שחר אדום- סין

אחד החברים הטובים שלי הוא לוחם קומנדו במילואים. הוא סיפר לי שבמבצע "חומת מגן" הוא נשלח לחלץ גופות של גדוד מילואים מתוך גיהנום אורבני בג'נין. הצוות שלו נכנס לתוך מבוך בתים שהושחתו ללא היכר ממטענים וכדורים שורקים. מכל מקום סגרו אותם בניינים צפופים ומכל מרפסת ניבטו קנים רושפים. הרעש היה מחריש אזניים. כשהגיעו לגופות לאחר מאמץ לא אנושי גילו שמרבית הגופות ממולכדות. בזמן שהם בסכנת חיים, הם פרקו את המטענים המאולתרים ולקחו איתם את הגופות שכבר הספיקו להתקרר. בדרך אגב, הוא סיפר לי מאוחר יותר שהוא זיהה את גופתו של אחד הלוחמים כבחור שלמד איתנו בשכבה.

האירוע הזה מייצג היטב את הדבקות במטרה וערכי צה"ל. גם הוא וגם אני חונכנו על ברכי התפיסה כי מחזירים חיילים הבייתה בכל מחיר, גם במחיר סיכון הלוחמים הטובים ביותר.

ישבנו על גג ביתו בזמן השיחה. שתינו תה צמחים ונתנו לחום לזרום לנו בגוף. הפוגה מהחיים כדי להחזיר קצת צבע ללחיים. אני זוכר שצחקנו שאני הפסיכולוג שלו. כל השירות שלו הוא שתק, פרט לשיחות הגג שלנו. סיפר לי במשפטים תלושים על אירועים שסימרו את שערות ידיי. הוא לא שקל מילים, אלא פשוט דיבר. ניצל את הבמה להוציא הכל החוצה.

לפני כמה ימים, אחרי עסקת שליט, שוחחנו בטלפון והוא הפגין שמחה מסוייגת.

"אני שמח מאוד שהוא שוחרר, אבל המחיר כבד מדי. זה נותן אור ירוק לחמאס לנסות לחטוף עוד חיילים. בינינו, שנינו יודעים שזה לא סיפור כל כך קשה לחטוף חייל."

בראשי דמיינתי את כל החיילים העפוצים בדרכים שרק רוצים להגיע הבייתה בימי שישי. חושבים על האוכל של אמא ועל הדייט, אולי, שמחכה להם. את החיילים השבוזים בעמדות השמירה. מנסים שלא לעצום עיניים ומתחילים לסטור לעצמם כדי להישאר ערים. מי חושב בכלל שמישהו יבוא ויחטוף אותם. הפחדים שלהם הרבה יותר קיומיים. הם רוצים לצאת שבת.

"זו לא באמת משימה מסובכת מדי...." הנהנתי.

"אסור למדינה לשחרר מחבלים עבור חיילים. כל חייל צריך לדעת שאם חוטפים אותו, הוא אדון לעצמו. כמובן, שצה"ל חייב לעשות כל שביכולתו מבחינה מבצעית, אבל לא להגיע למשא ומתן עם המחבלים הללו."

אני אישית הייתי בעד העסקה, חרף המגבלות הברורות שלה. במקום מסויים, אני חושב שעסקאות כאלו מחלישות אותנו. אני רוצה לומר שזו הייתה העסקה האחרונה ודי. רק רציתי לדעת שגלעד חוזר הבייתה ולא הופך לעוד רון ארד. עכשיו שאנחנו יודעים שהוא בבית, אפשר לחשוב על פתרונות אחרים.

האם אפשר לבצע חקיקה בנושא? לקבוע כי כל חייל, שבעינינו הוא עדיין ילדון בן 18, יחתום על הסרת אחריות של צה"ל כבר בשרשרת החיול. זה אפשרי. זה אפילו חלק מהתהליך הבלתי נמנע של המעבר של צה"ל מצבא-העם לצבא מקצועי. לכל מקום עבודה, יש הסכם מוסדר בין המעסיק למועסק. אם נסיר את מסך האמוציות שלנו מעל הגיוס לצה"ל, אז ההגיון שבתהליך מוציא ראשו. ברור שהייתי רוצה ועדיין רוצה שכל חייל שיוצא למשימה יחזור בשלום לבסיסו ולחייו. העניין הוא שארגוני הטרור מנסים למנף את החטיפות הללו לכוח מדיני. רק לשמוע את המחבלים הללו מתבטאים בתקשורת על כוחו של הארגון וכיצד יחזרו לשחרר את יבנה ותל אביב מהכובשים, גורם לי לחשוב מחשבות לא טובות.

אני מסכים שצה"ל מחוייב להחזיר כל חייל לביתו בכל דרך. הדרכים הללו צריכות להיות דרכים צבאיות, מודיעיניות ולא מדיניות. מעבר לעובדה שאני מסיר את הכובע בפני משפחת שליט שהפכה את בנם לבן הקולקטיבי של מדינת ישראל, זה לא יכול להיות משהו נורמטיבי. לא החטיפות ולא הלחץ הציבורי שליווה את השלטון עד למתן המענה המדיני.

החזרה של גלעד שליט חיזקה את המדינה הרבה יותר ממה שהיא חיזקה את ארגוני הטרור. ישראל כמדינה מאוחדת, חזקה פי כמה וכמה מחיילי מילציות רעולי פנים. היינו צריכים אחדות. קיבלנו אותה. עכשיו בואו ונחשוב איך זה לא קורה שוב.     

"הבריות מזהים את עצמם בסחורות ובמוצרים שלהם: הם מוצאים את 'הנשמה היתרה' שלהם במכוניתם, במערכת הסטריאופונית שלהם, בקוטג' הדו-מפלסי שלהם, בציוד-המטבח החדיש שלהם".

מרקוזה, הרברט, "האדם החד מימדי".

הרבה שאלות עולות בי כשאני קורא על גלי המחאה המציפים את ארצנו. לאן המחאה הזו מכוונת? מאיפה יבוא עוד כסף? האם אנחנו טקסט פוליטי? אנשים ישנים באוהלים ומדברים על זה. מרגיש כמו הפנינג מתמשך. סוג של אטרקציה בחופש הגדול. אולי אפילו יש אפליקציה באייפון על ריכוזי אוהלים בת"א שאפשר לבוא ולהתארח. מחאה שאין בה קושי אמיתי, משמע שהיא אינה מחאה.  

מי זוכר שפעם, עוד בטרם הייתי בש"ש, היו חבורה שקראו לה הפנתרים השחורים שגולדה חשבה שהם לא נחמדים. הם יצאו להפגנות, נלחמו על כבוד וכן, גם על פרנסה. באחת המחרוזות של זוהר ארגוב הוא שר "הלכתי ללשכת העבודה, שאלו אותי מאיפה אתה, אמרתי להם ממרוקו, אמרו אתה תלך מפה". זה לא שאני פותח דיון על הקיפוח העדתי. בזמנו היה מגזר שנפגע וניסה להלחם על זכויותיו. היום נראה שכולם מסכימים שיש פגיעה בכולם. עכשיו, אני שואל את עצמי במידה והיו מעלים לכל המפגינים את השכר הנטו בעשרות אחוזים, האם הם עדיין היו יוצאים למחאה? כנראה שלא. זו לא מחאה כי הגענו לצוק העיתים, זה מחאה על כך שאנחנו בתוך הכרם ואוטוטו נגמרים לנו כל הענבים.

העניין הוא שהיום אנשים מתלוננים שהם לא גומרים את החודש עם משכורות נטו לאדם של מעל 10 בחודש. זה קצת תמוה. אם תבקשו ממני ממש יפה, אני בטוח שאני יכול גם להוציא 50 אלף נקי לחודש. האנשים מדברים רק על ההוצאות ועל חוסר היכולת לקנות בית. האם קניית בית היא אבן דרך בהגדרתך כישראלי, כאיש ממוצע, כאיש אמיד? האם כל תושב ישראל זכאי וצריך לקנות בית?

השכירות גבוהה מאוד. נכון! השכירות גבוהה מאוד בדיזנגוף ובצפון הישן. לא כל תושבי ישראלים הינם תל אביבים ומי שכן, לא חייב לגור על החוף של "מציצים". כל מטרופולין, אם אפשר לקרוא לתל אביב כך, נחשב כמרכז האיזור ועל כן המחירים בשמיים. קחו לדוגמא את ניו יורק, הונג קונג, פריז, האם אתם חושבים שכל אזרח מחזיק בדירה או באפשרות לרכוש אחת?

אמא שלי גידלה ארבעה ילדים כאם חד הורית. אמנם בקשיים רבים, אבל היא הצליחה, ויש יאמרו שאפילו בהצלחה. היום כולם מוחים. על מה? על זה שהתפיסה הקפיטליסטית שכה נשאבנו לתוכה הכניסה אותנו לסחרור ובדיוק עכשיו גילינו שאנחנו לא בראש הפירמידה?

אני מסכים שיש התייקרות במשק ושחיקה בשכר. העניין הוא שהכסף שכולם מבקשים שצריך לבוא מאיפשהו. המדינה אינה גוף יצרני. היא צריכה להטיל מיסוי גבוה יותר על מנת להכניס כסף לקופת המדינה. כמובן שהכסף הנוסף לא יבוא מהמגזרים החלשים, קרי המיעוטים והדתיים, שחלק גדול מהתקציבים מופנה אליהם, ובצדק, יש להם הרבה יותר פיות להאכיל. במידה ומישהו כן ינסה לבטל את הסטטוס קוו מול הדתיים והערבים, אזי צפויה לנו תקופה של טלטלות רציניות יותר. אז תנחשו מי יסבול את נטל המיסוי?

אני שמח שישנה התעוררות. השאלה היא האם המניעים שלה ברורים ולאן היא תוביל. צריך להקים מרכזי מסחר ועבודה בפריפריות, לתת אפשרות לאנשים שרוצים לצאת מגוש דן והסביבה. הייתי שמח לו היו מקצצים בתקציב הבטחון ומעבירים את חלקו לתקציב בתי החולים ומוסדות סוציאליים. יש שאלות דמוגרפיות שיש לתת עליהן את הדין. יש לפרק את הריכוזיות במשק. כעשרים משפחות שמחזיקות כשמונים אחוז מהמשק. אולי כדאי להפנות אליהם את המס. יש להם מספיק שומן לחתוך ממנו. להגביל את ההשתלטות של משקיעים על שוק הנדל"ן. אני בטוח שיש לכם עוד הרבה הצעות ייעול.

לב העניין הוא שאין באמת עוני  בארץ. יש עוני בורגני. לא ערכתי סקר בנושא, אבל אני מעריך של-99 אחוז מהאוכלוסיה יש קורת גג, כזו או אחרת, ומספיק בכדי להתקיים. המחאה הזו היא לא על קיום. המחאה הזו היא על איכות חיים. זו לא בושה לומר את זה. כן, מחירי הפעוטונים מופקעים, עלות המחייה הכללית מרקיעה שחקים ובכלל, מאוד קשה לחיות בארץ. אבל, ויש אבל גדול, ישראל ממוקמת בחמשת המדינות עם הכי הרבה סלולריים ביחס לאוכלוסיה. מעל 300 אלף מכוניות חדשות עלו השנה על הכביש. אין מישהו בלי כבלים ואינטרנט בבית. כל יום נחתמות עסקאות נדל"ן במיליוני ש"ח. חברים, זו לא צעקה ללחם. זו צעקה לשמנת. בתוך כל השעטנז הזה של מחאות וקריאות. רופאים ואימהות, נהגי מוניות ונדל"ן, יש משהו אמיתי מאוד. האמת הפשוטה היא שכולם רוצים עוד.

עריכה מאוחרת -

ידידה טובה שלי שלחה לי אימייל תגובה על הפוסט, שהוא בעצם המשך ישיר של דיון שלנו מאתמול. אני חושב שהיא מתמצתת היטב את רוח המחאה.

"אני רואה שהדיון שלנו מאתמול בבוקר עבר כמו שהוא לתוך הבלוג :)
אבל תסתכל במראה: נסעתם שניכם עד סין לכמה שנים בשביל, וזה לא בושה להגיד את זה, לא רק ההזדמנות המקצועית, אלה בשביל לחזור לכאן ולהצליח להתחיל (!!!!) לחיות בכבוד..
אולי זה ויכוח על איכות חיים, אבל מעבר לזה, זו זעקה על מתן הזדמנויות. אני , בגיל 29, יכולה לצאת ללמוד תואר שני רק כי בגיל 23 הייתי חכמה דיה לעבוד 12 שעות ביום ובלילה (7 ימים בשבוע) בשכר מינימום ולחסוך את הכסף הזה כל השנים.. האם אני מפונקת כי אני רוצה חופשה פעם בשנה? מגיע לי אחרי שאני עובדת כל כך קשה באמצע השבוע וזאת כדי לממן לא מעט דברים שאני לא בטוחה שמגיע להם... אתם בעצמכם אומרים שפה לא הייתם יכולים לחיות כמו שאתם חיים היום.. הזעקה הזו היא על חינוך ובריאות וכבוד לאנשים זקנים שמקבלים קצבה מגוחכת, היא זעקה על ערכים שנשכחו, על חייל שיושב בשבי כבר יותר מדי שנים, כי "האיום הבטחוני הוא כה גדול", כי מרב שהאיום הזה כל כך גדול כבר שנים שאין פה סדר יום חברתי, ונמאס לנו!לא אמרנו שצה"ל זה הצבא הכי חזק בעולם? אז אולי נסמוך עליו קצת ונתעסק במי שעליו הוא אמור להגן?
או שאולי כולנו נעבור לסין.. מה זה כבר 7 מיליון בתוך מיליארד?

כבר כמה ימים שאני משתעשע ברעיון של מזרח תיכון פתוח לרווחה. אירופה לבנטינית. לקחת את הרכב ולעלות על אוטוסטרדת השלום שתוביל אותי לשבוע צלילות בעקבה ובסיני, אפשר גם לקפוץ לפירמידות. לאחר מכן, נסיעה לסוריה לטיול קצר במצודת חאלב ומשם לבית הכנסת הגדול. לנופף לשלום למוכרי הדיסקית ולרוכלים בדוכני האוכל שיביטו בי בחיוך בזמן שיגישו לי מטעמים מקומיים. אולי איזה שלט קטן בעברית שאומר "פה מכינים את החומוס הכי טוב באחריות!!", לאחר מכן, לארגן מפגש משפחות בגולן עם לבנונים וירדנים שהחליטו לטבול בכנרת יחד עם הילדים. משום מה, בחלום הזה אין שפה שלטת, רק שפת גוף חיובית ופתוחה.

ואז ג'וליאנו מר נרצח ביריות. טיל קורנט פגע באוטובוס הסעות. שני פלסטינים נהרגו בפעילות צה"ל. הרי הבעיה לא טמונה במעברי הגבולות הפיזיים. גם היום, אם ארצה, אוכל לנסוע למצרים או לירדן. האם אני רוצה? זו כבר שאלה אחרת. אנשים לא יכולים לקום בבוקר ולמוסס גבולות תרבותיים, חששות קמאיים שאומרים לי שאין אמונה בערבים כאומה. מהיכרותי האישית, דווקא מי שגדל איתם במדינות המקור, במדינות צפון אפריקה, מעיד כי אסור לתת להם כוח. כמובן, לא שכחנו את הרצח באיתמר ואת הפיגוע בירושלים. ולמען האמת, אני בואדי ערה לא צועד בלב שלם.

נניח שנצליח להגיע לפשרה כלשהי. האם אפשר לדמיין זוגות ישראלים הולכים יד ביד ומתגפפים בחן בציבור ליד מסגד בלבנון? ברור לנו שלא. המדינות הערביות הן מוסלמיות אורתודוכסיות, ולא כמו בארץ שמלינים על כפייה דתית ונוסעים לנשנש קצת שרימפסים בהרצליה פיתוח על הים. פונדמנטליזם אמיתי. כאפיות ורעלות. מה שאומר שגם אם יקבלו אותנו כפרטנר לשלום, תמיד יביטו בנו כפרוצים ומשחיתי מוסר.

עכשיו אנחנו מגיעים לבעיה החריפה ביותר והיא ערביי ישראל. כל פעם שאני חושב על הנושא הזה, אני חש שאני אוחז חרב פיפיות חדה להחריד. הם בעלי תעודת זהות כחולה ויש להם זכויות כמו לך, אומרת לי היונה, ואז החייל שבי ששירת באיזור ג'נין יודע כמה מחבלים נכנסו לישראל דרך איזור ואדי ערה, דרך בעלי תעודות הזהות הכחולות. זה לא באמת אשמתם של ערבי ישראל. אני יכול להבין אותם. את בעיית הזהות העצמית והשיוך החברתי. זה קצת מזכיר את תקופת טרום האמנסיפציה באירופה. בפועל, על הנייר, מגיעות להן אותן זכויות, אבל אני מתקשה להאמין שיצליחו להקדים ישראלי יהודי בעל קו"ח שוות ערך לאותו תפקיד. ואם אכן יתבצע שינוי אקוטי כדוגמת האמנסיפציה בארץ, אחת מתופעות הלוואי של אותו השינוי היא אובדן הזהות. האם הערבים מוכנים לאבד את זהותם כערבים ולחיות כישראלים לכל דבר? יותר מזה, האם הישראלים בנויים ורוצים לקבל את הערבים כחלק אינטגרלי אמיתי מהישראליות?

הדואליות הזו שבין רצון להשתלב כחלק אמיתי מהמזרח התיכון ומצד שני, יצר בלתי נשלט למחוק את עזה אחרי כל אירוע טרור. האם לבנות תשתית כנה לחיים משותפים או לגלח את רצועת עזה במחי עשרות 9-D.  

בסרט "אל תתעסקו עם הזוהאן" שעסק בצורה פארודית אך נוקבת בשאלת הסכסוך המתמשך, הייתה סצינה שזכורה לי יותר מכל. ברשותכם, אני אתאר אותה באופן חופשי מהזיכרון. היא מסכמת היטב את המלכוד בו אנחנו נמצאים.

סצינה - הישראלים והערבים, שלאורך כל הסרט נראים כמו אחים אבודים, מתאגדים יחד ומתחילים לדבר.

ערבי: "כל העולם שונא אותנו."

ישראלי: "גם אותנו כל העולם שונא"

ערבי: "למה?"

ישראלי: "כי כולם חושבים שאנחנו ערבים."

"יעקוב, תמיד כשאני פוגש אותך פה, אתה נראה בשיא." אומר לי נדין, עיראקי אמריקאי, המתאמן איתי בחדר הכושר. בפיו, שמי עובר הסבה כפולה וחוזר לשורשיו התנכיים המודגשים. מדי פעם, אנחנו מחליפים כמה מילים בין הרמת המשקולות ומתיחת השרירים העייפים. אני די מחבב אותו. השמועות אומרות שהוא התחתן והתגרש יותר פעמים מאליזבת טיילור.   

"תודה, נדין" אני עונה בזמן שאני יורד ממוט המתח.

"אולי זה בגלל שאתה הולך עם זה", אומר ומצביע על הנגן המוצמד לזרועי הימנית ברצועה שחורה.

"זה כמו תפילה של יהודים", הוסיף.

"תפילין?" אני שואל מחוייך.

"כן, תפילין. כשאני רואה אותך מתאמן, תמיד נדמה לי שיש בתנועותיך אדיקות וטקסיות של מתפלל." נדין הזיז את גופו בתנועות קידה, קדימה ואחורה, כמו לולב ברוח.

תמיד הוא מזכיר לי שאנחנו בעצם משפחה, ושבעירק היו לו הרבה חברים יהודים, וכך גם בארה"ב.

"אתה יודע שהספרים שלנו הם אותם הספרים, אז איך אנחנו יכולים להיות כה שונים?" הוא שואל. 

באוזניה, "סינרגיה" צועקים על אהבה.

שלום. מילה חזקה ועוצמתית ובעיקר מילה כללית עד מאוד. כולם מתרעמים על ליברמן שהעז להסתייג מתהליך "השלום". אפילו שר החוץ של מצרים, מי ידע שיש לה כזה, החליט להגיב לדבריו של ליברמן. טוב, אז אולי מדיניות החוץ שלנו לא בדיוק מבריקה, אבל היא אמיתית. לי אין בעיה לומר שאני חושש מאוד מהערבים כשכנים, אני לא רואה בהם אחים, אני מתקשה להאמין שנגיע יום אחד להסכם חוזי על מה מותר ומה אסור. אני אפילו לא רוצה להעלות על שפתיי את המילה שלום.

בתוך המילה שלום מסתתרת המילה שלם. מה שהוליד בזמנו את הסלוגן: "דור שלם רוצה שלום". הדור של היום רוצה שלם, ואין שלם בהסכם עם החמאס או הפתח. לא עוד מילים מעורפלות על שלום תמורת שטחים, או ויתורים תמורת שלום. מי באמת צריך את ההכרה של האומה הערבית במדינת היהודית? מבחינתי, שיקראו לנו "הרפובליקה של ציוני העולם". למי איכפת? אנחנו מחזיקים בשוט ובגזר ועדיין מתייחסים לערב רב הזה של פליטים כפיגורה פוליטית שיש להתכופף בפניה.

במידה והפלסטינים, עוד מכבסת מילים, רוצים לדון, אז שיבואו לדון בלי תנאים מקדימים. הם גם באים בעמדת נחיתות וגם מנסים ללחוץ אותנו לקיר. ללא ספק, תפיסה ערבית כוחנית טיפוסית. לא פלא שהתפרסמה כתבה ב"טיים" הטוענת שהישראלים אינם רוצים שלום, כי הם עסוקים בחיים הטובים. זה נכון. יש לנו חיים טובים גם בלי הגיבנת הפלסטינאית. יתרה מכך, הנשק היחיד של הפליטים הוא איום בפגיעה בשפע הזה על ידי פיגועים. תפיסה כוחנית כבר אמרנו?

אם נסתכל על המצב הדמוגרפי בארץ, מצבנו לא טוב. אחוז הילודה במגזר הערבי, הערבי-ישראלי והפלסטיני, גבוה מהילודה במגזר היהודי. זו אולי הסיבה העיקרית בגללה יש לחתור לחתימת הסכם. לא מאהבת מרדכי, אלא בדיוק ההפך. המטרה היא ליצור הפרדה. גבול בר-הגנה שיאפשר לצבא לשמור על הריבונות, ומצד שני, שחיילנו לא יהפכו, כפי שקורה לא פעם, לשוטרים בחאקי בשטחים הכבושים.

תוסיפו לזה את הנאמנות המוטלת בספק של הערבים הישראלים שנהנים מחסותה של מדינה דמוקרטית, אבל בליבם שומרים זיקה לאחיהם הפליטים. מי שחושב שאני מגזים, אני מזמין אותו לעבור בכביש ואדי ערה בזמן אינתיפאדה, או בשכונות ביפו. מה גם שאני לא יכול לשוטט להנאתי בכפרים ערבים בלי חשש אמיתי וקיים לחיי, אך אם תבואו לכפר סבא, תראו הרבה מתושבי המשולש חוגגים בימי שישי בקניון. שוב עולה המשוואה הברורה, לנו יש מה להציע להם, והם בתמורה מציעים רק בריונות.     

אפשר לקרוא לי גזען או בשמות אחרים, אבל בשורה התחתונה, לא מפריע לי שאין לי חברים ערבים, אני לא רואה את עצמי מתחבר אליהם ברמה בה אני אתחבר לישראלים צברים, ובטח ובטח שלא ארצה קשר דם איתם. יכול להיות שעוד כמה עשורים, אחרי שהתסכול והכעס ההדדי ישככו מעט, נוכל לשבת ולדבר באמת. אולי.