שחר אדום- סין

להיכנס או לא? זו השאלה. הפסקת האש הזו, לצערי, לא שווה את דף ה-A4 שהיא כתובה עליו. בתור אדם שגר שלוש שנים באיזור שדרות ואשקלון, אני יודע מה זה "נפילות" ואיך תחושת חוסר האונים יכולה לחלחל לתוך העצמות. אני רואה את ביבי ומשחזר פסקאות מתוך הנסיך של מקיאוולי. חבל שאף אחד בממשלה לא קרא אותו גם. קטונתי מלומר האם צריך להיכנס או לא. חבל על כל דם שנשפך. שלנו ושלהם. מצד שני, כוח הרתעה יוצרים בלי הרבה מילים. כשאתה הולך ברחוב ואתה רואה אדם שמפחיד אותך מסיבות כאלה או אחרות, זה לא כי הוא אמר לך: "או, או, כמה שאני מפחיד, תזהר עכשיו." זה נבע מגודל, תגובה או מבט מזרה אימה בעיניים. גיוס של 75 אלף חיילי מילואים היה צעד מרשים מבחינה פוליטית, אבל לא הצליח להפוך לכוח של ממש. הם עדיין יורים עלינו. אחד החוקים הראשונים והבסיסיים בקרב מגע הוא הכרעת היריב כמה שיותר מהר. ככל שהזמן נוקף והקרב ממשיך, שני הצדדים יכולים להפסיד. גיוס המילואים היה הכנה לקרב, חימום הגוף ולבישת כפפות האגרוף, כמה קריאות באוויר לקבל קצת אומץ ויאללה לזירה.

זה היה השלב הכי מאיים במבצע הזה. כי תושב עזה הממוצע שיורים עליו בערך כל הזמן ובקושי מצליח לנהל שגרת חיים, כבר לא מפחד מעוד כמה טילים. הוא היה צריך לקבל מכה מורלית קשה. החיסול היה במקום וחבל שלא היה כמה שנים קודם. באותו הרגע, ההלם הראשוני, המכה הראשונה שנכנסת, צריך להיכנס בכל הכוח על מנת להכריע את היריב. בינתיים ישראל עשתה כמה סיבובי ניצחון בעולם ונתנה ליריב שלה, קרי החמאס להתאושש מהמכות הראשונות שספג. עצם העובדה שהיום הם עומדים על הרגליים, גם אם זה אומר פצועים ורצוצים, אז מבחינתם, הם שרדו עוד קרב מול האויב הגדול והחזק. מה שהופך אותם לחזקים יותר בעיני עצמם. לפעמים הרבה בפעם אחת, עדיף על מעט במשך זמן רב.

אני מקווה שהם לא ירימו את הראש שוב ושוב נכנס למבצע כזה נחמד, וחוזר חלילה. בסוף הם יחשבו בטעות שהם באמת יריב ראוי, או אולי נעלה מאיתנו, ואז תבוא המלחמה הבלתי נמנעת. כל קרב שלא מסתיים בהכרעה ברורה נתון לפרשנות. בעצם, פרט למלחמת ששת הימים שהייתה ניצחון מוחץ לכל הדעות, הערבים ניצלו את המלחמות הבאות: יום הכיפורים ולבנון הראשונה והשנייה, על מנת להראות לעולם שהם יכולים להקיז לנו דם. אין שום אדם שהיה מוכן שאדם אחר יכנס ללא מפריע אליו הבייתה ומדי פעם ישבור לו חפצים בבית, ישליך אבנים על החלונות, ינסה לפגוע בילדיו, וכל זאת כי הוא חושב שהבית הזה מגיע לו. קל וחומר, אני לא מצליח לראות מדינה שמסכימה לכך. 

באמצע הסרט, היא נעלמת לחדר. אני ממתין כמה דקות ואז מחליט ללכת לראות מה היא עושה. אולי נרדמה על המיטה. כשאני נכנס לחדר, אני רואה אותה יושבת כשסנטרה מונח על מעקה המיטה של אריאל. שתיהן לא זזות. אחת ישנה שנת ישרים והשניה בוהה.

"את בסדר?" אני שואל

היא לא עונה. דרך החשיכה, אני רואה שעיניה מעט בורקות.

"את עצובה בגלל יובב?" אני שואל.

היא מהנהנת. עם כל עלייה וירידה של ראשה, ליבי נסדק ליחידות מיקרוסקופיות. אריאל משמשת כמכשיר כיול.

הדר מגיעה למיטה שלה ומתחברת דרך מבט. הנשימות הקטנות, כמעט בלתי מורגשות, שמניעות את הגוף הקטן. מדי פעם תנועת גירוד מהירה או חיוך קטן שמתחמק מבעד למסך השינה.

אריאל נראית כה שלווה. לפתע חיוך מאיר את הליל. ואז שוב מרגוע. ושוב חיוך. כל זה תוך כדי שינה עמוקה.

אני לא יכול להתאפק ומתחיל לצחוק בקול.

"די, אתה תעיר אותה." הדר מהסה אותי.

אני ממשיך לצחוק בקול ואריאל בתגובה זעה באי נוחות. אני משתתק. בינתיים, אני מבחין שגם הדר צוחקת. היא מחלימה תוך כדי תנועה.

"אתה חייב לראות משהו." היא אומרת לי ומוציאה מגרונה קול גרגור שאהוב במיוחד על הקטנה.

אריאל מגיבה בשניות וחיוך גדול מתפשט על פניה. אני לא מאמין. הדר מגרגרת שוב. אריאל בתגובה מחייכת חיוך גדול יותר ממקודם.

"די, הדרי. זה צער בעלי חיים. בואי נעזוב אותה. היא צריכה לישון."

נהוג לומר שכשהילד מגיע, כבר אין מקום לכלבים בחיינו. על בשרנו, אני יכול לומר שאריאל באה והאירה את ביתנו באור נגוהות. אך באותה נשימה, הכרבול של יובב חסר מאוד. ילד לא מחליף כלב. כמו שכלב אינו יכול להחליף ילד. העוצמות שונות, אך האהבה ישנה. יותר משאני מתגעגע ליצור השעיר והמתוק הזה, כואב לי לראות את הדכדוך של הדר שמגיע כמו ענן ומסתיר את השמש לכמה רגעים. אמנם, זה רק לכמה רגעים והשמש גדולה עשרות מונים מהענן הזה הקטן, אך לדאבוני, למדנו שלעיתים דברים קטנים יוצרים צל גדול. 

אתם מכירים את התמונה שנמצאת בראש הבלוג. זה יובב. הכלב המתוק והאהוב שלנו מזה כארבע שנים. לפני ששה ימים הוא הלך לאיבוד. נעלם בתוך השכונה. ממש מתחת לאף שלי. מפליא אותי שעוד לא כתבתי על זה. אולי משום שלא רציתי להפוך את החיסרון שלו לרשמי. יצאתי איתו לטיול ולקחתי איתי את המצלמה. בתקופה הזו יש כנס של ציפורי שיר. חשבתי לתומי שאולי אוכל לתפוס את אחד הזכרים מנפח חזה ושר מלוא המקור. בזמן שצילמתי, הוא יצא לסיבוב מתחת לרדאר. הוא חזר עם כל שריקה. בפעם הרביעית או החמישית, הוא כבר לא חזר. המשכתי לטייל. הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא מאריך בצורה עצמאית את הטיול שלו. מנסה לבדוק אם אפשר להשתין על עץ יותר מפעם אחת מכל כיוון. אחרי כחצי שעה של קריאות ושריקות, הבנתי שזה רציני יותר. התקשרתי להדר ואמרתי לה שיש מצב שהוא הגיע לכיוון המשרד שנמצא כמה דקות הליכה מבניין המגורים שלנו. פגשתי אותה בכניסה למתחם. כלום. רק שריקות שפוגעות באוויר ונופלות על אוזניות סיניות. לא החלפנו מילים. מדי פעם חלפנו גוף על פני גוף. עיניים עלו וירדו במבוכה. חיפשנו אותו במשך שעות באותו היום. עד שתיים בלילה. בשלב מסוים, שחררנו את המטפלת ואני המשכתי מדי כמה זמן לצאת לסיבוב במקומות הקבועים. אולי בכל זאת, הוא התיישב לנוח באמצע הדרך וצריך איזו קריאת עידוד.

למחרת בדקתי במצלמות האבטחה. רציתי לוודא. סוף פתוח של סיפור, תמיד משאיר שבב של תקווה שיכול להסתובב לך בבטן כמו נעץ. אולי מישהו חטף לקח אותו. בסך הכל, זה כלב שנתפס בסין כסמל סטטוס. כל סיני שרואה אותו ישר שואל כמה הוא עלה. בסרט הוידאו ראיתי אותו פונה לכיוון הכניסה ונעלם. זה היה בדיוק בשעה 15:24. דקה לאחר מכן, רואים אותי פוסע באותו שביל גישה וקורא לו לבוא. אני מאמין כי בשלב הזה יובב שמע אותי והחליט שזה בסדר. שיש לו עוד קצת חבל. עוד כמה דקות לרחרח. לא חטיפה ולא שום דבר שאוכל להתקדם ממנו. ששה ימים עברו. מתוכם כמה ימים גשומים. מחשבותיי נודדות בין חיפוש כתמי דם על האספלט, לבין המחשבה שמישהו סוגר אותו בכלוב על מנת שלא יברח, או שאולי בכלל הפכו אותו לארנק פרווה המוצע למכירה באחד משווקי הדיסקית.

ארבע שנים שהכלב הזה איתנו. מתכרבל. אוהב. מגרגר בזמן משחק או כשנמאס לו מהשטויות שלנו. כלב עם המון פרווה ואופי. נשבר לנו הלב. הדבר היחיד שמאחה אותו חזרה הינו הידיעה שיש לנו את אריאל. את המשאבים שלנו אנו מפנים כלפיה. מבינים שבסך הכל, יש מישהי שזקוקה לנו והיא פה. אי אפשר לתת לה פחות מהכל. ההעלמות של יובב רק חידדה לי את הנקודה כי הכל יחסי בחיים. לא יודע כיצד זה היה עובר לפני שהפכנו להורים. ההתמודדות הייתה קשה עשרות מונים. כשאריאל צוחקת, אני שוכח לרגע שהוא נעלם. כשאני נכנס הבייתה והוא לא קופץ עלי, נצבט לי הלב. במבואה לבית, אני מרעיש יתר על המידה, לנסות ולבדוק אולי בכל זאת, הוא ישמע אותי ויבוא לקבל את פניי. הוא כלב חכם. אולי הוא בכלל החליט לנסות את מזלו בעולם הגדול. מחאה על כך שהבאנו לתוך הבית שלו יצור קטן וקירח שיגזול את מירב תשומת הלב שלנו. והסינים בכלל לא מבינים על מה המהומה. המטפלת שאלה אותי מדוע אני לא מביא כלב נוסף שנראה כמו יובב. המודעות שתליתי נתלשו מהעצים ורק סיכות המתכת נותרו בתוך קליפת הגזע. תזכורת לשלט על כלב שהלך לאיבוד.  

יש לנו מנקה במשרד. שגם באה לנקות לנו את הבית פעמיים בשבוע. טוב, אולי לנקות זו מילה חזקה מדי. בואו ונאמר שהיא שוטפת כלים ומרטיבה את הרצפה. בסך הכל, כשאני חוזר הבייתה אחרי שהיא ניקתה יש אווירה של נקי. כל הסינים קוראים לה "דודה". אני קורא לה "סקיני" בגלל שבפעם הראשונה שראיתי אותה היא באה לנקות את המשרד במכנסי "סקיני". השם הוא גם קריצה לרזון שלה. היא נראית צעירה מכפי גילה. איש לא היה נותן לה 48 שנות חיים. כשאני אומר לה את זה, היא צוחקת ואומרת שהיא כבר דודה זקנה והילדה הגדולה שלה בת 26. יש לה חריצים בפנים שמסגירים שהיא עברה כמה דברים בחיים. תמיד כשהיא רואה אותי, היא צוחקת. מדי פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו בצורה אקראית בשיחת קפה. היא מנקה את השיש בזמן שאני מוזג לעצמי קפה.

היום נכנסתי למטבח וראיתי אותה אוחזת בספל גדול בידה הדקיקה והחזקה.

"תראה קובי, אני שותה קפה." היא מראה לי את תכולת הכוס ומחייכת. לרוב הסינים מתמידים בשתיית תה ירוק או חליטות למיניהן.

"יפה לך. עוד מעט תהפכי לישראלית"  

"זה כבר השני שלי. זה טעים לי מאוד"

אני מספר לה שאמא שלי התקשרה היום ואיכשהו השיחה מתגלגלת לאבא שלי.

"לא ראיתי אותו כבר שלוש שנים. אישתו השנייה נפטרה לפני חודש", אני אומר.

"ג'ין דה...?" (באמת – בסינית) עונה לי מופתעת

"זה לא טוב, אתה יודע. אתה צריך ללכת לראות אותו."

"יודע שאני צריך, אבל אני לא רוצה. אין את הזה... את יודעת.." אני אומר ומצמיד ומרחיק את שתי האצבעות המורות שלי.

"כן, אני מבינה." היא מנידה בראשה ומצקצקת בלשונה בו בזמן.

"אני לא יכול לדבר איתו. אין לי על מה. מגיל שנה הוא לא בבית."

היא חוככת בדעתה ומוסיפה לאחר מחשבה,

"אתה לא צריך לדבר איתו. הוא רק צריך לראות אותך. זה מספיק. תלך אליו."

כל גופי מנסה להתנגד לרעיון, אבל טיבה של אמת הוא שהיא לא ניתנת להתנגדות אמיתית. היא תמיד מוצאת לה איזה סדק לצאת ממנו.   

ביני ולבין עצמי, אני כבר החלטתי שאני לא חוזר לשם. זה בית משוגעים עם קבלות. אבל אולי עכשיו, אחרי שאישתו נפטרה, זה יהיה אחרת. הייתה להם השפעה שלילית והרסנית אחד על השנייה שהוציאה משניהם את הרע בתפארתו.

רק המחשבה להיכנס לבית אחד שמחולק בקיר גבס וגבולות נפשיים. בצד אחד, אבא שלי מסוגר בתוך עצמו כמו כספת שמזמן שכחה את מנגנון הפתיחה ובצד השני, שלוש הבנות שלו, שתיים מתוכן משותקות מוחין שעצם קיומן היום הוא בגדר נס ואחות גדולה, אנורקסית, אולי לשעבר, שנשואה לבחור שכל ייחודו שהוא העשירי מבין 14 אחים. יש להם ילד שאין לי מושג בן כמה הוא. מבחינתי, אי אפשר לבקר רק צד אחד. זו עסקת חבילה. האמת, שאני לא צריך את זה. הם צריכים יותר. בטרם הפסקתי לבוא לביקורים, גם אז חשתי שאני מגיע לביקורי ראווה שמטרתם נדבנות מנטלית. עובר מחדר-בית לסלון-בית, מצל צילו של דמות, שבעולם אחר, הייתה אמורה לשמש כאב לחדר אירוח שכל כולו הצלקות שהוא הותיר במשפחה החדשה שלו.

בשלב מסוים, הודעתי להדר, לעצמי ולעולם שאני לא צריך את הגיבנת הזו. אתמול, אמא שלי אמרה לי שהיא ראתה אותו כשהיא הגיעה לאזכרה. היא מספרת לי שהוא אמר שזה לא יפה שאני לא מתקשר. אז אמר. כמה אבסורד במשפט אחד. מעבר לעובדה שהוא לא יוצא מביתו, אין לו קו טלפון או נייד, הוא לא יזם שום קשר איתי בעשר שנים האחרונות. כמה צביעות, ממתי איכפת לו ממשהו. רציתי לכתוב "זולת עצמו", אבל אני יודע שגם את עצמו הוא לא אוהב. אם הוא יכול היה להתפוגג באויר ולהעלם בפוף אחד מהיר, הוא היה עושה את זה. הדבר הכי קרוב לזה היה להסתגר בעצמו עד כלות. אז אתמול הוא התעורר בגיל 64, ערירי וגלמוד ונזכר בבכורו מנישואים ראשונים שגר בסין, דווקא זה שאין לו כוח לשחק את המשחק של הקורבן והמקרבן איתו. מנגד, יש לו שלוש בנות, חתן ונכד שרק מתחננים לקבל קצת יחס חם, גם אם זה מוגש בצורה של איש בודד ולא שפוי. תאמינו לי, אלוהים באמת נותן אגוזים למי שאין שיניים.      

לפני כמה שבועות, הדר אמרה לי כי מעגל החיים אינו באמת מעגל. הוא יותר דומה לשולחן. כל יום אנחנו מתקדמים צעד נוסף לעבר הקצה. עד שבסופו של דבר, אנחנו נופלים למטה, לתהומות הנשייה. נזכרתי בשיחה הזו כשראיתי את הכתבה על הפיגוע במרוקו. זוג ישראלי-יהודי המתגורר בסין נרצח בפיגוע טרור בבית קפה. עתיד הילד שלהם לא ברור. לאן יפנה. מי ייקח אותו. האם הוא בכלל יזכור שהיו לו הורים. הייתה לי תחושה של כתבה קצת מג'וברשת. הבעל יהודי, האישה ישראלית. סוגיית הזהות אולי מוטלת בספק, אך מותם לא. סיפור עצוב שתפס כותרת בדיוק לשלוש שניות והודח לאחר כבוד על ידי חיוכי המלוכה. אין אפילו זמן להתעצב היום.