שחר אדום- סין

אוי, סין-סין. כל פעם שאני חוזר אליה, היא גורמת לי לחבלי לידה מחודשים. בשבוע אחד הצלחתי להתעצבן על המנקה שלי שהשאירה את ברז המקלחת פתוח במשך שבע שעות. אתם יכולים לדמיין איך הבית שלי נראה – א-לה פיליפינים. הייתי זקוק לחמש שעות של עבודה מאומצת כדי לגרוף את המים, ליבש את הפרקט המחורבן שרק המשיך "להזיע" את המים חזרה למעלה ולבדוק מה לא נהרס. תוסיפו לזה בעל מפעל – אנדרסטייטמנד אוף דה דקייד. סתם איכר שהחליט שבמקום לגדל אורז אפשר להדביק פלסטיק ולקרוא לזה כפכפיים, הרי הטעם די דומה בין כה וכה - שכינה אותי טיפש. הוא הצטער על זה באותו הרגע, כי הזר הטיפש הבין מה שהוא אמר וכמעט לעס לו את הראש. הוא נזרק לאלתר מהמשרד והתבקש ללכת למות באיזו פינה חשוכה. זה מבלי לדבר על הקור המשביז, המרחק מהדר ואריאל, שפעת סין שאיכשהו נכנסת תמיד מבעד לקשקשי השריון.

זהו, עד כאן מרמור.

כשהגעתי הבייתה לשיטפון גיליתי שיובב מחכה לי חסר אונים על קופסת נעליים מוגנת. אי יבש בתוך הים הקר הזה. רואים שהוא כלב יהודי. אם הוא היה סיני, הוא בטח היה מנסה לאסוף את המים לקערה ולהכין אורזבונזו.

יש לי מזרון חשמלי. שזה אחד הדברים הכיפיים בעולם בקור הזה. מקלחת חמה, ושעתיים טרום שינה של מזרון חשמלי, זו הבטחה לשינה מצוינת.

קניתי רדיאטור לחדר שינה כדי שלאריאל יהיה חם ונעים אצלנו בחדר. וגם שואב אבק שהיא תוכל להתרוצץ בשמחה על השטיח מבלי לאסוף את כל מה שהמנקה פיספסה.

נקודה נוספת לציון, אני חושב שזו הפעם הראשונה שהבית באמת ובתמים נקי ומצוחצח. עכשיו אני יודע בוודאות שהמים הגיעו לכל פינה.

הדרי שלחה לי תמונות מדהימות של אריאל. היא כזאת חמודה. אלופת העולם בחמידות וזה מבלי לעשות כלום בנידון.

עוד שבוע ואני חוזר לארץ, לשתי הבובות שלי ולחורף הנעים שלנו. כדי שגם אתם תסיימו עם חיוך, אני מעלה תמונה של אריאל וגלי בדו-קיום.

אני יכול להביט על תמונות של כלבים במשך שעות. משוטט בין אתרים של עמותות לאימוץ כלבים כדי לראות אם הכלבים מצליחים למצוא בית חם. כמו גם, אני קורא רבות על בתי גידול של כלבים גזעיים ומתעדכן בתכונות אופי של הכלבים. יש כל כך הרבה גזעים מרתקים. קשה לי להסביר עד כמה בעל החיים הזה מחמם לי את הלב. כמובן, שיש לי את גלי ויובב, הראשון איתי בסין והשנייה, מתגוררת עם ההורים של הדר בארץ - כלב בכל נמל. עבורי כלב הוא סוג של עץ זית, יש אנשים שנוטעים עץ זית כשהם מגיעים למקום כדי לטעת שורשים בקרקע, אני מאמץ כלב. 

מגיל צעיר, הסתובבו סביבי כלבים. אני זוכר איך כילד נתליתי על מלתעותיה של לוסי, כלבת הרוטווילר של השכנים. אז איש לא הוציא אותה מחוץ לחוק. מאוחר יותר, בשנה האחרונה של בית הספר היסודי,  הגנבתי לביתי כלב מעורבב ו"שוקי" למראה בשם טומי. אמי סירבה בתוקף להשאירו בבית, אבל זה היה כמו להלחם בתחנות רוח. טומי היה אחד מחברי הילדות הנאמנים ביותר שלי. ליקק לי את הדמעות כשבכיתי, גרגר כאשר מישהו התקרב אלי בצורה תוקפנית, ובלילות הקרים, היה נכנס למיטתי, לא לפני שהרים את השמיכה עם חוטמו וביקש את אישורי.

לאחרונה, מצאתי את עצמי בוחן ברצינות את רעיון גידול כלבים בצורה מקצועית. יש לי חבר קרוב, בוגר "עוקץ", יחידת הכלבנים הצה"לית, שכבר נמצא בתחום כבר כמה שנים. הוא זיהה את התלהבותי ואמר שאם ארצה בעתיד להכנס לתחום, הוא יעזור לי בכל אשר אחפוץ. העניין הוא שיש הבדל משמעותי בין לאמץ ולגדל כלבים ובין גידול כלבים לצרכי רווח. מן הסתם, קשה לי להתייחס לכלב כאל גורם במשוואה כלכלית. מנגד, אי אפשר לגדל כלבים לשם שמיים, זה לא כלכלי וזה תובעני מאוד. לאור הלבטים הרבים, בביקור האחרון שלי בארץ, החלטתי ללכת לאימון של כלבי תקיפה שהתקיים בגני התערוכה כדי לנסות ולהבין את העולם הזה טוב יותר. השכמתי קום וקצת אחרי שמונה בבוקר כבר הייתי בדרכים. הכלבים, רובם מסוג מלינואה, רועה בלגי, הכלב שמשמש את יחידת הכלבנים הצבאית "עוקץ" וכן את שאר כוחות הבטחון, הפגינו יצר מפותח וביצעו תרגילי הגנה ותקיפה.

בהמשך לטעימותיי בעולם הכלבנות, כמה ימים מאוחר יותר, הדרמתי לאשקלון לביקור בכלביה של חברי. יש לו עשרות כלבים, אבל גולת הכותרת עבורי הייתה כלבת הרועים היוגוסלבית שייבא לאחרונה. מה אני יכול לומר לכם? התאהבתי לאלתר. גורה בת ארבעה חודשים, מאסיבית ומלאת חיים. כלבת שמירה נהדרת.

הדר מפחדת מאוד מכלבים גדולים, או כפי שהיא מגדירה את זה: "הייתי מעדיפה שלא להכניס הבייתה כלב שיכול לבלוע את הראש של הילד שלי בביס אחד." אי-אפשר שלא להסכים איתה, בייחוד לאור המציאות שבה אנשים טיפשים מגדלים כלבים שיש להם אוריינטציה לתקיפה והתוצאה היא כתבות בעיתונים על תקיפות של ילדים. לכן, יש כלבים שנחשבים כלבים "יציבים" יותר שיכולים לשמש ככלבי משפחה ושמירה נהדרים. מי שקרא את הפוסט על גלי, כבר ער לכל הדיונים שהתקיימו לגבי הגודל והפונקציונליות של הכלב.

לאנשים רבים יש איזשהו חלום סמי-בורגני על בית עם חצר, שלושה ילדים וגדר לבנה. גם לי יש את החלום הזה, אפילו הרחקתי עד סין בשבילו. לי יש תוספת לחלום הזה וזו פינת החי. שני כלבים כבר יש, השלישי, כאמור, נמצאת על הכוונת (כשאחזור, עכשיו זה לא רלוונטי). שלושת הכלבים יהיו מלכי החצר, ולהם יהיו נתינים רבים: ארנבות, צ'ינצ'ילות, שרקנים וכמה עזי פשמינה, אותן ראיתי לראשונה בהודו והתמוגגתי. אמנם, החלום הזה הוא שלי, אבל המרוויחים העיקרים יהיו הילדים שיתרוצצו בין החיות ולא יידעו פחד מבעלי חיים מהו.

כבר היום, אני רואה את התהליך שאחייניה של הדר עברו עם כניסתה של גלי לחייהם. מבעתה, למראה הדבר הגדול והפרוותי הזה שגדול פי כמה וכמה, לאהבה בלתי נגמרת ומשיכות זנב ואזניים. גלי בתמורה רצה סביבם ומביאה להם כדור לזריקה. הייתי רוצה שילדיי יגדלו לתוך מציאות קיימת של בעלי חיים כחברים לחיים.

אני חולה, גילו אצלי תסמינים מקדימים של חלשת ילדים. זה התחיל בבוקר יום חמישי, בו התנדבתי יחד עם הדר ללוות את שני האחיינים היקרים לליבנו למתנ"ס השכונתי לג'ימבורי ויצירה. בלי שום קשר, מי הקופירייטר של עולם הילדים? מה זה צריך להיות יצירה או ג'ימבורי? לי היה ציור ושיעורי מלאכה ואחרי הצהרים היה כדורגל. נו מילא, אז להם יש יצירה וג'ימבורי, רק שלא יתפלאו אחר כך שיוצאים להם גברים מטרוסקסואלים.

נכנסנו עמוסי מוטיבציה והתלהבות לשמש בתפקיד הדודים המגניבים מסין. כבר באוטו הייתה תנועה רבה ואי שקט.

אחיין א': "הוא מציק לי"

אחיין ב': "הוא התחיל"

אני: "אתם חגורים?"

תדמיינו את הטריאלוג הזה בורסיות שונות ומשונות במשך כעשרים דקות. סוג של משחק מקדים שאינו מסב עונג ורק מציק, הכנה לדבר הגדול באמת, המתנ"ס.

הגענו לכניסה, מוכוונים על ידי עדר של אימהות שבורות בטן, כך אני קורא לקפל הזה שנוצר אחרי הלידה הראשונה וממאן להעלם. שילמנו 30 ש"ח רק כדי לגלות שהיצירה מתחילה רק אחרי המופע – סוג של עידו מוסרי לעניים שצועק בקולי קולות ומבטיח פרסים. המתנו בסבלנות בחוץ. כשאני אומר בסבלנות, הכוונה היא המתנה תוך כדי משחק מחבואים, אימון קרב מגע מזורז ונסיונות פיוס והרגעה בסגנון "עוד רגע זה יתחיל".

ילדים זבי חוטם התעופפו סביבי, נמרחו עלי ונתקלו לי ברגליים. אני יכול להבין הפגנת אהבה לילד שהוא שלך, מקסימום בן משפחה קרוב, אבל איך אפשר לחבב את גדודי הילדים הללו שחוץ מלבכות, לחרבן ולמתוח את הגבולות של כל אדם בוגר בחדר לא עושים כלום.

התסמינים החריפו כהלכנו לבקר חברים שילדו לפני חודש. כמובן, שלא ציפיתי לשיחות ברומו של עולם וניתוח המצב הכלכלי הרעוע בעולם והשפעתו על שוק העבודה, אבל בחייאת דינאק, כמה זמן אפשר לדבר על סימילאק ופריחה? אז מתברר שאפשר לדבר על זה ה מ ו ן. לחבר טוב שלי נולד ילד לפני כמה ימים וחבר אחר עומד ללדת בקיץ. אני כבר רואה איך הביקורים הבאים שלי בארץ עומדים להיראות כמו המערכון של "הישראלים". האישה הליוויתנית בלי צוואר ועיגולים שחורים בעיניים תגיד לי שהוא עשה קקי ואיך כולם אומרים לה שהוא ברור, אני אהנהן בנימוס ואסיים את הקפה בלגימה אחת זריזה.

ככל שהעולם הזה מתקרב אלי, אני לומד להעריך מחדש את אהבתם הבלתי מתפשרת והמדהימה של גלי ויובב. הם תמיד שם מחכים ומתלטפים, ללא בקשות מיוחדות או בכי מעצבן ופרצוף אדום. גלי מגיעה מתכרבלת לידי במיטה, מפיקה חום אימים ומלקקת לי את האף. היא יודעת לפתוח את הדלת בכוחות עצמה והיא לא מבקשת עזרה כל שלוש שניות. אם היא רוצה לאכול היא מסמנת לי, אותו כנ"ל לגבי צרכים. היא באה איתי לריצות ולא מתלוננת ואני יכול להשאיר אותה לבד עם משפחה כשאני בחו"ל וילדים מה?

ילדים זו לא שמחה, ילדים זו הפיקציה הכי מתוחכמת שתוכננה אי פעם. אימא שלך סבלה ועודנה סובלת מהגחמות הבלתי פוסקות של הילדים שלה, גם כשהם בני 30. אנחנו באיזשהו מקום תמיד נאשים את ההורים בכל תחלואי העולם. אז מה בעצם מושך אותנו להביא ילדים לעולם?

בשיחה עם גיסתי שאלתי אותה, "תגידי מתי בדיוק אנחנו נהנים מזה שאנחנו הורים?"

"עד גיל ארבע בערך ואחר כך הם גדולים מדי" השיבה. ומיד הוסיפה, כי אין שעות שינה מרגע הלידה וזה מתחיל להסתדר בערך בגיל שנה ואז זה ממש נהדר.

"זאת אומרת, את מביאה ילד לעולם, כי מגיל שנה עד ארבע הוא חמוד? לבן אדם יש תוחלת חיים של כ-77 שנה, מה עושים שאר הזמן?"   

אולי זה מן תכנות גנטי שאין לנו יכולת להתחמק ממנו, אולי נורמה חברתית. אני חושב שהחיים בסין הוציאו אותי מהבועה הישראלית, זו שמכתיבה בלי מילים את האירועים בחייך. היציאה הזו נתנה לי כמה שנים טובות ומתוקות של זוגיות עם אישתי. אילולא סין, יכול מאוד להיות שאני זה שהייתי מדבר על חיתולים, הנקה ומשכנתא. תמיד אמרתי שלהיות הורה זה לסיים עם האגו ולעבור לאלטר אגו, לשמחתי, אני עוד לא שם. יש לי כמה שנים להרוויח את לחמי, לטייל בעולם ולאהוב את אישתי כאדם נפרד ולא כאם ילדי. 

המסע הביתה היה ארוך מהצפוי. הוא התחיל בטיסה שיצאה מנתב"ג בשעה 17:00 ביום שני והסתיימה, לפני שלוש שעות כשנכנסתי הביתה, בשעה 18:00 יום רביעי. לאורך כל הדרך, הרגשתי כאילו אני מככב בסדרה האלמותית "הלב". עובר טרמינלים, תחנות אוטובוס ומוניות תוך כדי שירה נמרצת של שיר הנושא: "אימא שם במרחק...." (ועכשיו, כולם ביחד).

הפרידה מהארץ הייתה כביכול פשוטה על הנייר אבל הבטן שלי התהפכה הלוך והתהפך. גלי מיאנה לאפשר לי ללכת ומהבוקר כשהיא זיהתה את התנועה בבית היא עקבה אחרי ונשכבה לרגליי. זוהי התניה פבלובית קלאסית, היא ראתה אותי ואת הדר עוזבים מספר פעמים ונעלמים לתקופה לא ידועה, וכל זאת קרה, כשאבא ואימא (זה אנחנו מזוית הראיה שלה) הכניסו המון דברים לתוך דברים מרובעים עם גלגלים ולא שבו. כאמור, זה היה קשה יותר הפעם. היא הגיעה לרכב ולא איפשרה לי לסגור את הדלת. היא הניחה את ראשה השועלי על הירך שלי והביטה בי במבט ממיס, כזה שעושה לבכות. ליטפתי אותה ולחשתי לה באוזן שאני אוהב אותה ושהגיע הזמן שהיא תלך הבייתה. היא ליקקה לי את האף, חיככה את אפה שלה בלחיי וצעדה שני צעדים אחורה והביטה בי שוב, כאילו היא אומדת אותי כדי שתוכל לזכור עד הפעם הבאה. היא הסתובבה במורת רוח נראית לעין בזמן שסגרתי את הדלת.

משם עליתי לרכבת, שהייתי צריך להחליף בת"א, ובשעה מוצלחת הגעתי לנמל של הזקן. הצלחתי בחיוך נעים להעביר 40 קילו בלי לשלם קנס על משקל חורג. 25 במזוודה ועוד 15 על הגב והרגשתי קצת לא נעים, ובכל זאת, לא נעים אבל זול. תמיד אני מרגיש שעניין המשקל החורג הוא כמו חרב מעל ראש הנוסעים. תמיד מביטים בספרות הדיגיטליות ומבקשים בשקט שזה יורה על מספר סביר. בכל אופן, זה חלף מהר ונכונה לי טיסה קצרה של ארבע שעות לגרמניה. שם העברתי לילה עם עובד של החברה. גרמני גדול מימדים שנראה כאילו לקחו אותו מקומיקס על הויקינגים. בהיר שיער, אדום פנים כיורד ים שבמרכזם אף בולבוסי. הוא רחב וגבוה כמו מקרר אמנה מהדגמים הישנים. הוא אוהב יהודים וישראלים בכלל, הוא מאמין שביום מן הימים נכנס לאיחוד האירופי (ואני אומר פחחחחח, מי רוצה בכלל). ברוב נחמדותו, הוא הכין מבעוד מועד מספר מגשי פיצה ושני בקבוקי יין אדום. בתמורה הבאתי לו חמסה עם 12 אבני החושן. הוא גר בדירה ספרטנית רווקים טיפוסית, כשלעצמו זה נורמלי אבל הבעייה שהוא נשוי + שלוש. משפחתו גרה בכפר בזמן שהוא מעביר את זמנו כסוג של סוכן נוסע. כך שמצאתי את עצמי דן בגרמניה על סוגיות פוליטיות במזרח התיכון, כשבר הפלוגתא שלי הוא בכלל ויקינג. אגב, אם הוא היה יכול הוא היה מתגייס במיידי לגולני. העברנו ערב נעים וישנו שנת ישרים לאחר שהותרנו את הבקבוקים ריקים ומיותמים על הכיור במטבח.

בבוקר עברתי לרגע במשרד של החברה, היה נעים להתאים פרצופים לשמות. בזמן הזה, כמעט וסיימתי את האוטורי הרביעי. משם לשדה והופה לשנחאי סיטי. טיסה פחות קלילה של כעשר שעות, ולא היה לי מסך טלוויזיה נורמלי. כך שאת זמני העברתי בשינה וקריאה, היה שלום כרך 4. נחתתי בבוקר שלמחרת בסין כדי לגלות שיש לי רק עוד שש שעות לאוטובוס הישיר. החלטתי לתפוס את האוטובוס של חצות היום לעיר סמוכה, להיטלטל עם מטלטלי אבל להגיע מוקדם יותר הביתה.

ההימור הצליח ואחרי שני אוטובוסים ומונית הגעתי אחרי שמונה שעות לביתי. לא לפני שעליתי לקומה השלישית ללא מעלית את כל הארבעים קילו שלי. מישהו אמר כיף ולחות סינית ולא קיבל?

אבל הכול בטל בשישים בידיעה שהגעתי הביתה ועכשיו חוזרים לשגרה. בינתיים, שוחחתי עם הדר והיא תחזור עוד יומיים וזה מאוד משמח. שנינו נחזור לעצמנו אחרי שהיינו קצת בשביל אחרים. יהיה לנו סופשבוע רגוע ונעשה לנו חג.    

בשלב זה, המטוס הפך לאוטובוס מכונף. כבר אין לחץ מטיסה או התרגשות לפני ההגעה לטרמינל. המזוודה עדיין פתוחה ולתוכה הושלכו ברישול כמה בגדים וספרי קריאה. יש רשימה על השולחן במטבח שכותרתה "לא לשכוח" אבל ברור שאשכח. ככה זה.

הדר טסה לפני יומיים לפגישת עסקים ואני נותרתי עם עצמי והאריזות. אתמול גלי נכנסה למיטה וניצלה את המקום שהתפנה לישון איתי בכפיות. הבטתי בה ישנה, גלגלי עיניה זזו במהירות והיא התנשמה בכבדות. היא בטח חלמה על מרדף קיציי אחרי חתול דמיוני או שאני משליך לה כדור לים. הגעתי לעמוד 188 ב"צריחת האנפה" ונזכרתי שאני צריך לעשות ביטוח.

הייתי בים כמו שרציתי, ראיתי את החברים הקרובים אבל לא את כל מי שרציתי לראות ראיתי. (שמולינסקי- איתך הסליחה). נפגשתי עם החניכים לשעבר ואפילו קיבלתי חולצה עם הסמל של הקבוצה, יש כבוד!

הייתי המון עם המשפחה ואכלתי כריך עם גבינה לבנה, פעמיים כי צריך להשלים חסכים. אני צריך לקנות דאודורנט וקרם לשיער. הטסתי עם האחיינים שלי(האמת שהם אחיינים של הדר, אבל עשינו הלאמה הדדית) מסוק בשלט רחוק שקיפד את חייו על שיח קוצני. שתיתי קצת אלכוהול ואכלתי כמה אומצות לא רעות בכלל. היה גם על האש אמיתי כזה, כולל בצל חתוך למחציתו טבול בשמן שמעבירים על השבכה הלוהטת. ישנתי עד מאוחר כמעט כל יום, שזה תענוג בפני עצמו. באופן כללי, הייתה חופשת מולדת לעניין. עכשיו מתחיל לעקצץ לי לחזור לבועה הסינית, לשקט הרחוק. לשגרה של געגועים לארץ, אימונים וזוגיות.