שחר אדום- סין

אם אתה חולם את זה, זה יקרה. אם אתה רואה את זה מול העיניים, זה יכול להתממש. כל אחד מאיתנו ניחן בראיית העתיד. כל אחד יכול לראות את עתידו ואז לצעוד בתוך פסיעות הזיכרון הישן-חדש. אני זוכר שחלמתי על הדר מולי מתחת לחופה. נזכרתי בזה תוך כדי הליכה בגן האירועים. דמיינתי את אריאל מושכת לי את השיער ומנסה לאכול לי את המצח. נזכרתי בזה שוב לפני כמה ימים כששכבנו פרקדן על שמיכת פיקה על הרצפה.

כמובן שזה לא תמיד כזה קל. לא בכל יום יש ראות טובה. לעיתים תכופות, עננים אפורים מכסים את השמיים ומפריעים לנו לראות את האמת שלנו. בתקופות שאנו צוללים לתוך עצמנו, שם מתרפקים קצת במלנכוליה קיומית, אז הראות אינה קיימת. צריך קצת רוח שתבוא ותסיט את מסך העננה ותכניס אור חדש. לכל אחד יש את הר נבו שלו – מפסגתו אפשר להביט לתוך העתיד. בניגוד למשה, שלא יכול היה להיכנס לתוך ארץ הקודש, לנו יש את הבחירה.

העתיד נזיל ומשתנה, בדיוק כמונו. יש חלומות שנועדו להישאר בספירה הגבוהה של החלומות ויש את אלו שהופכים למציאות. החלומות של אתמול, הם המציאות של היום. יש את אלו שרוצים לטייל, ויש אלו שרוצים בית צמוד קרקע, רכב שטח או סוס גזעי.  לך תכניס סוס לדירת שלושה חדרים באמצע רמת גן. יש חלומות שמתגשמים ומתנגשים. יש צורך עז בתעדוף.

למרות זאת, אסור בתכלית האיסור להפסיק לחלום. החלומות הם האוויר שלנו. המקום שבו אנחנו משתעשעים עם רעיונות, רגע לפני שאנחנו מחליטים להוציא אותם לפועל או לגנוז אותם לעולם. המקום בו אנו חולמים, זה המטריקס שלנו. אין הגבלות וסייגים. לעיתים, אני לא מצליח לראות חלומות ישנים. הם מסתתרים באיזו מגירה נעלמה מאחורי המוח הקטן. אני יודע כי הם מחכים לזמן פריצה. רגע של פכחון. נטול שגרה ואילוצי יומיום.

אני מאחל לכם שתגשימו את החלומות שלכם. הרגילים והכמוסים. תעצמו לרגע את העיניים ותחשבו איפה הייתם רוצים להיות ומה הייתם רוצים לעשות בשנים הקרובות. תחשבו על זה טוב-טוב, וכשתסיימו, תפקחו את העיניים ותתחילו לפסוע לעבר ההגשמה העצמית שלכם.

לכל איש יש יום עצמאות ולכל איש יש יום זיכרון. לרוב הם קשורים בעבותות אחד לשני. ביום הזיכרון מוטבע בנו חותם של כאב, רגע לפני היכולת לצאת החוצה. איני מדבר כרגע ברמת הקולקטיב, אלא ברמה האישית. תמיד תזכרו את היום לפני אירוע חשוב ששחרר אתכם. כמה רגעים לפני המהפך. איך הזמן הופך לפתיתי שלג צחורים המתעופפים סביבכם ללא משמעות אמיתית. גם אחרי שנים, עוד תמשיכו לנסות ולפענח את סדר ההתרחשויות. בדומה למדינה שלנו שהוקמה בהבזק של החלטה. לא צריך יותר מזה. אמנם, תילי תילים של מאמרים נכתבו על אותה ההחלטה, אך אני כלל לא בטוח שהרציונאל הוא מה שהוביל אליה. לעיתים תכופות, הרגש מנצח אותנו. לטובה. יש דברים שאי אפשר לכמת אותם למספרים ולעובדות. לך תסביר ששנות גלות לא היית פה ובמאה שעברה, הובילו שיירות של בני עמנו לתוך תנורי ענק אחרי שגזלו מהם את נשימתם האחרונה. לא פלא שכולנו מחפשים מקום בטוח. בית. אי של שקט. ואז הגיעה הזדמנות שנלקחה בשתי ידיים. הפכנו מיהודים גלותיים, ליהודי שרירים, לישראלים.

גם לי היה אויב מבית. שנים נלחמתי בו כמו דון קישוט ותחנות הרוח. דברים נשברו, ואז נשברו שוב. בלי זמן להחלים. ואז נשברו שוב. רסיסים, רסיסים שננעצו לתוך רקמת חיינו. בערב אחד, לא שונה משאר הערבים אפופי עשן הסיגריות וחריקות החיים, כשישבתי מול מסך טלוויזיה שחור-לבן, זה קרה. הוא ניסה לייסר שוב בשוטים ועקרבים. פעם אחת יותר מדי. סיבוב אחד מהיר. מכה. צוואר. איש על רצפה. יום העצמאות שלי התחיל. זו הייתה רק תחילת הדרך, אבל איזו דרך מדהימה. שנים חלפו והאויב כבר אינו אויב ולעיתים קרובות, הוא זקוק לרחמיי. ועדיין אני זוכר את יום הזיכרון ואת יום העצמאות שלי. 

מה הוא יום העצמאות שלכם?     

היה את הדוד אלפרדו שהיה קצת מסובב. הוא גר בפתח-תקווה במוסד לחולי נפש. רציתי לכתוב מוסד שיקומי, אבל אין שיקום ותקומה לאנשים כמוהו. הוא מת שם במלחמת המפרץ. נחנק בזמן ששמו על פניו את מסכת הגז. אמא שלי חושבת שלא פתחו את הפלומבה של המסנן והזקן נפח את נשמתו בתוך כלוב מגומי שחור. הוא לא היה מהמשוגעים המפחידים. הוא היה חביב מאוד ותמיד מלמל לעצמו: "אולה קלה, אולה קלה" (הכל טוב ביוונית – ק.ק).

אמא שלי הייתה לוקחת אותי פעם בחודש לביקור בפתח תקווה.

"בוא, הולכים לבקר את דוד אלפרדו", הייתה אומרת במפתיע.

לי לא היה איכפת. זה היה טיול נחמד באוטובוס לעיר אחרת. ליד בית החולים היה סופרמרקט ענק. תמיד אחרי ביקור, נהגנו להיכנס פנימה לראות את כל המוצרים פרושים על המדפים. כל כך הרבה שפע. לפעמים, אמא הייתה מוצאת "כמה גרושים" לבזבוז, וכשלא היה, הייתה מוציאה את פנקס הצ'קים ומחפשת במשך שעות את העט שנחבא בתוך מעמקי תיקה. מעולם לא חזרתי מהטיולים הללו בידיים ריקות. אמא דאגה לקנות לי תשורה קטנה, אם זה במזומן או בצ'ק דחוי.

"אתה יודע שיום אחד הוא כמעט שרף את כל הבית שלנו?" אמא שואלת.

"לא...". ואיך אדע? חשבתי לעצמי.

"מה קרה לו, אמא? למה הוא כזה, את יודעת?" סובבתי את האצבע המורה שלי סביב הרקה מספר פעמים להדגיש את הברור מאליו.

"זה לא מצחיק בכלל." אמרה לי והביטה לתוך עיניי. "הנאצים עשו לו את זה. הוא לא היה כזה. הוא היה בחור חזק ויפה. כשהם גרו באתונה בזמן המלחמה. הנאצים לא הרשו לאף אחד לצאת מהבית אחרי שעת העוצר. יום אחד, הוא החליט שנמאס לו ויצא החוצה לקנות סיגריות. חבורה של שוטרים נאצים תפסו אותו והכו אותו בראש בלי הפסקה עם קתות הרובים. הם השאירו אותו מדמם ברחוב. המכות דפקו לו את המוח. מאז הוא לא חזר לעצמו".

ישבנו במטבח על כיסאות שולחן האוכל. על השולחן ניצבו שקיות-שקיות של קניות. ריח של לחם טרי וקופסת זיתים שנפתחה זה מכבר. הסיפור המשיך להדהד בי. פתחתי חפיסה של שוקולד חלב ואכלתי את כולה. אלפרדו היה שם. בשואה. הוא חזר. לפחות בגופו. נפשו נשארה שם. אולי גם הצ'ק יחזור. זה מה שאמא אומרת. לפחות אכלתי חבילה שלמה של שוקולד.  

רשימת חיסול:

50 שניצלים

סיר חריימה

פסטה ברוטב עגבניות

פסטה ברוטב פטריות

תפו"א בתנור

בטטה בתנור

מרק ירקות מהביל

לא זוכר כמה בקבוקי יין

שני בקבוקי ויסקי

עוגה בטעם טעים מאוד. נראה לי שקרמל. חברה שלנו השקיעה והכינה.  

מתנות: תיק מצלמה מקצועי מפנק ופילטרים.

שתי חולצות מדליקות, אחת של נייקי ושניה של אדידס.

מארז פולי קפה למכונה במשרד.

היה שמח. נמשיך את החגיגות היום.  

תודה לכל המברכים,

קובי

שלשום התחיל קצת מקרטע. יום משעמם כשכאב ראש מהדהד לו בצד ראשי. חיכיתי לאימון של סוף היום. בתקופה האחרונה, אחרי מתיחה ארורה בשריר הירך האחורי כתוצאה מאימון בעיטות אגרסיבי וחימום לא מספיק, הורדתי מינון של האימונים האירובים. תוסיפו לכך את החום פה שמשבית גם את הרצון החזק ביותר. ההליכה לאימון מלווה בהזעה מהלחות והזעת יתר רק מהמחשבה על ריצה על המסוע במיזוג המצ'וקמק של המכון. 

התחלתי את האימון במתיחות וקצת גמישות. תליתי פד איגרוף על אחד העמודים של "הגלדיאטור"(מכשיר אימון משולב) והתחלתי לזוז בצעדי ג'ינג'ה, כשמדי פעם שולח בעיטה לכפפה. זה די מצחיק לראות את התגובה של הסינים לקפוארה. אין להם מושג איך לאכול את זה. בזמן ההפסקות, חלק מהסינים מנסים לבעוט גם כן. חלק יודעים מה הם עושים וחלק פחות. בכל אופן, זה משעשע את העין. אני מעלה את מהירות הבעיטות והאגרופים והשילובים ביניהם. ממשיך את המתיחות, עד שאני מרגיש הקלה משמעותית בשריר, הרגל כבר עולה בקלות לגובה ראש ועוד קצת. בין לבין עולה על מכשיר המתח. עליות נקיות, איטיות ורחבות. באים לעבוד, לא לשחק. עשר עליות בשבעה סטים. הגוף כבר חם וחתולי. איני מבחין כבר בזיעה שמטפטפת כממטרים של גשם קיץ. אני מרגיש חזק היום. אנדורפינים ואדרנלין כבר מתחרים בתופסת אצלי בדם. ישנתי טוב אתמול וגם אכלתי היטב.

נשכב על ספסל הדחיקה ומעלה משקל חימום 60 קילו. מסיים ויורד לקצת שכיבות שמיכה. מוודא שאין מגבלה בתנועה או עקצוץ התחלה של כאב. סנטר נוגע ברצפה וגוף מתוח כמו קפיץ.

כדי להקל עליכם את הקריאה, אסדר את הסטים בטבלה.

סט ראשון/חימום – 60 קילו חמש עשרה חזרות.

סט שני – 84 קילו. עשר חזרות קלילות

מרגיש שעוד לא התחלתי לחמם את הגזרה. אין בעיה. מעלה עוד כמה פלטות על המוט.

סט שלישי – 102 קילו שמונה חזרות בקלות יחסית.

בשלב זה כבר מתאספים סביבי רב המדריכים והסינים באימון ומתחילים לספור לי את הפלטות. אני מבקש מאחד מהם לשמור עלי בזמן הדחיקה. עד עכשיו זה היה יחסית משקלים ברמת סיכון נמוכה. כעת חייבים עוד זוג עיניים וידיים. המדריך מסתכל עלי ושואל כמה חזרות. עניתי שאין לי מושג. אני מקווה שארבע מלאות. הוא מחייך אלי ואומר לי שאת המשקל הזה הוא לא יכול להרים.

סט רביעי – 106 קילו. שש חזרות. ארבע הרמות נקיות, שתי האחרונות עם תמיכה קלה של המדריך.

לרב בשלב הזה, אימון הדחיקה שלי מסתיים, אך הפעם הרגשתי שיש לי עוד הרבה יותר. הוספתי עוד פלטה בכל צד.

סט חמישי – 115 קילו בפעם האחרונה שהרמתי משקל כזה, גרנו באשקלון. בלי משים, חלפו להן חמש שנים. אני לוקח כמה נשימות עמוקות. מחמם היטב שוב את המפרקים. בשלב זה כל הסינים במכון החליפו תפקיד ממתאמנים לצופים.

יאללה, זו הישורת האחרונה. תן את כל הכוח. אני אומר לעצמי.

אחת, שתיים, שלוש ו... משקל באויר. לא כבד מדי. מצליח לסיים ארבע חזרות מלאות עם מעט תמיכה. אני מוריד את המשקל בצעקה. הדם טס בורידים, מזרים חמצן. לא בטוח שהייתי יכול לדקלם את כל לוח הכפל באותו הרגע.

אני מתרומם ומבצע מתיחות. מזיז את הידיים מצד לצד. נשען על הקיר עם היד ומסובב את הגוף כדי למתוח את החזה. אני מריח הזדמנות לשבור שיא. יש לי עוד קצת כוח. שום דבר לא כואב לי. שרירי החזה מפוצצים כמעט עד הסוף. אך יש עוד קצת מקום. אני הולך ומביא פלטה נוספת.

סט אחרון וסופי בהחלט – 125 קילו – פוטנציאל לשבירת שיא אישי.

נשימה עמוקה ועוד אחת. לעיתים אני מוחא כפיים לעצמי לפני אקט של מאמץ. מכניס את הראש למצב של עבודה.

אחת, שתיים ושלוש. המשקל באויר. חזרה ראשונה עברה בשלום, כך גם השניה. שלישית. אוקי, רביעית ואחרונה. צעקת אלוהים בזמן ההרמה האחרונה. שברתי שיא! איזה כיף. מי בכלל זוכר שהיה לי יום משעמם עכשיו?

המשכתי להתאמן עוד כמה תרגילי חזה, יד קדמית ובטן. הראש שלי כבר לא היה באימון. התאמנתי על טייס אוטומטי. בראש דקלמתי לעצמי: שברתי שיא, שברתי שיא, שברתי שיא.

זה קצת מצחיק וקצת ילדותי, אבל תחושה כיפית מאין כמוה.

אני מצרף טבלה מקצועית של דחיקת משקלים. לא ידעתי שיש דבר כזה עד שניסיתי להעריך כמה טוב המשקל שהרמתי יחסית למשקל שלי.

משקלי בפאונד הוא 175(79 קילו). שזה בערך משקל האמצע שבין המשקלים המסומנים בצהוב. דחקתי משקל שווה ערך ל-275 פאונד. מה שאומר שהצלחתי לדחוק עשר פאונד יותר ממתאמן מתקדם. היפ היפ הוריי.