שחר אדום- סין

כל אחד צריך סיפור. עדות למיתולוגיה האישית שלו. דבר הימים שיזכיר שלכל רגע נושן, יש רגע של הולדת. הסיפורים הללו נבנים לבנה אחר לבנה מחוויות שחווינו. אירועים שעיצבו את עולמנו. עם הזמן, הסיפורים הבראשיתיים נעשים מלוטשים וקולחים יותר. הזמן כמו מים מרכך ומחליק את פני השטח. הקצוות החדים מתעגלים ואנו נשארים עם חלוק נחל מילולי שניתן להעביר מאיש לאיש. 

לא סתם, אנחנו נתלים בסיפורים הללו. הם לא נועדו רק לתיעוד, או לשיחת סלון להפיג את הזמן. הם מזור בימים קשים. תזכורת להתחלות, לחיוכים, לנגיעות המהוססות. למעשה, כך אנחנו ממסגרים את הרגש. מותירים אותו צעיר וחיוני. שמור בתוך קופסת זכוכית שעליה רשום - "שבור בעת הצורך". זה השעון המעורר הרגשי שלנו. לא רק לחיות את החיים, אלא להעביר מבט שוב על תחילת הדרך, סריקת הצגת הדמויות פעם נוספת. רענון שעונה לשאלה "למה" אנחנו נמצאים כעת כאן. 

להמשך תכנסו לכאן. 

לא מעט אנשים מאמינים שאם יגידו את מילת הקסם וינקשו ברצפה שלוש פעמים ברציפות, הם יגיעו לקנזס, לאמריקה, לסין או לכל יעד נחשק, וכל הצרות יחלפו להן ביעף. ככל שהמצב נעשה מורכב יותר בארץ, אני שומע יותר ויותר הערות בסגנון: "איך שהייתי מתחלף איתך בשניה. לוקח הכל ועף מהמדינה הזו", או "כבר אין הזדמנויות בארץ. חייבים לצאת החוצה, אם רוצים להתקדם בחיים". בתור אחד שגר כבר עשור במדינה זרה, אני יכול להבין את הבסיס לטענות הללו, אך כמו שגורי אלפי אוהב לומר: "כן, אבל…."

אם ניקח את סין לדוגמא, מרבית האנשים נסדקים כבר במפגש הראשון עם המדינה האסייתית או יותר נכון, בהתנגשות החזיתית בין סין המדומיינת למציאות התעשייתית. לא, ואל תגידו לי שיש מקומות יפים בסין. זה קצת כמו לחפש את זוכה פרס נובל העתידי בכיתת מב"ר. מה גם, תפיסתית, אתה לא בא לסין על מנת לתור אותה, אלא לחפש הזדמנות עסקית או ללמוד סינית ולצפות בפנדות לועסות במבוק. אז אחרי המפץ הראשוני, איסוף איטי של שברי המיתוסים, מחשבים מחדש ומחליטים האם להישאר או לעזוב.

כשמישהו חדש מגיע לשכונה, הוא תמיד מתעניין ושואל, "ואיך היה לך?" ומחכה בכיליון עיניים שמישהו ינגב לו את המועקה מהפנים. אז התשובה היחידה שלי, האמיתית והכנה, היא: "דיכאון קליני". ששה חודשים של דיכאון מתמשך שנע ברבדים שבין "יחסית סבבה לזה שאין פה מה לאכול", לבין "מה לעזאזל אני עושה פה..@##?". זה שלב קשה. טירונות מנטלית. הרחק מהחומוס והבירה בבר מתחת לבלוק. בלי הרבה חברים, בלי חברי אמת, בלי גבינה לבנה ובלי הים, אוו הים.

ההמשך כמובן בבלוג מדד האושר - אהבתם? תגיבו, תפיצו... 

https://madadaosher.blog/

"את מחוץ לסקאלה." אמרתי.

"זה ממש מכעיס אותי מה שאתה אומר. אני לא רוצה להמשיך את השיחה הזו." היא עונה לי. 

יש שקט קצת מביך כשדורכים למישהו על יבלות.

השיחה התחילה כשהדר אמרה שהיא מרגישה לא תמיד נוח שהיא צריכה לטוס בעולם ולהשאיר את אריאל לכמה ימים. שזה מקרה קלאסי של התנגשות ברורה בין הקריירה להורות. היא מודעת לזה ועושה את זה מבחירה, אבל הייתה מעדיפה להיות יותר בבית.

חברה לעבודה אמרה שזה הבחירה של הדר ושזה נורמלי. בואו נתחיל מזה שנורמות משתנות בכל מקום ועת, סיניות נוהגות להפסיק לעבוד בתחילת ההריון. בארץ, אחרי חופשת לידה של שלושה חודשים, נשים רבות מתקשות לחזור לתפקוד רגיל ומלא. הדר חזרה אחרי חודשיים לעבודה מלאה.

"תראי," אמרתי, "אם מדברים על נורמליות, כמעט כל מי שנמצא פה חורג מהנורמליות. כל אישה בת 30 + שעדיין לא נשואה, לא נמצאת בארץ, ומקדישה את עצמה לקריירה, היא לא עונה להגדרה נורמליות. את מחוץ לסקאלה."  

אמנם, גיל החתונה עולה בהדרגה, מספר הילדים יורד בהדרגה, הבדלי הג'נדר משתנים לטובה ועדיין, מרבית הנשים בעולם עוצרות את תנופת הקריירה שלהן בילד הראשון. זה לא תמיד כורח המציאות, הרבה פעמים, הנשים מגלות את עולם ההורות ושוקעות לתוכו. מעדיפות קצת פחות שעות במשרד ויותר שעות בבית בגידול הילדים. אחרת, אני לא מוצא שום הסבר לשאלה "איך אנחנו עדיין חיים בעולם גברי?". נשים הרבה יותר חכמות לאורך זמן, סבלניות, רב מערכתיות. היתרון הברור של הגברים הוא הפזיזות שלהם והיכולת ללכת על כל הקופה והכח הפיזי, שגם הוא הולך ומתמעט בלי אימונים קבועים. במירוץ הארוך של החיים, הנשים עוצרות עם כל לידה ומתאוששות לאיטן, חוזרות לשגרה ואז שוב לידה. למעשה, זה היתרון האמיתי של הגברים. הם לא עוצרים.  

אפשר לקבל את המציאות כמו שהיא, אישה בת 30 + שגרה בסין כדי לקדם את הקריירה שלה ומוותרת מבחירה על זוגיות היא לא הנורמה. מה גם, שאני יכול להבטיח בריש גלי, שכל בחורה כזו שמתהדרת בקריירה כנוצות טווס, תארוז הכל לתוך מזוודה ברגע שתקבל הצעת נישואין או אפילו הבטחה למשהו קצת יותר רציני מפלירט בפאב השכונתי. לכל אחד יש חלל שהוא רוצה למלא. אנחנו שואפים לאיזון בין הנקודות בחיינו. בסופו של יום, איש מוצלח ובודד הוא איש מוצלח, ובודד. אני לא חושב שהצלחה יכולה להעניק לך חום גוף במיטה.  

לא כל מה שנאמר במילים גבוהות, הוא דבר חוכמה, ולא כל מה שנאמר בשפת העם, הוא חסר טעם. לפעמים כשאני חושב על כל השינויים שעברנו בשנים האחרונות, שנות דור. הנשים, הן לא אותן נשים, הגברים הם לא אותם גברים, המדינה היא לא אותה מדינה, אבל מה, טוקבקים ויועצים תמיד יהיו. באחת מכתבות הספורט על מסי ניטש ויכוח, שוב, על מי הוא "השחקן" בה' הידיעה. רואים את זה בכדורגל, כדורסל ובעצם בכל ענף תחרותי. אנשים יושבים מאחורי מקלדת ומפרשים כל משחק ותגובה של שחקן כאילו גורלם תלוי בכך. מדי פעם, אני נהנה לעיין בתגובות. זה תמיד מצחיק אותי. לשמחתי, מעיין הבדיחות נשאר איתן ומצאתי תגובה שהצליחה לגרום לי לצחוק במשך שעה קלה. אני לא יודע אם זו השפה או האמת בפנים שתפסו אותי כה חזק. הרי בינינו, הוא צודק. הזמנים אכן השתנו.

נהניתם? ספרו לחבריכם. לא נהניתם, ספרו לטוקבק...

מגיב 1

מה אעשה כשאהיה גדול? כשהייתי קטן, ידעתי. היום אין לי תשובות. רק השאלות נערמות אחת על רעותה. פותר אחת ומתווספות לי שתיים למשוואה. לעיתים מרגיש שעד כה ניווטתי את חיי ובשלב מסוים, החיים הודיעו לי כי מפה ואילך, אני מעביר את המושכות אליהם. בגיל 16 כתבתי על מפית נייר תרחיש דמיוני לעשור הקרוב. דברים גשמיים שנראו לי בהישג יד ומחשבה. בכתב יד עגול ונרגש, שירבטתי מילים פשוטות. ידעתי שכל מילה היא יעד חובה. לא ביקשתי להגיע לירח. רציתי עבודה וקצת כסף. רציתי שירות קרבי שיוציא אותי סופית מהמקום שהייתי בו, רציתי עבודה נורמטיבית במוקד שירות, רציתי לטייל בעולם, ללמוד תקשורת (או ביולוגיה ימית) אבל יותר מכל, רציתי בית. כתבתי מילה והדגשתי אותה בקו תחתון – חתונה – כי אצלי זה היה שווה ערך לבית. איכשהו הסתדר לי ברצף המלים והכרונולוגיה שאהבה באה בצמידות לטיול, וחתונה מגיעה מיד לאחר מכן. לקחתי את העט ורשמתי ליד המילה מספר – 27. זה היה הגיל הכי רחוק שיכולתי לראות קדימה. הכל פעל לפי התוכנית, בואו נאמר שלפחות בקווים כלליים, עד המעבר לסין, ואז אנדרלמוסיה של תוכניות חדשות וישנות שהתמזגו יחדיו והחזירו אותי לשאלה המקורית – מה אעשה כשאהיה גדול?