לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שחר אדום- סין


בן 32, בוגר תואר בתקשורת. נשוי להדר באושר ואבא לאריאל. בעבר הלא רחוק, עבדתי ככתב פלילי במקומון בדרום. כיום, מתגורר בסין למטרות עבודה.

Avatarכינוי: 

בן: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מכונת הזמן של מוש בן ארי


יש משהו במוש בן ארי שגורם לי לרצות לארוז תרמיל ולצאת לטיול. לא סתם טיול, אלא חיפוש עצמי. כל פעם שאני מאזין לו, עולה בי מנגינת הנדודים. חולם על דברים שחוויתי. מריץ זכרונות בראש. תחושות של שמחה, התרגשות, רוח מלטפת פנים בהליכה מדודה בשבילי הרים. בטרקים בדרום אמריקה, נהגתי לשמוע אותו במהלך ההליכות הארוכות. הוא סיפר לי סיפור והרגליים שלי זזו בתמורה לקולו. נעתי בשיער מתארך, עם תיק כבד על כתפיים מורגלות ועיניים בוערות. מהר להר, עיר לעיר, מסיפורי אהבהבים לאהבה אמיתית.

 

כשהדרכתי ב"אחרי" סיפרתי לחניכים "מור"קים" על דרום אמריקה. על הנופים, האנשים, האוכל. במשך שנתיים, הם הקשיבו והפנימו. היום הם מספרים לי דרך עמודי הפייסבוק והודעות הטקסט על מקומות שהם נמצאים בהם. אני מרגיש שאני קצת איתם. הם צועדים בעיר שגם אני צעדתי בה. אולי המדרכה לא שכחה את משקל גופי על המרצפת. אולי מוכרת התפוזים עוד זוכרת את הבחור הזה מאז.

 

לא להאמין שחלפו להן תשע שנים. התאדו להן כטיפות טל מול שמש מזרחית. נדמה כי תמיד כשאשמע את מוש ארצה להיות שם. טיילתי מאז לא מעט. יש הרבה יעדים בעולם. כל הטיולים היו מרתקים ומאתגרים. אבל הטיול הזה. הראשון. הייתה תחושה של חסינות לכל. ילדים שנמצאים פסע מהחיים הבוגרים מרשים לעצמם לפרוק הכל. הם מתחברים, מתפרקים, מתחברים שוב. כל זה מתרחש בתוך הנופים הכי יפים בעולם. הרים מושלגים, לגונות בצבעים, חופים של כדורעף וקפואירה.

 

קול של געגועים נשמע פה, ועדיין, אני לא בטוח שהייתי חוזר לשם היום. הרבה דברים השתנו מאז. אני די בטוח שלא אוכל לטייל באותו אופן היום. אבל אם אתם מכירים מישהו שהמציא מכונה שמחזירה אותנו לאחור בזמן, אז זה כבר נשמע מזמין יותר.

נכתב על ידי , 7/6/2012 09:51   בקטגוריות אישי, דרום אמריקה, הגיגים פילוסופיים, החיים בסין, טיול, נוסטלגיה, סין, אופטימי, אהבה ויחסים  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדוד אלפרדו


היה את הדוד אלפרדו שהיה קצת מסובב. הוא גר בפתח-תקווה במוסד לחולי נפש. רציתי לכתוב מוסד שיקומי, אבל אין שיקום ותקומה לאנשים כמוהו. הוא מת שם במלחמת המפרץ. נחנק בזמן ששמו על פניו את מסכת הגז. אמא שלי חושבת שלא פתחו את הפלומבה של המסנן והזקן נפח את נשמתו בתוך כלוב מגומי שחור. הוא לא היה מהמשוגעים המפחידים. הוא היה חביב מאוד ותמיד מלמל לעצמו: "אולה קלה, אולה קלה" (הכל טוב ביוונית – ק.ק).

אמא שלי הייתה לוקחת אותי פעם בחודש לביקור בפתח תקווה.

"בוא, הולכים לבקר את דוד אלפרדו", הייתה אומרת במפתיע.

לי לא היה איכפת. זה היה טיול נחמד באוטובוס לעיר אחרת. ליד בית החולים היה סופרמרקט ענק. תמיד אחרי ביקור, נהגנו להיכנס פנימה לראות את כל המוצרים פרושים על המדפים. כל כך הרבה שפע. לפעמים, אמא הייתה מוצאת "כמה גרושים" לבזבוז, וכשלא היה, הייתה מוציאה את פנקס הצ'קים ומחפשת במשך שעות את העט שנחבא בתוך מעמקי תיקה. מעולם לא חזרתי מהטיולים הללו בידיים ריקות. אמא דאגה לקנות לי תשורה קטנה, אם זה במזומן או בצ'ק דחוי.

"אתה יודע שיום אחד הוא כמעט שרף את כל הבית שלנו?" אמא שואלת.

"לא...". ואיך אדע? חשבתי לעצמי.

"מה קרה לו, אמא? למה הוא כזה, את יודעת?" סובבתי את האצבע המורה שלי סביב הרקה מספר פעמים להדגיש את הברור מאליו.

"זה לא מצחיק בכלל." אמרה לי והביטה לתוך עיניי. "הנאצים עשו לו את זה. הוא לא היה כזה. הוא היה בחור חזק ויפה. כשהם גרו באתונה בזמן המלחמה. הנאצים לא הרשו לאף אחד לצאת מהבית אחרי שעת העוצר. יום אחד, הוא החליט שנמאס לו ויצא החוצה לקנות סיגריות. חבורה של שוטרים נאצים תפסו אותו והכו אותו בראש בלי הפסקה עם קתות הרובים. הם השאירו אותו מדמם ברחוב. המכות דפקו לו את המוח. מאז הוא לא חזר לעצמו".

ישבנו במטבח על כיסאות שולחן האוכל. על השולחן ניצבו שקיות-שקיות של קניות. ריח של לחם טרי וקופסת זיתים שנפתחה זה מכבר. הסיפור המשיך להדהד בי. פתחתי חפיסה של שוקולד חלב ואכלתי את כולה. אלפרדו היה שם. בשואה. הוא חזר. לפחות בגופו. נפשו נשארה שם. אולי גם הצ'ק יחזור. זה מה שאמא אומרת. לפחות אכלתי חבילה שלמה של שוקולד.  

 

נכתב על ידי , 18/4/2012 11:56   בקטגוריות אישי, אמא שלי, גיבור-על, החיים בסין, מוות, נוסטלגיה, אקטואליה, שואה שלנו  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כשחזרתי לארץ מברזיל, אחרי המפגש עם הדר, היא שלחה לי לכתובת הדואר האלקטרוני תמונה שלה מחזיקה גור כלבים שחור. עד שהתראינו, בכל רגע נתון שהיה לי, בין משמרות בעבודה, בין המקלחת לשינה, רצתי למחשב והבטתי בתמונה באדיקות, כמנסה לפענח איזשהו צופן נסתר. שיננתי כלומד למבחן כל תו ושקע בפניה.

אחרי כמה שנים, חיפשתי את התמונה וגיליתי ששרת הדואר מחק חלק גדול מהתכתבות הטיול שלי, כולל התמונה. המחשב המקרטע שהיה אצל אחי בחדר שבק חיים סופית ולקח איתו את התמונה לעולם הקבצים הבא. מאז כל פעם שאנו מגיעים לאחת מחברות הילדות של הדר, שצילמה את התמונה, אני מפציר בה לשלוח לי את התמונה. איכשהו זה מתמוסס והימים עוברים. בביקור האחרון בארץ התעקשתי עד מאוד והיא שלפה אלבום תמונות. אמיתי כזה שצריך להעביר עמודים ולהיזהר שהתמונות לא יפלו מכיסי הניילון. בשלב מסוים, היא מוציאה תמונה מהאלבום ומושיטה אותה לעברי.

"אתה מתכוון לזו?" היא שואלת בחיוך

אני מחזיק את התמונה בלי מילים לכמה שניות.

"כן..." אומר כחולם.

הדרי שוכבת על ספה כחולה שעליה מעויינים סגולים ומחזיקה את אותו הגור שהיום הוא כבר בן 9 ומעמדו הדרדר קשות לאחר בואם של הבכור והתאומות שבאו לאחר מכן. היא לבושה במכנסי אימון בצבע ורוד כהה הגדולים עליה במידה וסריג ורדרד הנושק לטבורה. שרשרת כסף עם תליון גדול של ענבר טבעי מונחת לה על עצם החזה, שערה סתור והיא מחייכת אור.

"זו לא התמונה הכי מחמיאה בעולם, אבל זה מה שיש לי פה." אמרה לי אז.

היום, אני יכול לראות למה היא התכוונה. זו בסך הכל סוג של תמונת בית שצולמה לשם תיעוד. בעידן הדיגיטלי, אולי, היא בכלל לא הייתה עוברת המרה לאלבום קשיח. אך עבורי, זה לא היה פחות ממושלם. מתודלק עד כאב בסמי אהבה, לא ראיתי מעבר לכחול של עיניה. עד היום, כשאני מביט בנערה הזו בתמונה, אני רואה אמת. חיוך שמפרק כל מטען כמו חבלן מקצועי. את הבסיס לחיוניות והקסם שיש באישה שלי. משם לפה, היא לא השתנתה בכלל.

 

אם תכופפו את ידי ותאמרו כי בכל זאת חלפו שמונה שנות חיים, אומר לכם רק שהיא יפתה עוד יותר והפכה להבטחה שאז רק הנצה בעיניה.      

 

נכתב על ידי , 18/10/2011 05:40   בקטגוריות אישי, החיים בסין, זוגיות, טיול, יום האהבה שלנו, מזל, משפחה, נוסטלגיה, סין, אהבה ויחסים, אופטימי  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"זה לא בדיוק היה כך", את אומרת


נכתב במקור ב-‏13/12/2005

 

"זה לא בדיוק היה כך", את אומרת

"הזיכרון מתעתע בנו".

"בל נשכח", אני אומר

"מאיפה באנו".

 

את זוכרת על ערסל בדרום אמריקה

את קראת ג'ורג' סימנון "האיש שצפה ברכבות".

 

אני זוכרת זוג עיניים בוערות ומכנסיי קפוארה

גם ארוחת ערב שסופה היה מתוק. הקינוח, אני מתכוונת.

 

אני זוכר חיוך ממיס מעל שולחן הביליארד. שיחקנו כזוג. ניסיתי להכות בכדור,

אבל הרעד אחז בי ללא הפסקה. את היית מבריקה וניצחנו את כולם.

 

אתה זוכר איך נגענו בטירוף כאילו זה עומד להיגמר

שתינו בצמא של מוכי בולמוס.

כבר אז ידעתי.

 

את זוכרת שהכנת צמידים לכל הבנות. הבטתי בך

בידיעה שהחוט הקשור לבוהן רגלך יקשור אותי אלייך לנצח.

כבר אז ידעתי.

 

אני זוכרת שעשינו אהבה במיטה הזוגית וכל העולם צפה בנו

ולנו לא היה איכפת, ואז במקלחת הרמת אותי גבוה לזמן נצח ולא נעזרת בכלום,

נראית כמו רישום של דה וינצי

כבר אז ידעתי.

 

אני זוכר אותך נכנסת לתוך הבריכה וכל מה שעבר בראשי היה הציור "הולדת ונוס" של בטוצ'לי. רציתי רק לגעת. לאחוז במותניים, לתפוס את הקסם שלא יתפוגג.  

 

אתה זוכר שאכלנו ארוחת ערב ואמרת לי שאתה עוד מעט טס הביתה ורציתי לבכות, אבל הייתי חזקה. אמרתי לך שהיה נחמד ואולי נפגש. בלב חשתי מרומה.

 

את זוכרת שאכלנו ארוחת ערב ואמרתי לך שאני עוזב. רציתי רק לבדוק את התגובה שלך. אולי זה היה סתם פסיק בספר חיינו, אבל המבט בעינייך הראה לי אהבה מתריסה. באותו הרגע, רציתי רק לחבק ולא לשחרר.

 

אני זוכרת שהמשכנו לחלום גם מרחוק. אני עוד טיילתי ואתה כבר שכרת בארץ דירה. חשבתי שזה אבוד. לכבוד חג הפסח התקשרתי אלייך לאחל לך חג שמח ולבדוק אם אתה זוכר.

 

אני זוכר היטב את השיחה שחרצה גורלות. קולך עטף אותי בחום. סחרחורת הכריעה אותי והיית מוכרח לשבת. אני לא האמנתי שאהובתי מתקשרת.

 

אתה זוכר מה היה בזמן הזה, הזמן הרחוק. שנינו צפנו על מים שאולים. רק רצינו להגיע ליבשה שלנו. אני טיילתי מהר. מעולם לא רציתי לשוב כה מהר הביתה, אבל הייתה לי סיבה אמיתית, אתה.

 

את זוכרת שעבדתי בשתי עבודות סביב השעון ולא חשתי עייפות. הלכתי במשך חודשיים על ענני צמר גפן. חשבתי לעצמי שאני יכול לסבול הכול, כי את פה בליבי ועוד מעט תהיי פה בזרועותיי.

 

אני זוכרת שעליתי על מטוס והרגשתי את הלב פועם, ישבה לידי איזה מלכת יופי וניהלה איתי שיחה וכל מה שיכולתי לומר לה הוא אהובי מחכה.

 

אני זוכר שבשדה התעופה החזקתי שלט ורוד וגדול שסימן חוזה לא כתוב בינינו, שבו כתוב "שווה לפנים" כלומר יפיפייה שלי, חיכיתי לך ורק לך.   

 

אתה זוכר את החיבוק שלנו שהחזיק אותנו מליפול לתוך חולשה קסומה, איך נעמדנו ליד הרנו הישנה שלך ורק נשמנו מציאות.

 

את זוכרת שהדמעות הקשו עלינו לדבר. ראינו דרך ערפל. לא האמנו שזה קורה. אמרתי לך בשקט מדומה: היכנסי לאוטו, כי בפנים יש מסגרת שתחזיק אותנו שלמים.

 

אני זוכרת שרצית אותך בין ידיי, בין רגליי, בתוך ליבי.

 

אני זוכר שביקשת שנגיע קודם אלי ורק אחר כך לבית הוריך. רציתי לחוש אותך. את השקט המתוק. אני זוכר את המזרון הגדול שהיה לי בחדר ואיך שמחתי לראות גם אותו.

 

אתה זוכר איך כמו שפנים עלינו לדירה, מהר והרבה רצינו. אכלנו קצת סוכר כדי שנוכל להמשיך.

רק אחרי שנתפרק ונהייה שלמים ניסע להוריי.  

 

את זוכרת שהגענו לחדרה, לבית הורייך, ולא מצאתי את עצמי. הייתי חדש בנוף חייך, עדיין לא ראוי לציון. כל המשפחה והחברים בחנו אותי, תהו על קנקני, ואני רק רציתי לישון. אבל אחרי כמה רגעים, אימא שלך הגישה לי עוף אפוי בתנור ואחיינך טיפס לי על כתף. מהר מאוד הרגשתי שזהו.

 

אני זוכרת שנראית סהרורי במקצת. קשוח ומתגונן. רציתי לחבק שוב, אבל פתאום כולם רצו ממני נתח. 

 

אני זוכר שנרדמתי על המיטה שלך בחדר נעורייך. אימך הביאה לי סדינים נקיים לפרוש על המיטה. נרדמתי מיד. שינה מיוחדת. שינה של סיפוק.

 

אתה זוכר איך לא היית מוכן לגעת בי ליד הוריי. ג'נטלמן שכמוך... רק ביקשתי חיבוק ונשיקה. היום, כבר אין לך בעיה.

 

זה הזיכרון. יכול להיות שיש עוד אלף פרשנויות. זו הפרשנות שיש לי בלב. 

 

 

 

נכתב על ידי , 1/3/2011 17:34   בקטגוריות אישי, דרום אמריקה, החיים בסין, זוגיות, טיול, יום האהבה שלנו, משפחה, סקס, אהבה ויחסים, אופטימי, נוסטלגיה  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ראיון עם דני ליטני


במסגרת הנקיונות הוירטואלים ותהליכי גיבויי המסמכים השנתיים שלי נתקלתי בכתבת הראיון שלי עם דני ליטני בגירסת ה"וורד". הכתבה פורסמה במקור בעיתון הסטודנטים של מכללת ספיר. אז החלטתי להחזיר לקוראים הותיקים חוב ישן ולהעלות את הראיון לרשת.

 

אני מקווה שתהנו.

 

ראיון עם דני ליטני.

 

מאת ק.ק

 

"היה לי החבר הזה,

שקם כל יום בבוקר,

וניסה בכל הכוח, לשנות את העולם.

היום הוא מגלה,

שהוא שילם על זה ביוקר;

הוא לא צעיר יותר, והוא לבד, ואיפה הן כולן?" (מילים מתוך השיר "יחס חם")

 

 

"שלושים שנה הייתי שיכור ומסטול, אני יודע מה זה להיות מאושר? הייתי אלכוהוליסט, הייתי על סמים, הייתי כל מיני דברים. אתה לא כל כך יכול לדעת אם אתה מאושר או לא. גם אם אתה חושב שאתה מאושר, זה בטח מהסמים."

זה לא משפט הפתיחה של משתתף בכנס אלכוהוליסטים אנונימיים או נאום נלהב של מתנדב בעמותת אל-סם. זוהי תשובתו של דני ליטני לשאלתי, מהו הרגע המאושר בחייו. ליטני, זמר הבלוז והנשמה, שמאחוריו שנים של יצירה וקריירה רבגונית מגלה שקצב הבלוז הוא אינו רק סוג של מוזיקה אלא דרך חיים.

 

אנו נפגשים בקומה התחתונה של מועדון הבי בר בשדרות. ליטני משחק ביליארד עם דיויד, פסנתרן הליווי שלו בארבע עשרה השנים האחרונות. רק הכדור השחור נותר על השולחן, יש לו הזדמנות לסיים את המשחק. הוא מכוון לחור השמאלי העליון, מכה ומחטיא. בניסיון השני, הוא מנצח. נראה כי, הקריירה של ליטני, מאז ומעולם, החטיאה את מטרתה. הזמר שצמח יחד עם שלום חנוך, מאיר אריאל, אריאל זילבר ומתי כספי, תמיד נשרך מאחור במרוץ על אהבת הקהל.        

 

אנו מתיישבים על כורסאות העור, הוא מבקש ממני לשבת קרוב לאוזן שמאל, שם השמיעה טובה יותר. בראיון שבו כל הקלפים מונחים על השולחן, הוא מרבה לצחוק על עצמו ועל העולם. הוא כבר לא צעיר, עבר את שנתו השישים. אבל עדיין כוחו במותניו, הוא מפנה אלי את החיוך המריר- מתוק שלו שממגנט אותי למושב. ליטני שייך לדור הזמרים שהולך ונעלם, זמרים עם אופי שהתחילו ליצור עוד בתקופה שלמילות השירים הייתה משמעות. הרבה לפני דור הsms ומוצרי הפופ חסרי המשקל המציפים אותנו היום.

 

אהלן דני, יצאת במופע גוספל חדש בשם "ימות המשיח" לא מזמן. האם מצפה לנו שינוי בסגנון שאנו מכירים?

"אני יוצא במופע חדש ביחד עם עופר ואיריס פורטוגלי ולהקת הגוספל, מדובר במשהו גדול. תראה, אנחנו בזמנים האלה צריכים להיות מודולרים. אני על מנת לפרנס את משפחתי או שמא עלי לומר את משפחותי. אני משתתף בכמה מופעים. יש לי מופע עם רוני פיטרסון, מופע עם דני רובס, ויש לי את המופע החדש. יש לי גם מופע סטריפטיז רק לאירועים מיוחדים."

 

כמעט והיית חבר בלהקת תמוז המיתולוגית, מה קרה?

"בשנת 1974 הייתה הצעה שבאה ממתי כספי להקים להקת על עם מתי כספי עצמו, שלום חנוך, אריאל זילבר ואנוכי. עבדנו חודשיים ולא הצלחנו להוציא שיר אחד, כי כל אחד משך לכיוון שלו. אז נפרדנו וקיבלתי הצעה להמשיך עם יהונתן גפן במופע.("זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל"-ק.ק) שלום נשאר לעבוד עם אריאל ומזה נולדה תמוז."

 

דני ליטני התחיל את דרכו כשחקן בתיאטרון חיפה. הוא שיחק בתפקידים משניים בהצגות שונות, ומאוחר יותר, קיבל תפקידים ראשים ב"גבעת ספונריבר" ו"איש חסיד היה", הצגה שהפכה לשלאגר, הועלתה מאות פעמים ויצאה לסדרת הופעות בברודווי.

הוא שיחק ושר בסרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא", ובסרטו של ענר פרומינגר "גולם במעגל". הוא הוציא שלושה אלבומים עם חומרים מקוריים, 'יחס חם', 'תקופת החיץ' ו'מין out'. אבל ליטני פרץ לתודעה רק עם צאת האלבום 'בלוז 1' שבו עיבודי בלוז לקלאסיקות עבריות שיצא ב1996 ומכר למעלה מעשרים אלף עותקים.

 

קיבלת הצעה להשתתף במחזמר "שיער", מדוע דחית אותה?

"לא דחיתי, לא לקחו אותי כי הייתי מבוגר מדי לתפקיד. אבל כשהלכתי לבחינות, התיידדתי עם הבמאי של המחזמר ושכנעתי את צביקה פיק לגשת לאודישן. אני אחראי לכך שצביקה פיק שהיה אז בלהקת 'מרמלדה' עשה את התפקיד הראשי במחזמר 'שיער'. הוא, גבי שושן ושוקי לוי ניגנו באותה תקופה בלהקה. אמרתי להם ללכת להבחן לתפקיד כי זה המחזמר שהופך את העולם. אז באיזשהו מקום אני אחראי לתופעה שנקראת צביקה פיק. כי אחרי המחזמר הוא הפך לסטאר. יכול להיות שהוא היה ממשיך עם הלהקה ברחוב המסגר ולך תדע."

 

למה אתה לא מוציא עוד חומר מקורי שלך?

"אני מודה ומתוודה אני די בטלן." הוא מביט בי ואומר "אתה יודע מה, אל תרשום בטלן, תרשום שאני לא סובל מחריצות יתר. זה נשמע טוב יותר. הייתי צריך כבר להוציא חמישים תקליטים. אבל יש לי ילדים קטנים מגיל שבע ועד גיל 30. זה קשה לעבוד שיש ילדים בבית. אני בן 63, כל החברים שלי או שהם מתים או שהם מקבלים את הנכד שלהם לשעה שעתיים וזורקים אותו הביתה.

יש לי ילדה, בת 15, מתבגרת. זו צרה צרורה, אתה בטח מכיר. היא נהדרת והכול, אבל מה שמעניין אותם היום זה שטויות. היא שומעת כל מיני ראפים, העיקר שלזמרים יהיו ריבועים בבטן."

 

באיזה תחום הרגשת הכי מסופק מבחינה מקצועית?

"התחלתי כשחקן תיאטרון, לקח לי זמן לעבור לשירה כי לא כל כך סבלתי את הקול שלי בהקלטות. אתה מכיר את זה שבהקלטות אתה נשמע אחרת, היה לי מוזר, קול מעצבן. בגלל זה כתבתי בהתחלה לאחרים. לחוה אלברשטיין, לשלושרים ועוד. לכל תחום יש את הזמן שלו. כל תחום שהיה חדש לי, נהניתי בו לאללה."

 

דני עוצר לרגע כדי להתעניין במשחקי הכדורגל של ליגת האלופות. הוא שואל אותי על תוצאות משחקי אתמול ומיקום הקבוצות. אחרי רגע הוא אומר: "לא מעניין אותך כדורגל, אה?" הוא מחייך ומראה לי את פרק ידו, הוא עונד סופג זיעה שרקום עליו סמל הקבוצה של "מנציסטר יונייטד". "זה של הבן שלי, הוא חולה על כדורגל."

 

אתה ידוע כציניקן גמור, האם התעדנת במשך השנים?  

"היום אני הרבה פחות מעורב. זה לא נכון שאני הייתי ציני, אני נהייתי ציני. הרבה שנים נלחמתי. התחלתי בתור זמר מחאה. מה זה זמר מחאה? זה זמר שבמודע מחליט לחתוך את הקהל שלו לחצי. ברגע שאתה מודיע שאתה זמר של קהל מסוים, אתה גורם לחצי השני לשנוא אותך או לא לאהוב אותך.

לאט, לאט גיליתי שהכול שווה לתחת, כל המחאות. כאילו מה. מה הועילו חכמים בתקנתם? (זהו ביטוי של תהייה האומר מה התועלת בחוקים שתיקנו חכמים אם אין שינוי במצב ?- ק.ק)

מה נהייה בסוף? שחר אדום." הוא אומר וצוחק.

 

מה אתה חושב על תוכניות הריאליטי שצצו בזמן האחרון?

"בכל תוכניות הריאליטי, גופות מוטלות בצד ואף אחד לא רואה. אנשים יכולים להשתגע מזה, אלו שלא עולים. הילדים שנזרקים. זה חברה צעירים, הם יכולים להרגיש לוזרים לכל החיים, הם נפשות רכות. זה יכול לקרות לכל מי שמלקק את הזוהר ואז נופל לשפל המדרגה." 

 

מילה על פוליטיקה...

פוליטיקה בעיני זה הדבר הכי מסריח שבן אדם יכול להתעסק איתו, והכי משחית שיש. כל אדם ישר שנכנס חייב להיות מושחת כי אחרת טורפים אותו, יורקים אותו וזורקים אותו לפח הזבל. לצערנו, הפוליטיקה קובעת לנו מה לעשות. מצד שני, צריך להיות משהו שיקבע לנו קצת חוקים.

למזלי, אני בגיל שכבר הכול על הזין שלי."

 

בעבר היית תומך נלהב  בשימוש בתרופות למניעת דיכאון, היכן זה עומד היום?  

" 'פרוזק' זו תרופת קסמים. אתה יכול לצחוק. אבל זו תרופה שהורסת לפסיכולוגים את הפרנסה. אתה יכול לעשות אנליזה עם פסיכולוג במשך שנים ולשלם הון תועפות, את הבית שלך למכור או שאתה יכול לקחת כדור ותוך חודש להיות בן אדם אחר. הכדור הזה שינה לי את החיים. אם הייתי לוקח 'פרוזק' לפני שקיבלתי את ההתקף לב כנראה שלא הייתי מקבל אותו. הייתי טיפוס עצבני, אני וה'פרוזק' עדיין חיים על מי מנוחות, אני לוקח אותו כבר כעשר שנים ואני לא חושב לעזוב אותו."

 

מלצרית הבית מחייכת בנימוס ומגישה לליטני טוסט וסלט. בינתיים, ליטני עושה פוזות למצלמה כמו דוגמן מנוסה שיודע בדיוק את התנוחות הנכונות. הוא גונב עוד הצצה למסך הטלוויזיה, אולי יתפוס איזה גול של הרגע האחרון.

 

בילדותך נחשבת לפסנתרן מחונן, האם בראייה לאחור הפוטנציאל שלך מומש?

דני בוהה באוויר ומחייך. "לא מומש בכלל. אחד הדברים שאני מצטער עליהם ואני לא מצטער על הרבה כי זה שטויות להצטער על מה שהיה. זה על זה שלא המשכתי לנגן על פסנתר. הייתי יכול להגיע לרמות מאוד גבוהות. אפילו הופעתי בקונסרבטוריון. אבל הקטע של ההורים שהיו יושבים ומכריחים אותך פשוט ביאס אותי. אחר כך הם נפרדו וזרקו אותי בקיבוץ. אז כל הסיפור ממילא נגמר. אחר כך ניגנתי קצת על אקורדיון, ולמדתי לבד לנגן על גיטרה." 

 

הרגע הכי מאושר בחייך?

"אני לא חושב שאני יודע מה זה להיות ממש מאושר. עכשיו אני די מאושר למרות שהייתי קצת חולה, והברך כואבת. אני ילד שגדל עם ילדות עשוקה, מה שנקרא. ההורים שלי נפרדו וזרקו אותי לקיבוץ. גדלתי פה ושם, מוסדות עניינים. אני מאושר באמת שאני רוכש לי משהו שאני אוהב, שאני קונה לעצמי מתנה. אני קורן מאושר שאני קונה גיטרה חדשה."

 

על שלושה דברים העולם עומד?

"אני אומר לך על מה העולם עומד. על כרעי תרנגולת, וגם עכשיו עם שפעת העופות גם זה לא בטוח."

 

נכתב על ידי , 16/1/2011 06:07   בקטגוריות גיבור-על, דני ליטני, דעות, הגיגים פילוסופיים, הומור וסטירה, החיים בסין, העולם מצחיק אז צוחקים, חשבון נפש, נוסטלגיה, סין, אקטואליה, אינטרנט, ביקורת  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , 20 פלוס , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לק.ק אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ק.ק ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)