שחר אדום- סין

לאחר חודש דחוק ומהנה, אני חוזר לבלוג, לפינה המתוקה והנוחה שלי – במקום מסוים זה מרגיש קצת כמו בית. טסתי לארץ וביליתי מדי יום בחוף עם גלי ועל הברזלים ( מתח ומקבילים ), הייתי בחתונה של חברים קרובים, זכיתי להיות עם חברי הטוב בימים בהם הפך לאבא טרי. ישבתי במרינה בהרצליה עם חבר קרוב אחר שמכהן כאב כבר שישה חודשים ( אין קדנציות בתור הורה, זו דיקטטורה ). משם חציתי שוב את העולם לצד השני ובלי הפסקה המשכתי ליפן וקוריאה לשבוע של עבודה. בדרך הספקתי לקבל וירוס של 24 שעות שהתיש את המערכות שלי לחלוטין, אבל לאחר לחימה עיקשת בדמות כוסות תה עם לימון, בקבוקי מים ותפוזים טריים, חזרתי לעצמי. עכשיו, בשעה טובה, חזרתי גם לביתי הקט. לא פלא שלא היה לי זמן לכתוב לבלוג. 

כדי לכתוב אני צריך שקט. כשאני רוצה לכתוב, אני מייצר שקט. זו סוג של החלטה, כך שאין לי באמת תקופות מתות של כתיבה. אפילו בשעות ההמתנה הארוכות שבין טיסה לטיסה, שלפתי פנקס ומילאתי אותו במילים. פתאום זה נראה לי ארכאי כל עניין הפנקס והעט. פעמים רבות, זה אפילו גורם מעכב בכתיבה. הרי למה לכתוב על דף, אם בכל אופן, אעביר את הטקסט לפורמט דיגיטלי. זה גרם לי לחשוב על מחשב נייד קטן וקל שישמש אך ורק כמעבד תמלילים נייד (חשבתי לרשום פתק ולהשאיר על השולחן כי זו הדרך היחידה לזכור – סוג של אבסורד). 

אין כמו ישראל בקיץ, כל האוירה משתנה. אני אפילו שכחתי עד כמה הבחורות הישראליות יפות ומגוונות. הגעתי לארץ ופתאום כל הצבעים והצורות של היופי הזה, הישראלי המעורבב. ניגוד חריף לכל האסייתיות הללו, מקל סנוקר עם ראש, שהכהו את החושים שלי לרגע (יוצאות מן הכלל הן היפניות, ארחיב בהמשך). והים, איך אפשר בלי הים והדגלים השחורים/אדומים והמציל שמבקש לזוז צפונה כי הים מסוכן היום. בקיצור, החופשה הזו התלבשה עלי כמו כפפה ליד.

משם המשכתי לטוקיו, אחת הערים האהובות עלי בעולם כולו, שלשמחתי יצא לי לפקוד אותה כמה פעמים בשנתיים האחרונות. עיר, כרך, מטרופולין שאוצר בתוכו תרבות שלמה. אופנה גבוהה וקימונו, סטארבקס וסושי, חדש וישן. לגבי הבחורות היפניות, הן מהממות. אמנם, הן אסייתות ואני באופן אישי לא "נופל" מהיופי הזה, אך ליפניות יש ערך מוסף, טיפוח כערך עליון. הן לבושות טיפ טופ, מהדסות ברחוב בצורה עקומה לחלוטין, כמו ברווז חינני (אסור לתת להן רשיון לנעלי עקב). בקיצור, הן היוצאות מן הכלל.

הביקור בקוריאה, שמעולם לא ביקרתי בה עד היום, היה נחמד מאוד. אמנם, הייתי רק בסיאול וחלק קטן של העיר, אך זה הספיק לי להבין את המנטליות. המדינה עברה תהליך "אמריקניזציה" משמעותי ואילולא תווי פניהם של הילידים, הייתי יכול להתבלבל ולחשוב שאני בעיר בארה"ב. רשתות אמריקאיות בכל מקום, אפילו ראיתי כמה סניפים של חברת הנעלים "ריבוק" שהייתי בטוח שפסה מן העולם. הנשים, כמובן שאני חוזר לשם, זו הדרך שלי למדוד את המקום, יפות יותר מהסיניות וגם הן חזק בענין האסתטיקה האישית – ידוע שזה העם שמחזיק בשיא המפוקפק של המספר הרב ביותר של ניתוחים פלסטיים. עבורי, זו הייתה סוג של סין משודרגת מהולה באווירה של הונג קונג.

עכשיו, שקט של לילה בביתי. יובב ישן על הרצפה ונראה כמו פוך זעיר. המזגן עובד ללא הרף, חם פה כמו בארץ. הספקתי כבר לשוטט ברחובות, ללכת לאימון ולשתות בירה צוננת. כל פעם מחדש, מפתיעה אותי התחושה החזקה, הנעימה והבטוחה של "הגעתי הביתה". זו אמנם עיר קטנה בסין, סוף העולם שמאלה אם תשאלו אותי, אבל זה שלי.

מעט נגיעות של צבע, תרבות ונוף.

הבזקי מצלמה שקלטו:

אורבניות ותרבות רוקדות ואלס צמוד.

נשים בקימונו משוחחות בנייד במקדש שינטו.

זוג מתרגש צועד בבגדים מסורתיים בחתונתם, כשמעליהם מתנוססת מניפת נייר אדומה כמו הסומק בלחיי הכלה.

ציורי מנגה מלבבים הנוגעים בילדותיות הטמונה בכל אחד מאיתנו.

מטריות נפתחות תחת מטר מצליף בשעת העומס.

גנים קיסרים עצומי מימדים מטופחים כאילו היו חלקת ירק מאחורי בית בכפר.

נערות בית ספר מסתובבות ברחובות השוקקים

בניינים מרהיבים בפשטותם

הכל מתחבר לתצרף זעיר - תמונות המציגות את טוקיו מבעד לעיני.