שחר אדום- סין

היה את הדוד אלפרדו שהיה קצת מסובב. הוא גר בפתח-תקווה במוסד לחולי נפש. רציתי לכתוב מוסד שיקומי, אבל אין שיקום ותקומה לאנשים כמוהו. הוא מת שם במלחמת המפרץ. נחנק בזמן ששמו על פניו את מסכת הגז. אמא שלי חושבת שלא פתחו את הפלומבה של המסנן והזקן נפח את נשמתו בתוך כלוב מגומי שחור. הוא לא היה מהמשוגעים המפחידים. הוא היה חביב מאוד ותמיד מלמל לעצמו: "אולה קלה, אולה קלה" (הכל טוב ביוונית – ק.ק).

אמא שלי הייתה לוקחת אותי פעם בחודש לביקור בפתח תקווה.

"בוא, הולכים לבקר את דוד אלפרדו", הייתה אומרת במפתיע.

לי לא היה איכפת. זה היה טיול נחמד באוטובוס לעיר אחרת. ליד בית החולים היה סופרמרקט ענק. תמיד אחרי ביקור, נהגנו להיכנס פנימה לראות את כל המוצרים פרושים על המדפים. כל כך הרבה שפע. לפעמים, אמא הייתה מוצאת "כמה גרושים" לבזבוז, וכשלא היה, הייתה מוציאה את פנקס הצ'קים ומחפשת במשך שעות את העט שנחבא בתוך מעמקי תיקה. מעולם לא חזרתי מהטיולים הללו בידיים ריקות. אמא דאגה לקנות לי תשורה קטנה, אם זה במזומן או בצ'ק דחוי.

"אתה יודע שיום אחד הוא כמעט שרף את כל הבית שלנו?" אמא שואלת.

"לא...". ואיך אדע? חשבתי לעצמי.

"מה קרה לו, אמא? למה הוא כזה, את יודעת?" סובבתי את האצבע המורה שלי סביב הרקה מספר פעמים להדגיש את הברור מאליו.

"זה לא מצחיק בכלל." אמרה לי והביטה לתוך עיניי. "הנאצים עשו לו את זה. הוא לא היה כזה. הוא היה בחור חזק ויפה. כשהם גרו באתונה בזמן המלחמה. הנאצים לא הרשו לאף אחד לצאת מהבית אחרי שעת העוצר. יום אחד, הוא החליט שנמאס לו ויצא החוצה לקנות סיגריות. חבורה של שוטרים נאצים תפסו אותו והכו אותו בראש בלי הפסקה עם קתות הרובים. הם השאירו אותו מדמם ברחוב. המכות דפקו לו את המוח. מאז הוא לא חזר לעצמו".

ישבנו במטבח על כיסאות שולחן האוכל. על השולחן ניצבו שקיות-שקיות של קניות. ריח של לחם טרי וקופסת זיתים שנפתחה זה מכבר. הסיפור המשיך להדהד בי. פתחתי חפיסה של שוקולד חלב ואכלתי את כולה. אלפרדו היה שם. בשואה. הוא חזר. לפחות בגופו. נפשו נשארה שם. אולי גם הצ'ק יחזור. זה מה שאמא אומרת. לפחות אכלתי חבילה שלמה של שוקולד.  

לפני כמה שבועות, הדר אמרה לי כי מעגל החיים אינו באמת מעגל. הוא יותר דומה לשולחן. כל יום אנחנו מתקדמים צעד נוסף לעבר הקצה. עד שבסופו של דבר, אנחנו נופלים למטה, לתהומות הנשייה. נזכרתי בשיחה הזו כשראיתי את הכתבה על הפיגוע במרוקו. זוג ישראלי-יהודי המתגורר בסין נרצח בפיגוע טרור בבית קפה. עתיד הילד שלהם לא ברור. לאן יפנה. מי ייקח אותו. האם הוא בכלל יזכור שהיו לו הורים. הייתה לי תחושה של כתבה קצת מג'וברשת. הבעל יהודי, האישה ישראלית. סוגיית הזהות אולי מוטלת בספק, אך מותם לא. סיפור עצוב שתפס כותרת בדיוק לשלוש שניות והודח לאחר כבוד על ידי חיוכי המלוכה. אין אפילו זמן להתעצב היום.

ואז המוות בא. כמו תנשמת בליל. שקט ומפעים. הוא נכנס דרך החלון והתיישב על ברזלי המיטה בבית החולים. במקום חרמש, טפרים מכונסים. הוא הביט בעיניו של סבא. שניהם לא התיקו את מבטם. קצת מוזר להביט כך על תנשמת. ועוד כל כך לבנה. הוא חשב שהוא יבוא בברדס שחור וילווה את עצמו בקולות מחרידים. דווקא הוא בא כמו מלאך, סבא חשב. כשמקבלים את רעיון המוות, אז ממלאך המוות נותר רק מלאך. רק מקור שחור ומבע קצת מצחיק. מביט ולא מביט. אולי גם לו קשה להביט לך בעיניים בזמן הזה. התנשמת פרשה את כנפיה ובמשק כנפיים אחד התקדמה לעבר ראשו. טפריה הילכו בעדינות על כתפו. כמו עפרונות חדים, זה הרגיש. התנשמת רכנה לכיוון אוזנו. היא לחשה משהו.

"זה הזמן ללכת. הכל יהיה בסדר." אמרה

"זה לא יכאב, נכון?" שאל

"בכלל לא. אתה תרגיש קצת קל ואנחנו נעלה למעלה."

"טוב, אני מוכן".

התנשמת נעמדה על בית החזה שלו וסימנה לו בהינד ראש. כמה רבת רושם שהיא. מנוצה ומבהיקה. הוא חש גירוד קל כשהיא העמיקה אחיזתה בבגדיו.

היא החלה לנפנף בכנפיה ולהתרומם. לאט, לאט, היא גדלה והוא קטן. כמו גוזל עדין הוא היה בתוך אחיזתה הרכה. הם עפו יחדיו לשמיים. לתוך הליל. בשקט.

בחדר סבא הביט בכולם וחייך חיוך זעיר. הוא לא אמר הרבה. אחיזתו רפתה ועיניו נותרו פתוחות כשנשמתו הצטרפה למחול הנשמות.   

מצאנו גוזל בן כמה ימים. הוא עוד לא הספיק לצמח נוצות של ממש. מצאנו אותו בזמן שהוא התרוצץ ללא מטרה וזעק לצמרות העצים. הרמתי אותו מהאדמה וחפנתי אותו בכפות ידיי. אברותיו הקטנות דחפו את דפנות ידיי והוא ניסה לנקר את דרכו לחופשי.

עומר, הבן של השכנים, שהיה צעיר ממני בכמה שנים, ביקש להחזיק את הגוזל.

"אתה בטוח?" שאלתי. "אתה חייב להחזיק אותו חזק מאוד שלא יברח".

"כן, זה בסדר. הוא לא יברח לי." ענה.

העברנו את הגוזל בינינו בתיאום מושלם, כמו במירוץ שליחים. הבטתי בו בסיפוק. הוא החזיק את הגוזל באצבעות צמר גפן, כמבין את גודל האחריות. עיניו ערסלו את הגוזל וידיו שמרו על חום גופו.

"אתה רואה," אמר. "הכל בסדר גמור. סתם דאגת."

לשנייה אחת, שניהם דיברו ביניהם בשפת ינוקות – בלי מילים – שרק שני ילדים יכולים להבין.

"הוא יהיה בסדר. אנחנו נביא לו מים וקצת פירורי לחם והוא ישרוד. יבוא יום ואנחנו נפריח אותו לשמיים והוא לא יחזור." אמר לי בעיניים מצועפות מחלומות.

"אווצ' ", קריאת כאב נמלטה מפיו של עומר, כשהגוזל ניקר את אצבעו, והוא באופן אוטומטי, השליך אותו מידו כמתנער מסכנה. כשראינו את גופו הקטן נחבט באדמה הקשה, היינו בטוחים כי הוא לא יתאושש מכך. אך, שבריר של שנייה מאוחר יותר, הוא התרומם והמשיך לרוץ כמוכה אמוק.

"תתפוס אותו", צעקתי תוך כדי שאני מנסה לסגור את הפערים.

עומר, שהיה קרוב יותר, שלח את ידייו קדימה. הוא כמעט ונגע בכנפיו שנעו באויר מבלי לעוף. באמת שהוא היה קרוב להצילו, אך זה היה כבר מאוחר מדי. ארבעה חתולים צצו משומקום. הם עטו על הגוזל, ובמיומנות רצחנית, תלשו את גופו הקט לחתיכות ונעלמו כלא היו.

עומר ואני המשכנו להביט במשך רגעים ארוכים בנקודה שבה היה לפני רגע הגוזל. פיסת אדמה רגילה, חסרת ייחוד, סתם מקום. אפילו טיפת דם אחת לא נשרה שם. היה ונעלם מבלי להותיר סימן.  

קצת לפני שסבתי נפטרה ממחלת הסרטן, ביקרתי אותה עם האורגן החדש שלי. רציתי להראות לה את הידע שרכשתי על הקלידים. אני לא בטוח אם הצלחתי לנגן משהו מוכר או מסובך, אבל סבתי התמוגגה וחיבקה אותי כאילו מצאתי את גיזת הזהב. היא נולדה ביוון ועלתה ארצה הרבה לפני שנולדתי, ועדיין העברית לא הייתה שגורה בפיה, היא דיברה איתי ביוונית שפת אימה. אני חושב שזו הייתה נקמה בישראל שאכזבה אותה. נקמה של אישה גאה שהפכה לזקנה החיה על קצבאות ביטוח לאומי.

לעולם לא אשכח את החיבוק הזה. השנים שריככו את עורה ובשרה של סבתי עד שהפכו לבצק מסוכר של אהבה מלאה. אני זוכר שבכיתי מאושר, ושמחתי שיש לי אותה שתגן עלי, אבל אז היא מתה, וכבר לא נשארו לי דמעות.

ביום ההלוויה נשארתי מחוץ לבית הקברות, וחיפשתי ילדים אחרים כדי לשחק בכדור. לא הבנתי למה אני צריך להתאבל, הרי היא כבר מתה.