שחר אדום- סין

לא מעט אנשים מאמינים שאם יגידו את מילת הקסם וינקשו ברצפה שלוש פעמים ברציפות, הם יגיעו לקנזס, לאמריקה, לסין או לכל יעד נחשק, וכל הצרות יחלפו להן ביעף. ככל שהמצב נעשה מורכב יותר בארץ, אני שומע יותר ויותר הערות בסגנון: "איך שהייתי מתחלף איתך בשניה. לוקח הכל ועף מהמדינה הזו", או "כבר אין הזדמנויות בארץ. חייבים לצאת החוצה, אם רוצים להתקדם בחיים". בתור אחד שגר כבר עשור במדינה זרה, אני יכול להבין את הבסיס לטענות הללו, אך כמו שגורי אלפי אוהב לומר: "כן, אבל…."

אם ניקח את סין לדוגמא, מרבית האנשים נסדקים כבר במפגש הראשון עם המדינה האסייתית או יותר נכון, בהתנגשות החזיתית בין סין המדומיינת למציאות התעשייתית. לא, ואל תגידו לי שיש מקומות יפים בסין. זה קצת כמו לחפש את זוכה פרס נובל העתידי בכיתת מב"ר. מה גם, תפיסתית, אתה לא בא לסין על מנת לתור אותה, אלא לחפש הזדמנות עסקית או ללמוד סינית ולצפות בפנדות לועסות במבוק. אז אחרי המפץ הראשוני, איסוף איטי של שברי המיתוסים, מחשבים מחדש ומחליטים האם להישאר או לעזוב.

כשמישהו חדש מגיע לשכונה, הוא תמיד מתעניין ושואל, "ואיך היה לך?" ומחכה בכיליון עיניים שמישהו ינגב לו את המועקה מהפנים. אז התשובה היחידה שלי, האמיתית והכנה, היא: "דיכאון קליני". ששה חודשים של דיכאון מתמשך שנע ברבדים שבין "יחסית סבבה לזה שאין פה מה לאכול", לבין "מה לעזאזל אני עושה פה..@##?". זה שלב קשה. טירונות מנטלית. הרחק מהחומוס והבירה בבר מתחת לבלוק. בלי הרבה חברים, בלי חברי אמת, בלי גבינה לבנה ובלי הים, אוו הים.

ההמשך כמובן בבלוג מדד האושר - אהבתם? תגיבו, תפיצו... 

https://madadaosher.blog/

שלום שלום. הרבה חודשים עברו. לא הרבה מילים. הורות ועבודה רוקדים בואלס צמוד. כל כך צמוד שלא תמיד משאיר מקום לכתוב מילה או שתיים על המצב. אביה של אשתי היקרה שלח לי קישור לפני כמה ימים. קישור לתחרות "צרצר פיס" של מפעל הפיס. הבנתי את הרמז העבה ונכנסתי לאתר לביקור.

אז זה מה שיצא:

"השבוע גיליתי שלוש שערות לבנות בחזה. ארוכות. אחת לכל עשור. ואת, כרסך בין שינייך, מחזיקה את נעוריי חזק חזק. אני אוחז היכן שאני רק יכול. בך."

כאמור, את הקצרצר הזה העליתי ל"צרצר פיס". אם אהבתם, תכנסו לקישור ותפגינו את אהבתכם בסימון לייק בקצרצר שלי, וכמובן, תשתפו חברים נוספים.

ככה בהזדמנות זו, מי שעוד לא הכיר אותי בשמי המלא, אז ככה תמצאו את הצרצר שלי בקישור: Kobi Kalabres

https://apps.facebook.com/zarzarp/

נעים להכיר.

קובי 

יש משהו במוש בן ארי שגורם לי לרצות לארוז תרמיל ולצאת לטיול. לא סתם טיול, אלא חיפוש עצמי. כל פעם שאני מאזין לו, עולה בי מנגינת הנדודים. חולם על דברים שחוויתי. מריץ זכרונות בראש. תחושות של שמחה, התרגשות, רוח מלטפת פנים בהליכה מדודה בשבילי הרים. בטרקים בדרום אמריקה, נהגתי לשמוע אותו במהלך ההליכות הארוכות. הוא סיפר לי סיפור והרגליים שלי זזו בתמורה לקולו. נעתי בשיער מתארך, עם תיק כבד על כתפיים מורגלות ועיניים בוערות. מהר להר, עיר לעיר, מסיפורי אהבהבים לאהבה אמיתית.

כשהדרכתי ב"אחרי" סיפרתי לחניכים "מור"קים" על דרום אמריקה. על הנופים, האנשים, האוכל. במשך שנתיים, הם הקשיבו והפנימו. היום הם מספרים לי דרך עמודי הפייסבוק והודעות הטקסט על מקומות שהם נמצאים בהם. אני מרגיש שאני קצת איתם. הם צועדים בעיר שגם אני צעדתי בה. אולי המדרכה לא שכחה את משקל גופי על המרצפת. אולי מוכרת התפוזים עוד זוכרת את הבחור הזה מאז.

לא להאמין שחלפו להן תשע שנים. התאדו להן כטיפות טל מול שמש מזרחית. נדמה כי תמיד כשאשמע את מוש ארצה להיות שם. טיילתי מאז לא מעט. יש הרבה יעדים בעולם. כל הטיולים היו מרתקים ומאתגרים. אבל הטיול הזה. הראשון. הייתה תחושה של חסינות לכל. ילדים שנמצאים פסע מהחיים הבוגרים מרשים לעצמם לפרוק הכל. הם מתחברים, מתפרקים, מתחברים שוב. כל זה מתרחש בתוך הנופים הכי יפים בעולם. הרים מושלגים, לגונות בצבעים, חופים של כדורעף וקפואירה.

קול של געגועים נשמע פה, ועדיין, אני לא בטוח שהייתי חוזר לשם היום. הרבה דברים השתנו מאז. אני די בטוח שלא אוכל לטייל באותו אופן היום. אבל אם אתם מכירים מישהו שהמציא מכונה שמחזירה אותנו לאחור בזמן, אז זה כבר נשמע מזמין יותר.

כשחזרתי לארץ מברזיל, אחרי המפגש עם הדר, היא שלחה לי לכתובת הדואר האלקטרוני תמונה שלה מחזיקה גור כלבים שחור. עד שהתראינו, בכל רגע נתון שהיה לי, בין משמרות בעבודה, בין המקלחת לשינה, רצתי למחשב והבטתי בתמונה באדיקות, כמנסה לפענח איזשהו צופן נסתר. שיננתי כלומד למבחן כל תו ושקע בפניה.

אחרי כמה שנים, חיפשתי את התמונה וגיליתי ששרת הדואר מחק חלק גדול מהתכתבות הטיול שלי, כולל התמונה. המחשב המקרטע שהיה אצל אחי בחדר שבק חיים סופית ולקח איתו את התמונה לעולם הקבצים הבא. מאז כל פעם שאנו מגיעים לאחת מחברות הילדות של הדר, שצילמה את התמונה, אני מפציר בה לשלוח לי את התמונה. איכשהו זה מתמוסס והימים עוברים. בביקור האחרון בארץ התעקשתי עד מאוד והיא שלפה אלבום תמונות. אמיתי כזה שצריך להעביר עמודים ולהיזהר שהתמונות לא יפלו מכיסי הניילון. בשלב מסוים, היא מוציאה תמונה מהאלבום ומושיטה אותה לעברי.

"אתה מתכוון לזו?" היא שואלת בחיוך

אני מחזיק את התמונה בלי מילים לכמה שניות.

"כן..." אומר כחולם.

הדרי שוכבת על ספה כחולה שעליה מעויינים סגולים ומחזיקה את אותו הגור שהיום הוא כבר בן 9 ומעמדו הדרדר קשות לאחר בואם של הבכור והתאומות שבאו לאחר מכן. היא לבושה במכנסי אימון בצבע ורוד כהה הגדולים עליה במידה וסריג ורדרד הנושק לטבורה. שרשרת כסף עם תליון גדול של ענבר טבעי מונחת לה על עצם החזה, שערה סתור והיא מחייכת אור.

"זו לא התמונה הכי מחמיאה בעולם, אבל זה מה שיש לי פה." אמרה לי אז.

היום, אני יכול לראות למה היא התכוונה. זו בסך הכל סוג של תמונת בית שצולמה לשם תיעוד. בעידן הדיגיטלי, אולי, היא בכלל לא הייתה עוברת המרה לאלבום קשיח. אך עבורי, זה לא היה פחות ממושלם. מתודלק עד כאב בסמי אהבה, לא ראיתי מעבר לכחול של עיניה. עד היום, כשאני מביט בנערה הזו בתמונה, אני רואה אמת. חיוך שמפרק כל מטען כמו חבלן מקצועי. את הבסיס לחיוניות והקסם שיש באישה שלי. משם לפה, היא לא השתנתה בכלל.

אם תכופפו את ידי ותאמרו כי בכל זאת חלפו שמונה שנות חיים, אומר לכם רק שהיא יפתה עוד יותר והפכה להבטחה שאז רק הנצה בעיניה.      

נחיתה רכה לתוך מסלול הגובל בים משני צדדיו. המטוס מקרקש מעט בזמן שהוא חוצה את ענני הערפל. ההתרגשות בעיצומה. טרמינל חדש מסעיר כמו מתנה בעטיפה, כמתאר גופה של אישה בשמלה הדוקה. מיד מתעוררת בי הסקרנות לגבי טיב המקום, האנשים והריח. לכל מקום יש את הריח שלו. לא סתם אומרים שריח זורק אותך חזרה למקומות בהם היית. למקאו יש ריח של שטרות חדשים ובשמים זולים של נשים יקרות. זה בדיוק המקום שרוצים להיות בו לחגוג מסיבת רווקים.

הרעיון עלה לפני כשבוע, כשאחד החברים הציע ללכת ולחגוג את מסיבת הרווקים המתממשת ובאה של ד' באי מקאו – לאס וגאס של אסיה. למזלנו, אנחנו ביחסי עבודה טובים עם בעל מפעל עשיר כקורח, שנוהג לפקוד את מקאו כמה פעמים בשנה ואפילו יש לו כמה אחוזים באחד מבתי הקזינו. הוא אמר שהוא יסגור לנו חדרים. רק תגיעו, אמר. קנינו כרטיסים ויצאנו לדרך.

נחתנו בלילה לתוך אורות הניאון המנצנצים של מלון הונציאן, שהוא גם מתהדר בתואר הקזינו הגדול בעולם. כבר בטרמינל הצלחנו להבין את הפערים בין המהמרים הגדולים לפשוטי העם. מונית ספיישל למלון שלנו עלתה 210 יורו, מונית רגילה כ-5 יורו ואוטובוס ממוזג עלה רק כשלושה שקלים. לאחר דיון זריז, עלינו על האוטובוס. לא הצלחנו להוריד את העיניים מהחלונות ואת החיוך מהשפתיים.

הגענו למלון, כבר בלובי הרגשנו כמו חבורה של נתמכי סעד. כמה עושר במקום אחד. התקשרנו לחבר והודענו לו שהגענו. הוא הגיע תוך שתי דקות והוביל אותנו לסוויטה מטורפת בקומה ה-19 שהשקיפה על כל האיזור. שלפנו מצלמות והתחלנו לצלם ולתעד. לא כל יום ישנים בכזה מקום. לכולנו זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפנו בכלל לרמות הגבוהות הללו של יוקרה. זה מתחיל במיטת העיסויים שנמצאת בחדר נפרד, ממשיך בבר הפרטי ומכונת האספרסו, מיטות ענק וסלון אירוח בגודל של דירת שלושה חדרים בתל אביב. אך יותר מהכל, זה הנוף. משקיף על הים ובתי המלון. היינו שיכורים בטרם שתינו אפילו כוסית אחת לנחמה.

כניסה לקזינו. עוברים דרך גלאי מתכות ושומר חמור סבר. עשרות שולחנות משחקים מפוזרים איים איים בכל מקום. נצנוצי מכונות המזל, סיבובי הרולטות בזוית העין, קריאות שמחה ואכזבה מתערבבים יחדיו. אני מתיישב על שולחן הבלק ג'ק. בד הלבד הירוק מזמין לנגיעה חטופה. מחיר כניסה הוא 20 יורו ליד. מעולם לא הימרתי. לא מאמין בזה. מצד שני, אנחנו במקאו, לא נפסיד כמה גרושים?

אם יש משהו שמפותח במקאו לפחות כמו ההימורים, זוהי בת הדודה הרחוקה שלו – הזנות. יש מכל הסוגים ומכל המינים. רוסיות, רומניות, ברזילאיות – בכל זאת, זו הייתה קולוניה פורטוגלית. צריך איזשהו חיבור למקום – אסיאתיות בכל הצבעים. רק תבחר ותשלם והיא שלך לדקות הבאות. זה מפותח ברמה כזו שאין באמת "סתם" בחורות באי. לכולן יש מחיר. זמן זה כסף. 

יש שם אנשים מפוצצים בכסף, בעיקר סינים, שזורקים ז'יטונים של 1000 יורו כאילו היו קליפות גרעינים. אפשר לזהות אותם מקילומטר. אנחנו קוראים להם קורבנות אופנה, כי כולם לובשים לואי ויטון מכף רגל ועד ראש. מבחינתם, הם לא באמת צריכים להיראות אופנתיים. הם רק רוצים להראות שהם לובשים בגדים שעולים כמו כמה משכורות חודשיות של אדם ממוצע. פגשתי שניים כאלה במעלית בזמן ששתי "זונות צמרת", כמו שפעם נהגו לומר, מלוות אותן. אחת מהן נראתה כמו ג'סיקה ראביט רק בגרסא האסייתית. חד פעמית. חזה שופע כלוא בתוך מחשוף נדיב. מאוד. מכנסון קצרצר וקעקוע שמתחיל בדיוק באזור שהג'ינס נפרם. שתיהן בחנו אותי ודיברו ביניהן. בהיתי באויר. זה נראה לי מנומס יותר מאשר לבהות לה ישר בחזה. לפתע, אני שומע אותה מדברת באנגלית.

"אתה יודע, היינו צריכות לעלות איתך לחדר." שתיהן מחייכות אלי. חייכתי ולא אמרתי כלום.

"אתה נמצא פה לבד?" המשיכה ושאלה.

"תודה. אני נשוי." אמרתי.

"שאלתי אותך אם אתה נמצא כאן לבד?" הטעימה. סקרתי לרגע את שתיהן. משהו משהו. באמת.

הרמתי את ידי ונקשתי באגודלי על הטבעת.

"נשוי..." אמרתי שוב.

"אה.." הן אמרו. זה לא שהן לא הבינו זאת קודם.

"אתה נוצרי?" שאלה אותי. כנראה שהיא ניסתה לבנות לעצמה איזו תמונה בראש.

"יהודי-ישראלי".

המעלית צפצפה והדלת נפתחה בקומה שלי.

יש הרבה קסם במקאו. בטח כשאתה נמצא בסוויטה בקומה ה-19 ומרבית ההוצאות על חשבון הברון. כדי להכניס גם קצת תרבות לסיפור, הלכתי להופעה "זאיה" של קרקס השמש, הנחשב לקרקס הטוב בעולם. יש להם מופעים קבועים בכמה מוקדים בעולם כשמופע הדגל שלהם הוא "או" בלאס וגאס. הגעתי כשעה לפני המופע והיו כמה כרטיסי קידום מכירות. ישבתי בגוש הקדמי, מרחק שורות בודדות מהבמה. המופע היה מדהים. סחט קריאות שמחה ועידוד מכל הקהל. מופעי טרפז, אקרובטיקה, אש וכל מה שאתם יכולים לדמיין ועוד. היה אפילו כדור פורח שטס באמצע האולם ורוכבי אופניים שרכבו כנגד כוח המשיכה.

איך אפשר לסכם חופשה שכזו? היה מיוחד ומעניין. הח'ברה לא השתגעו יותר מדי. הפסידו קצת כסף. הרי הבית תמיד מנצח. לשמחתי, יצאתי ברווח קטן של 200 דולר. שתינו קצת. רקדנו קצת. הספקתי להתאמן פעמיים בחדר הכושר של המלון שנראה טוב יותר מהרבה חדרי כושר "אמיתיים" שביקרתי בהם בעבר. טבלתי בבריכה מדי בוקר. טיילתי קצת בעיר שדומה מאוד להונג קונג. ראיתי הרבה בחורות יפות שרק גרמו לי להתגעגע לבטן ההריונית של אישתי. אכלתי את הסטייק היקר בחיי. יכולתי לקנות איתו לפחות עשרה אוהלי מחאה.

לסיכום, מקאו זה לא המקום שאתה רוצה לבוא "להתכלב". מקאו זה מקום של high rollers. אנשים שרוצים לבזבז את כספם ובענק. זוהי ממלכה של פיתויים במלונות שרק רואים בסרטים. כל שתבקש בהישג יד. כל עוד ותואיל לשלם את תג המחיר. לשמחתנו, הצלחנו לעלות על הגל ולדמות לכמה רגעים ספורים איך זה מרגיש באמת להיות חלק מהאלפיון העליון. היום, כמה ימים אחרי, חזרנו למציאות היומיומית שלנו בתחושה המזכירה מאוד את "שביזות יום א'" בצבא. חוזרים לשגרה כשעדיין בפה יש לנו את הטעם המתקתק של סוף השבוע.