוד נאוני, חרוזי עיניים וסוס פוני קטן ובודד, אך מול טיעון לוגי מוחץ שכזה, אי אפשר להתגונן. יש דברים שהם גדולים מאיתנו. .

אז, עכשיו, גם לנו יש אייפון 4S. 

אזהרה – התמונות הבאות אינן מיועדות לחולי סכרת או לבעלי קיבה רגישה. 

אם במקרה יזדמן לכם להגיע לעירי וחפצתם בעיסוי רקמות עדין עם הפתעה בסוף, ראו הוזהרתם. לא סתם אזהרה, אלא אזהרה בצורת כרטיס ביקור שמקבלים תיירים בבואם למשטרה המקומית. אותי לימדו כבר בגיל מאוד צעיר שאסור לדבר עם זרים ובטח שלא ללכת איתם.

"מה זה?" אני שואל ומחייך.

עיניי עדיין חצי סגורות. הקפה מריר. מבעד למסך הריסים, אני רואה שמלה סגולה צמודה מאוד.

יובב מסתובב סביב רגליי. הוא יודע שזה הזמן לצאת החוצה לטיול בוקר.  

"מה זה?" אני שואל שוב והחיוך לא מש משפתיי.

"מה? זה לא יפה?" הדר שואלת.

"יפה לאללה. סקסי מאוד. רק חבל שאין לזה עוד חמש סנטימטר לכיוון הברך."
היא נראית מעולה. הבטן יצאה והתמתחה. כאילו הקטנה פושטת את ידיה קדימה בכל הכוח. כמו גיטרה עם בטן. ככה האישה שלי מרגישה לי.

"נו, אני לא יכולה שאתה מסתכל עלי ככה. זה מביך אותי."

"ממה יש לך להיות נבוכה?" אני שואל ומושך את השמלה בשתי אצבעות ומיד עוזב. הבד חוזר לגופה כמו מרוגטקה.

"נו, די. זה לא שאני אתלבש ככה כל יום...." היא ממלמלת.

"לי אין שום בעיה. בכלל לא. רק אם תוכלי היום להכין קפה בכיפוף מה, אני אודה לך מאוד."

חייב לומר שצחקתי כל הדרך לעבודה.