שחר אדום- סין

"מישהו מוכן להוציא אותי החוצה?" 

"ממממ, את רוצה קוביה במקום?" 

"החוצה..." 

"קובייה?"

"אני רוצה החוצה לדשא."

"אני דווקא מוצאת את השטיח מאוד נוח."

"לרוץ ולהבריח חתולים."

"להתגלגל מצד לצד כמו שניצל."

"נו, שויין.... אני אנבח קצת אולי מישהו יתייחס אלי." 

"אם היא תתחיל לנבוח, אני אצעק קצת. נראה לה מה זה!" 

גשם יורד כל היום. אצלנו זה אומר קיץ. הגשם אינו מצנן, הוא רק מרטיב. הלחות לא נענית לתחינות ומטפסת על כולי. תוסיפו לזה הפסקת חשמל יזומה מתשע בבוקר ועד שבע וחצי בערב ביום ראשון - זה יום חופש - והרי לכם יום קייצי טיפוסי. על מנת להפיג את החום והחיסרון בחשמל, שלפתי מצלמה לתפוס כמה טיפות מתנפצות על בריכת הדגים השכונתית. למרבה ההפתעה, גיליתי אורח לא צפוי. נראה כאילו הוא מאוד נהנה מהמקלחת ביום קיץ חם זה. 

לפני האימון, אנחנו עוצרים לקנות בננה בדוכן פירות בשוק הלילה. שני חברים לעבודה העלו את נושא הזוגיות. השיחה התחילה מסוגיית

ה-"er nai" (מונח נפוץ לפילגש בסין – ק.ק). הרבה מאוד סינים, יש טוענים שיותר מתשעים אחוז מהגברים הסינים מחזיקים אישה שנייה. התופעה שכיחה מאוד ואף התעצמה בעקבות השינויים הכלכליים שהפגישו בין אנשים אמידים שהתעשרו ונשים צעירות שמחפשות את מזלן בערים הגדולות. נשים סיניות נשואות רבות ערות לתופעה ועל כן, הן מתעקשות להיות בעלות הגישה לבנק, כלומר, אם הגבר עוזב, שיעזוב בלי כלום. הגברים מבזבזים כסף גדול על הנשים הקטנות שלהן (גם זה מונח סיני, אישה קטנה משמעה בסלנג, נותנת שירות על כל גווניו – ק.ק) והאינטרס המשפחתי הטבוע באישה, דואג לרווחה הכלכלית גם שלה.

הקולגה שלי לעבודה, בחורה רווקה וצעירה, חגגה זה מכבר 26 אביבים, מספרת כי אינה מאמינה בזוגיות ממרחק והכוונה לכל מרחק, גם נסיעות עבודה תכופות.

"כולם בוגדים. אני לא מכירה אפילו זוג אחד מהחברים שלי שחיו על הקו שלא עבר איזו חוויה שכזו."

הבחור השני, נשוי באושר גם הוא, מוסיף, "ברגע שיוצאים מאיזור חיוג או נמצאים במרחק של 50 קילומטר, זה בסדר. אם למשל אישתי שאני אוהב ומכיר מגיל 21, תבוא אלי עוד כמה שנים ותספר לי שהיה לה איזה סטוץ חד פעמי, אני ארתח ואני אעבור לגור למלון לכמה ימים, אבל בשורה התחתונה, אני אסלח לה."

הוא אומר ושוכח. אצלי הדם סוער. רק המחשבה מטריפה לי הנשמה. אני מבין שהחיים ארוכים ויש טעויות לאורכם. סליחה ומחילה הם תרופה ידועה לאריכות קשר ושמחת חיים. מנגד, זה לא פשוט. והוא אומר את זה ככה, כאילו הזמין עכשיו שווארמה בלאפה בסמי בכיכר בלי חמוצים.

אני מודה שאני מוצא הבדלים בין גברים לנשים גם בתחום הזה. יש משפט ידוע שאומר: "על מנת לבגוד, אישה צריכה סיבה, גבר צריך מקום." יש בזה משהו, וזו אולי הסיבה שזה כה קשה לי לשמוע את השיחה הזו מתגלגלת. גבר הוא גבר הוא גבר. כל היום שם על עצמו הגבלים ואיסורים על מנת שלא להגיע לנקודת האל-חזור. אנחנו יודעים איפה השכל נמצא כשהראש הקטן עובד. מנגד, אישה צריכה סיבה. משהו לא טוב לה. היא לא מרגישה נאהבת, מושכת, אהבת חייך. זו הבעיה הגדולה. מבחינה פיזית נטו, אפשר להבין יצר. העניין הוא שהמחשבה שיום אחד הדר תקום בבוקר ותחשוב שאני לא אוהב אותה או לא נמשך אליה, מרסקת אותי. עזבו מה יכול להיות, תחיו את האהבה עכשיו. יכול להיות שניפול עם הזמן ונחליד, ונשחיר ונשמוט איברים בעייפות, עכשיו אנחנו אוהבים ורוצים, אז יש לתת הכל על מגש. אהבה ותשומת לב ולגעת בלי הפסקה. כמו שחברה שלי אומרת מדי פעם על בעלה: "הוא לא מנסה מספיק. אני יודעת שאני עייפה ויש ילדים וכאב ראש, אבל שינסה. אולי הוא יקבל "ברקסים" מדי פעם, אבל אני אדע שהוא רוצה והוא גם יקבל." זו התורה כולה. 

באמצע הסרט, היא נעלמת לחדר. אני ממתין כמה דקות ואז מחליט ללכת לראות מה היא עושה. אולי נרדמה על המיטה. כשאני נכנס לחדר, אני רואה אותה יושבת כשסנטרה מונח על מעקה המיטה של אריאל. שתיהן לא זזות. אחת ישנה שנת ישרים והשניה בוהה.

"את בסדר?" אני שואל

היא לא עונה. דרך החשיכה, אני רואה שעיניה מעט בורקות.

"את עצובה בגלל יובב?" אני שואל.

היא מהנהנת. עם כל עלייה וירידה של ראשה, ליבי נסדק ליחידות מיקרוסקופיות. אריאל משמשת כמכשיר כיול.

הדר מגיעה למיטה שלה ומתחברת דרך מבט. הנשימות הקטנות, כמעט בלתי מורגשות, שמניעות את הגוף הקטן. מדי פעם תנועת גירוד מהירה או חיוך קטן שמתחמק מבעד למסך השינה.

אריאל נראית כה שלווה. לפתע חיוך מאיר את הליל. ואז שוב מרגוע. ושוב חיוך. כל זה תוך כדי שינה עמוקה.

אני לא יכול להתאפק ומתחיל לצחוק בקול.

"די, אתה תעיר אותה." הדר מהסה אותי.

אני ממשיך לצחוק בקול ואריאל בתגובה זעה באי נוחות. אני משתתק. בינתיים, אני מבחין שגם הדר צוחקת. היא מחלימה תוך כדי תנועה.

"אתה חייב לראות משהו." היא אומרת לי ומוציאה מגרונה קול גרגור שאהוב במיוחד על הקטנה.

אריאל מגיבה בשניות וחיוך גדול מתפשט על פניה. אני לא מאמין. הדר מגרגרת שוב. אריאל בתגובה מחייכת חיוך גדול יותר ממקודם.

"די, הדרי. זה צער בעלי חיים. בואי נעזוב אותה. היא צריכה לישון."

נהוג לומר שכשהילד מגיע, כבר אין מקום לכלבים בחיינו. על בשרנו, אני יכול לומר שאריאל באה והאירה את ביתנו באור נגוהות. אך באותה נשימה, הכרבול של יובב חסר מאוד. ילד לא מחליף כלב. כמו שכלב אינו יכול להחליף ילד. העוצמות שונות, אך האהבה ישנה. יותר משאני מתגעגע ליצור השעיר והמתוק הזה, כואב לי לראות את הדכדוך של הדר שמגיע כמו ענן ומסתיר את השמש לכמה רגעים. אמנם, זה רק לכמה רגעים והשמש גדולה עשרות מונים מהענן הזה הקטן, אך לדאבוני, למדנו שלעיתים דברים קטנים יוצרים צל גדול. 

אתם מכירים את התמונה שנמצאת בראש הבלוג. זה יובב. הכלב המתוק והאהוב שלנו מזה כארבע שנים. לפני ששה ימים הוא הלך לאיבוד. נעלם בתוך השכונה. ממש מתחת לאף שלי. מפליא אותי שעוד לא כתבתי על זה. אולי משום שלא רציתי להפוך את החיסרון שלו לרשמי. יצאתי איתו לטיול ולקחתי איתי את המצלמה. בתקופה הזו יש כנס של ציפורי שיר. חשבתי לתומי שאולי אוכל לתפוס את אחד הזכרים מנפח חזה ושר מלוא המקור. בזמן שצילמתי, הוא יצא לסיבוב מתחת לרדאר. הוא חזר עם כל שריקה. בפעם הרביעית או החמישית, הוא כבר לא חזר. המשכתי לטייל. הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא מאריך בצורה עצמאית את הטיול שלו. מנסה לבדוק אם אפשר להשתין על עץ יותר מפעם אחת מכל כיוון. אחרי כחצי שעה של קריאות ושריקות, הבנתי שזה רציני יותר. התקשרתי להדר ואמרתי לה שיש מצב שהוא הגיע לכיוון המשרד שנמצא כמה דקות הליכה מבניין המגורים שלנו. פגשתי אותה בכניסה למתחם. כלום. רק שריקות שפוגעות באוויר ונופלות על אוזניות סיניות. לא החלפנו מילים. מדי פעם חלפנו גוף על פני גוף. עיניים עלו וירדו במבוכה. חיפשנו אותו במשך שעות באותו היום. עד שתיים בלילה. בשלב מסוים, שחררנו את המטפלת ואני המשכתי מדי כמה זמן לצאת לסיבוב במקומות הקבועים. אולי בכל זאת, הוא התיישב לנוח באמצע הדרך וצריך איזו קריאת עידוד.

למחרת בדקתי במצלמות האבטחה. רציתי לוודא. סוף פתוח של סיפור, תמיד משאיר שבב של תקווה שיכול להסתובב לך בבטן כמו נעץ. אולי מישהו חטף לקח אותו. בסך הכל, זה כלב שנתפס בסין כסמל סטטוס. כל סיני שרואה אותו ישר שואל כמה הוא עלה. בסרט הוידאו ראיתי אותו פונה לכיוון הכניסה ונעלם. זה היה בדיוק בשעה 15:24. דקה לאחר מכן, רואים אותי פוסע באותו שביל גישה וקורא לו לבוא. אני מאמין כי בשלב הזה יובב שמע אותי והחליט שזה בסדר. שיש לו עוד קצת חבל. עוד כמה דקות לרחרח. לא חטיפה ולא שום דבר שאוכל להתקדם ממנו. ששה ימים עברו. מתוכם כמה ימים גשומים. מחשבותיי נודדות בין חיפוש כתמי דם על האספלט, לבין המחשבה שמישהו סוגר אותו בכלוב על מנת שלא יברח, או שאולי בכלל הפכו אותו לארנק פרווה המוצע למכירה באחד משווקי הדיסקית.

ארבע שנים שהכלב הזה איתנו. מתכרבל. אוהב. מגרגר בזמן משחק או כשנמאס לו מהשטויות שלנו. כלב עם המון פרווה ואופי. נשבר לנו הלב. הדבר היחיד שמאחה אותו חזרה הינו הידיעה שיש לנו את אריאל. את המשאבים שלנו אנו מפנים כלפיה. מבינים שבסך הכל, יש מישהי שזקוקה לנו והיא פה. אי אפשר לתת לה פחות מהכל. ההעלמות של יובב רק חידדה לי את הנקודה כי הכל יחסי בחיים. לא יודע כיצד זה היה עובר לפני שהפכנו להורים. ההתמודדות הייתה קשה עשרות מונים. כשאריאל צוחקת, אני שוכח לרגע שהוא נעלם. כשאני נכנס הבייתה והוא לא קופץ עלי, נצבט לי הלב. במבואה לבית, אני מרעיש יתר על המידה, לנסות ולבדוק אולי בכל זאת, הוא ישמע אותי ויבוא לקבל את פניי. הוא כלב חכם. אולי הוא בכלל החליט לנסות את מזלו בעולם הגדול. מחאה על כך שהבאנו לתוך הבית שלו יצור קטן וקירח שיגזול את מירב תשומת הלב שלנו. והסינים בכלל לא מבינים על מה המהומה. המטפלת שאלה אותי מדוע אני לא מביא כלב נוסף שנראה כמו יובב. המודעות שתליתי נתלשו מהעצים ורק סיכות המתכת נותרו בתוך קליפת הגזע. תזכורת לשלט על כלב שהלך לאיבוד.