שחר אדום- סין

להיכנס או לא? זו השאלה. הפסקת האש הזו, לצערי, לא שווה את דף ה-A4 שהיא כתובה עליו. בתור אדם שגר שלוש שנים באיזור שדרות ואשקלון, אני יודע מה זה "נפילות" ואיך תחושת חוסר האונים יכולה לחלחל לתוך העצמות. אני רואה את ביבי ומשחזר פסקאות מתוך הנסיך של מקיאוולי. חבל שאף אחד בממשלה לא קרא אותו גם. קטונתי מלומר האם צריך להיכנס או לא. חבל על כל דם שנשפך. שלנו ושלהם. מצד שני, כוח הרתעה יוצרים בלי הרבה מילים. כשאתה הולך ברחוב ואתה רואה אדם שמפחיד אותך מסיבות כאלה או אחרות, זה לא כי הוא אמר לך: "או, או, כמה שאני מפחיד, תזהר עכשיו." זה נבע מגודל, תגובה או מבט מזרה אימה בעיניים. גיוס של 75 אלף חיילי מילואים היה צעד מרשים מבחינה פוליטית, אבל לא הצליח להפוך לכוח של ממש. הם עדיין יורים עלינו. אחד החוקים הראשונים והבסיסיים בקרב מגע הוא הכרעת היריב כמה שיותר מהר. ככל שהזמן נוקף והקרב ממשיך, שני הצדדים יכולים להפסיד. גיוס המילואים היה הכנה לקרב, חימום הגוף ולבישת כפפות האגרוף, כמה קריאות באוויר לקבל קצת אומץ ויאללה לזירה.

זה היה השלב הכי מאיים במבצע הזה. כי תושב עזה הממוצע שיורים עליו בערך כל הזמן ובקושי מצליח לנהל שגרת חיים, כבר לא מפחד מעוד כמה טילים. הוא היה צריך לקבל מכה מורלית קשה. החיסול היה במקום וחבל שלא היה כמה שנים קודם. באותו הרגע, ההלם הראשוני, המכה הראשונה שנכנסת, צריך להיכנס בכל הכוח על מנת להכריע את היריב. בינתיים ישראל עשתה כמה סיבובי ניצחון בעולם ונתנה ליריב שלה, קרי החמאס להתאושש מהמכות הראשונות שספג. עצם העובדה שהיום הם עומדים על הרגליים, גם אם זה אומר פצועים ורצוצים, אז מבחינתם, הם שרדו עוד קרב מול האויב הגדול והחזק. מה שהופך אותם לחזקים יותר בעיני עצמם. לפעמים הרבה בפעם אחת, עדיף על מעט במשך זמן רב.

אני מקווה שהם לא ירימו את הראש שוב ושוב נכנס למבצע כזה נחמד, וחוזר חלילה. בסוף הם יחשבו בטעות שהם באמת יריב ראוי, או אולי נעלה מאיתנו, ואז תבוא המלחמה הבלתי נמנעת. כל קרב שלא מסתיים בהכרעה ברורה נתון לפרשנות. בעצם, פרט למלחמת ששת הימים שהייתה ניצחון מוחץ לכל הדעות, הערבים ניצלו את המלחמות הבאות: יום הכיפורים ולבנון הראשונה והשנייה, על מנת להראות לעולם שהם יכולים להקיז לנו דם. אין שום אדם שהיה מוכן שאדם אחר יכנס ללא מפריע אליו הבייתה ומדי פעם ישבור לו חפצים בבית, ישליך אבנים על החלונות, ינסה לפגוע בילדיו, וכל זאת כי הוא חושב שהבית הזה מגיע לו. קל וחומר, אני לא מצליח לראות מדינה שמסכימה לכך. 

בתום משט המדליות של לי קורזיץ, היא רואיינה על ידי עיתונאים ישראלים. כידוע, היא לא צלחה את המשט האחרון והפסידה את המדליה המיוחלת. עצוב, אבל קורה. בהילולת העיתונאים, אחד מהם בלט במיוחד. ראשית, ראשו פיזית נכנס לפריים של המצלמה ונדחף כל כמה שניות על ידי קולגות. שנית, הוא היה כל כך חצוף שאם אני הייתי שם, כנראה שהייתי מסיים את הראיון לאלתר או נוגח בו. אחד מהשניים.

איך אפשר לומר לספורטאית שזה עתה פספסה הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, לזכות במדליה אולימפית וצריכה להתמודד עם כל הרגשות שלה, שהיא כישלון והקאמבק המופלא שלה שהוביל לשתי אליפויות עולם, בנוסף לאחת שיש לה, כבר לא כזה נחשב. עיתונאי קטן ואיש קטן. זה עצבן אותי מאוד. הבחורה סיימה במקום שישי בעולם. מעניין אותי אם הכתב הזה נחשב מקום שישי בהיררכיה של מקום העבודה שלו, או בתחום העיתונות המשודרת בעירו, או אולי בארץ. מה שאני בכלל לא מאמין. לי קורזיץ סיימה כרגע מקום שישי בעולם וזו אכזבה. האם הכתב הקטן מבין את זה? זה מקביל עכשיו למיליון כתבות האשפה שהוא יאסוף בחייו ואף אחת מהן לא תזכה בפוליצר. אף אחד לא יתאכזב, כי ברור לכולם שאין סיכוי שהוא יוכל להגיע לשם.

על כתפיה של לי הנחנו משא של מדינה מתוסבכת וחסרת תשתית ספורטיבית שהמדליה שלה תשמש לנו כעלה תאנה. אז זה העניין, כבר אין עלה תאנה וצריך לחזור לשורשים ולבדוק מה לא בסדר. בניגוד לדבריו של השופט ברק, במקרה הזה לא הכל שפיט. אי אפשר לשפוט ספורטאי כאילו הוא סחורה בשוק. אלו אנשים שמתאמנים כל החיים שלהם לרגעים כאלה. פעם מצליחים ולעיתים גם לא. לי קורזיץ אמרה שהיא גאה לייצג את הדגל. אני מחזיר באותו המטבע ואני גאה שהיא ייצגה אותנו ובתקווה תמשיך לייצג אותנו.

תודה לטומרקין, שטילוב שהצליחו לגעת בקו האופק של הציפיות שלנו. משלחת השחייה שהצליחה להוכיח שיש סיכוי בעתיד להגיע לדרג הראשון של השחיה בעולם. בדיעבד, גם תרגיל מעולה של שטילוב לא היה מעניק לו מדליה. למשל, רק אתמול בגמר המתח לגברים, אחד המתחרים הסינים שזכה בציון המעולה 16.266 קיבל "רק" את המקום הרביעי. חבל לי על זאבי שסיים קריירה מפוארת באופן הזה. שלזינגר יכלה לעשות טוב יותר, ריכטר על קוצו של יוד. יש מקום לשיפור. גם של הספורטאים ובעיקר של התקשורת שאמורה לייצג את פרצופה של המדינה, ואם הכתב הקטן הזה הוא פרצופה של המדינה, אז לא תודה.

עשרה דברים שלא ידעתם עלי.

JENNY  ביקשה כל כך יפה שאקח את השרביט, אז התקשיתי לסרב.

מי שעוקב אחרי הבלוג, יודע די הרבה פרטים שנכתבו בין השיטין, ובכל זאת:

1. נולדתי בחודש שביעי במשקל 2.100 קילו, בלידת עכוז וחבל הטבור נכרך לי סביב הצוואר. אה, כן, גם שתיתי המון מים מקוניאלים והיה חשש לזיהום. שהיתי באינקובטור תקופה די ארוכה.
2. בגיל שלוש הצלחתי לנפץ שולחן זכוכית. שבר זכוכית אחד חתך לי את העפעף והשני את הסנטר. עד היום יש לי צלקות קטנות. אמא שלי אמרה לי שאם הייתי מאבד את העין, היא הייתה הורגת אותי. במילים האלו ממש.
3. בגיל 12 נשכה אותי קופה. לא פחות ולא יותר. זה היה עוד בעידן שחשבו שקופים יכולים לשמש כחיות נחייה ואז גילו שהם אגרסיביים מדי. יש לי שלושה סימני ניבים ביד ימין.
4. אומרים שאני דומה לטום קרוז. זה תמיד עדיף על דובי גל, לא?
5. הפרי שאני הכי אוהב הוא מנגו. מיד אחריו, תמר ובננה. בגזרת הממתקים, אין כמו חלבה....
6. אני מאוד אוהב כושר גופני. מאז שאני זוכר את עצמי התאמנתי בצורה סמי מקצועית בכדורעף ואומנויות לחימה. אם אני לא מקיים לפחות אימון אחד בשלושה ימים, אני מתחיל להרגיש אי נוחות בגוף. זה לרוב מסתיים בכך שהדר מניחה זוג נעלי ריצה ליד הדלת בשתיקה ומסמנת לי עם העיניים לצאת לריצה.
7. התאהבתי בקפוארה בזמנו כי זה שילוב אידיאלי בין תנועתיות, אומנות לחימה והמון פוזה. בזמנו, זה התאים לי ממש. תמיד אמרתי שאני לא צריך חימום טוב, אלא שתהיינה הרבה בחורות יפות בקהל. ככה אני אקפוץ הכי גבוה.
8. בחודשים האחרונים, אני מאמן קבוצה של זרים קרב-מגע במשך פעמיים בשבוע. כיף גדול.
9. אני מאוהב באישתי שמבינה אותי עד לנימים הקטנים ביותר של אישיותי. כעת, אני אפילו אוהב אותה יותר שהעניקה לי את אריאל.
10. אחד החלומות שלי הוא להקים פינת חי בבית שנבנה בארץ כשנחזור.

נדמה לי שזה מספיק. עכשיו צריך להעביר את השרביט. אני מעביר אותו לדפנה – כי מגיע לה.    

לא כל מה שנאמר במילים גבוהות, הוא דבר חוכמה, ולא כל מה שנאמר בשפת העם, הוא חסר טעם. לפעמים כשאני חושב על כל השינויים שעברנו בשנים האחרונות, שנות דור. הנשים, הן לא אותן נשים, הגברים הם לא אותם גברים, המדינה היא לא אותה מדינה, אבל מה, טוקבקים ויועצים תמיד יהיו. באחת מכתבות הספורט על מסי ניטש ויכוח, שוב, על מי הוא "השחקן" בה' הידיעה. רואים את זה בכדורגל, כדורסל ובעצם בכל ענף תחרותי. אנשים יושבים מאחורי מקלדת ומפרשים כל משחק ותגובה של שחקן כאילו גורלם תלוי בכך. מדי פעם, אני נהנה לעיין בתגובות. זה תמיד מצחיק אותי. לשמחתי, מעיין הבדיחות נשאר איתן ומצאתי תגובה שהצליחה לגרום לי לצחוק במשך שעה קלה. אני לא יודע אם זו השפה או האמת בפנים שתפסו אותי כה חזק. הרי בינינו, הוא צודק. הזמנים אכן השתנו.

נהניתם? ספרו לחבריכם. לא נהניתם, ספרו לטוקבק...

מגיב 1

לפני האימון, אנחנו עוצרים לקנות בננה בדוכן פירות בשוק הלילה. שני חברים לעבודה העלו את נושא הזוגיות. השיחה התחילה מסוגיית

ה-"er nai" (מונח נפוץ לפילגש בסין – ק.ק). הרבה מאוד סינים, יש טוענים שיותר מתשעים אחוז מהגברים הסינים מחזיקים אישה שנייה. התופעה שכיחה מאוד ואף התעצמה בעקבות השינויים הכלכליים שהפגישו בין אנשים אמידים שהתעשרו ונשים צעירות שמחפשות את מזלן בערים הגדולות. נשים סיניות נשואות רבות ערות לתופעה ועל כן, הן מתעקשות להיות בעלות הגישה לבנק, כלומר, אם הגבר עוזב, שיעזוב בלי כלום. הגברים מבזבזים כסף גדול על הנשים הקטנות שלהן (גם זה מונח סיני, אישה קטנה משמעה בסלנג, נותנת שירות על כל גווניו – ק.ק) והאינטרס המשפחתי הטבוע באישה, דואג לרווחה הכלכלית גם שלה.

הקולגה שלי לעבודה, בחורה רווקה וצעירה, חגגה זה מכבר 26 אביבים, מספרת כי אינה מאמינה בזוגיות ממרחק והכוונה לכל מרחק, גם נסיעות עבודה תכופות.

"כולם בוגדים. אני לא מכירה אפילו זוג אחד מהחברים שלי שחיו על הקו שלא עבר איזו חוויה שכזו."

הבחור השני, נשוי באושר גם הוא, מוסיף, "ברגע שיוצאים מאיזור חיוג או נמצאים במרחק של 50 קילומטר, זה בסדר. אם למשל אישתי שאני אוהב ומכיר מגיל 21, תבוא אלי עוד כמה שנים ותספר לי שהיה לה איזה סטוץ חד פעמי, אני ארתח ואני אעבור לגור למלון לכמה ימים, אבל בשורה התחתונה, אני אסלח לה."

הוא אומר ושוכח. אצלי הדם סוער. רק המחשבה מטריפה לי הנשמה. אני מבין שהחיים ארוכים ויש טעויות לאורכם. סליחה ומחילה הם תרופה ידועה לאריכות קשר ושמחת חיים. מנגד, זה לא פשוט. והוא אומר את זה ככה, כאילו הזמין עכשיו שווארמה בלאפה בסמי בכיכר בלי חמוצים.

אני מודה שאני מוצא הבדלים בין גברים לנשים גם בתחום הזה. יש משפט ידוע שאומר: "על מנת לבגוד, אישה צריכה סיבה, גבר צריך מקום." יש בזה משהו, וזו אולי הסיבה שזה כה קשה לי לשמוע את השיחה הזו מתגלגלת. גבר הוא גבר הוא גבר. כל היום שם על עצמו הגבלים ואיסורים על מנת שלא להגיע לנקודת האל-חזור. אנחנו יודעים איפה השכל נמצא כשהראש הקטן עובד. מנגד, אישה צריכה סיבה. משהו לא טוב לה. היא לא מרגישה נאהבת, מושכת, אהבת חייך. זו הבעיה הגדולה. מבחינה פיזית נטו, אפשר להבין יצר. העניין הוא שהמחשבה שיום אחד הדר תקום בבוקר ותחשוב שאני לא אוהב אותה או לא נמשך אליה, מרסקת אותי. עזבו מה יכול להיות, תחיו את האהבה עכשיו. יכול להיות שניפול עם הזמן ונחליד, ונשחיר ונשמוט איברים בעייפות, עכשיו אנחנו אוהבים ורוצים, אז יש לתת הכל על מגש. אהבה ותשומת לב ולגעת בלי הפסקה. כמו שחברה שלי אומרת מדי פעם על בעלה: "הוא לא מנסה מספיק. אני יודעת שאני עייפה ויש ילדים וכאב ראש, אבל שינסה. אולי הוא יקבל "ברקסים" מדי פעם, אבל אני אדע שהוא רוצה והוא גם יקבל." זו התורה כולה.