שחר אדום- סין

השעה 13:00 בצהרים.

הס פן תעיר, את הסיני שבעיר. 

לפועל ולפועלת, יש ספה ומיטה מתקפלת. 

בחצות היום בדיוק, אוכלים קערת אורז במהירות שיהוק

ומיד לאחר מכן, ללא הרף, מנוחה של צייד אחרי הטרף.  

זהו. אין מנוס. נכנענו. נסחפנו עם הזרם. גילינו שגם אנחנו יכולים להיות סוג של רכיכת עקרונות. באמת שניסינו להיות עמוד האש שלפני המחנה בנושא. נמנענו מכל השקה ומגע. כל פעם שראינו אותם מסתודדים, השפלנו מבט והמשכנו הלאה. לא תמיד זה היה קל. חודשים עברו ואנחנו בשלנו. לפני יומיים, שאלתי את הדר מה היא חושבת בנושא. היא אמרה שהיא לא רוצה, אבל...

"אבל מה?" שאלתי

"אני לא מבינה את זה בכלל, אבל קניתי בסיאול קייס מהמם."

"מה?! זה כמו לקנות גלגלים לפני האוטו." השתוממתי.

"אבל, תראה", היא שולפת לי מארז חדש מקופסא, "זה ורוד עם פוני".

בעיניי, זה נראה יותר כמו התנגשות בין גוש סיליקון ורוד נאוני, חרוזי עיניים וסוס פוני קטן ובודד, אך מול טיעון לוגי מוחץ שכזה, אי אפשר להתגונן. יש דברים שהם גדולים מאיתנו. .

אז, עכשיו, גם לנו יש אייפון 4S. 

אזהרה – התמונות הבאות אינן מיועדות לחולי סכרת או לבעלי קיבה רגישה. 

בסוף השבוע הלכתי לבקר זוג חברים. יש להם ילדה מתוקה בת שמונה חודשים. אני יכול לספר לכם איך היה לי הביקור ועל החומוס המעולה שהכנתי ועל נושאי השיחה שעלו, אבל מעל הכל, אני זוכר רק את הפסקול.

אם מתעלמים מהעובדה שיש להעסיק את הילדה כל שניה, לראות לאן היא זוחלת, לבדוק למה היא בוכה, למה שקט פתאום, האם היא רוצה לאכול, האם צריך להחליף לה וכיו"ב, כמעט ואפשר לנהל שיחה נורמלית. ההורים בצורה טבעית כבר מנהלים את כל פעולות החיים תוך כדי התעלמות מהחיים. חיים בהילוך שני ועושים הכל, כמו שמתפעלים את העגלה שקנו בארץ בזיל הזול, ביד אחת.

חזרתי אחרי כמה שעות הבייתה והייתי מותש. כל שרציתי זה לישון. נשכבתי על הספה ויובב התכרבל עלי ונרדמתי לשעתיים. קצת הזכיר לי את התחושה של נהיגה מיד לאחר קבלת הרשיון. הגוף כה מרוכז בנהיגה, עד שהייתי יורד מהרכב, הרגשתי כאילו סיימתי אימון מפרך. התעוררתי כשיובב מלקק את ידי ומשפר את מיקומו בבית החזה שלי ונהניתי עד מאוד מהשקט. לפתע הבנתי שמה שקשה לי כל כך במפגשים הללו אינו השיחה על קקי פיפי או העייפות והתשישות שבעיני ההורים, האמא יותר, יש לציין. היא העידה שהיא לוקה בטפשת היריון שהזיכרון שלה החזיר את עצמו לאפסנאות וכל התפקוד שלה קשור בעיקר להפרשות הילדה. הקושי נובע מהרעש הבלתי פוסק, כמו טרטור מנוע, של הילדה. היא בוכה כל כמה דקות, נרגעת ומצחקקת, מעלה את הטונים לצריחות שמבהילות עטלפים, מייללת, מג'ברשת, רוצה על הידיים, בוכה וחוזר חלילה. אחרי כשעה, החבר הלך להרדים את הילדה. הוא חזר מהמשימה בהצלחה והצלחנו לנהל שיחה שלמה במשך רבע שעה.

אמא: "טוב, היא קמה. אתה הולך להביא אותה?"

אבא: "כן"

אני: "מה קמה? הרדמת אותה לפני חמש דקות, לא?"

אבאמא: "היא דווקא ישנה יופי"

האמא חוזרת כשהילדה בזרועותיה הלומת שינה ומבט אנרגטי ומלחיץ בעיניה. מכאן היא ממשיכה בייצור רעשים סדרתי. חבל שהסוללה של הטלפון שלי לא מחזיקה ככה, הטענה של עשר דקות ויכולת לנהל שיחה במשך שעות. אמאל'ה, זה לא נגמר...

איך לעזאזל עושים את זה?

חנהל'ה התבלבלה. היא לא רוצה ללדת יותר משני ילדים, היא לא רוצה להשמין, לא רוצה לקטוע את הקריירה באיבה, לא רוצה להיות עקרת בית, לא רוצה לעבוד קשה מדי, לא רוצה להחליף גלגל, לא רוצה שיגידו לה, לא רוצה בעלים, לא רוצה להיות מדוכאת, לא רוצה לסחוב שקיות מהשוק, לא רוצה לשלם את החשבון, לא רוצה להתעלל בבעלי חיים. מנגד, היא רוצה אהבה, היא רוצה משפחה גדולה וחמה, היא רוצה לאכול כל מה שטעים, היא רוצה לסיים לעבוד בארבע, רוצה לפנק את בעלה. אוי כמה שחנהל'ה התבלבלה.

במפעל שכוח אל בצפון סין

יושבים בדממה חבורת פועלים

הם גוזרים, תופרים, מדביקים ופורמים

יריעות פלסטיק וזנבות שועלים

הכסאות נוקשים וחסרי משענת

גם עם מעיל, הקור הוא אויב  

מכונות התפירה ממשיכות במרץ

ידוע כי אידיאולוגיה מותירה אותך רעב.

אחרי שנים של דיכוי והיררכיה ברורה,

אפילו הפועל הפשוט הבין את החלוקה:

לעיתים, אם אין לחם, הוא יכול לאכול עוגות

ומנהל המפעל, הוא ורק הוא,

סופר בסוף היום את השטרות במדרגות.  

ילדים חולמים לנהוג במכוניות על

להמיר את הכוכב האדום בשלל מותגי יוקרה

כל אחד שואף להיות בעל מפעל

אז תזכירו לי, מי אמר שקפיטליזם זה רע?

צילום: כל הזכויות שמורות לאשתי הנהדרת ומצלמת הכיס שלה.