שחר אדום- סין

אחד החברים הטובים שלי הוא לוחם קומנדו במילואים. הוא סיפר לי שבמבצע "חומת מגן" הוא נשלח לחלץ גופות של גדוד מילואים מתוך גיהנום אורבני בג'נין. הצוות שלו נכנס לתוך מבוך בתים שהושחתו ללא היכר ממטענים וכדורים שורקים. מכל מקום סגרו אותם בניינים צפופים ומכל מרפסת ניבטו קנים רושפים. הרעש היה מחריש אזניים. כשהגיעו לגופות לאחר מאמץ לא אנושי גילו שמרבית הגופות ממולכדות. בזמן שהם בסכנת חיים, הם פרקו את המטענים המאולתרים ולקחו איתם את הגופות שכבר הספיקו להתקרר. בדרך אגב, הוא סיפר לי מאוחר יותר שהוא זיהה את גופתו של אחד הלוחמים כבחור שלמד איתנו בשכבה.

האירוע הזה מייצג היטב את הדבקות במטרה וערכי צה"ל. גם הוא וגם אני חונכנו על ברכי התפיסה כי מחזירים חיילים הבייתה בכל מחיר, גם במחיר סיכון הלוחמים הטובים ביותר.

ישבנו על גג ביתו בזמן השיחה. שתינו תה צמחים ונתנו לחום לזרום לנו בגוף. הפוגה מהחיים כדי להחזיר קצת צבע ללחיים. אני זוכר שצחקנו שאני הפסיכולוג שלו. כל השירות שלו הוא שתק, פרט לשיחות הגג שלנו. סיפר לי במשפטים תלושים על אירועים שסימרו את שערות ידיי. הוא לא שקל מילים, אלא פשוט דיבר. ניצל את הבמה להוציא הכל החוצה.

לפני כמה ימים, אחרי עסקת שליט, שוחחנו בטלפון והוא הפגין שמחה מסוייגת.

"אני שמח מאוד שהוא שוחרר, אבל המחיר כבד מדי. זה נותן אור ירוק לחמאס לנסות לחטוף עוד חיילים. בינינו, שנינו יודעים שזה לא סיפור כל כך קשה לחטוף חייל."

בראשי דמיינתי את כל החיילים העפוצים בדרכים שרק רוצים להגיע הבייתה בימי שישי. חושבים על האוכל של אמא ועל הדייט, אולי, שמחכה להם. את החיילים השבוזים בעמדות השמירה. מנסים שלא לעצום עיניים ומתחילים לסטור לעצמם כדי להישאר ערים. מי חושב בכלל שמישהו יבוא ויחטוף אותם. הפחדים שלהם הרבה יותר קיומיים. הם רוצים לצאת שבת.

"זו לא באמת משימה מסובכת מדי...." הנהנתי.

"אסור למדינה לשחרר מחבלים עבור חיילים. כל חייל צריך לדעת שאם חוטפים אותו, הוא אדון לעצמו. כמובן, שצה"ל חייב לעשות כל שביכולתו מבחינה מבצעית, אבל לא להגיע למשא ומתן עם המחבלים הללו."

אני אישית הייתי בעד העסקה, חרף המגבלות הברורות שלה. במקום מסויים, אני חושב שעסקאות כאלו מחלישות אותנו. אני רוצה לומר שזו הייתה העסקה האחרונה ודי. רק רציתי לדעת שגלעד חוזר הבייתה ולא הופך לעוד רון ארד. עכשיו שאנחנו יודעים שהוא בבית, אפשר לחשוב על פתרונות אחרים.

האם אפשר לבצע חקיקה בנושא? לקבוע כי כל חייל, שבעינינו הוא עדיין ילדון בן 18, יחתום על הסרת אחריות של צה"ל כבר בשרשרת החיול. זה אפשרי. זה אפילו חלק מהתהליך הבלתי נמנע של המעבר של צה"ל מצבא-העם לצבא מקצועי. לכל מקום עבודה, יש הסכם מוסדר בין המעסיק למועסק. אם נסיר את מסך האמוציות שלנו מעל הגיוס לצה"ל, אז ההגיון שבתהליך מוציא ראשו. ברור שהייתי רוצה ועדיין רוצה שכל חייל שיוצא למשימה יחזור בשלום לבסיסו ולחייו. העניין הוא שארגוני הטרור מנסים למנף את החטיפות הללו לכוח מדיני. רק לשמוע את המחבלים הללו מתבטאים בתקשורת על כוחו של הארגון וכיצד יחזרו לשחרר את יבנה ותל אביב מהכובשים, גורם לי לחשוב מחשבות לא טובות.

אני מסכים שצה"ל מחוייב להחזיר כל חייל לביתו בכל דרך. הדרכים הללו צריכות להיות דרכים צבאיות, מודיעיניות ולא מדיניות. מעבר לעובדה שאני מסיר את הכובע בפני משפחת שליט שהפכה את בנם לבן הקולקטיבי של מדינת ישראל, זה לא יכול להיות משהו נורמטיבי. לא החטיפות ולא הלחץ הציבורי שליווה את השלטון עד למתן המענה המדיני.

החזרה של גלעד שליט חיזקה את המדינה הרבה יותר ממה שהיא חיזקה את ארגוני הטרור. ישראל כמדינה מאוחדת, חזקה פי כמה וכמה מחיילי מילציות רעולי פנים. היינו צריכים אחדות. קיבלנו אותה. עכשיו בואו ונחשוב איך זה לא קורה שוב.     

רעש הסחרחרה גרם לשו צ'אנג', בן הארבע, לצחוק בקול גדול. הצבעים העזים, שנמרחו במכחול הכוח הסיבובי, ריגשו אותו בלי סיבה ממשית. אמו, שישבה סמוך אליו על הספסל הציבורי ושוחחה עם שכנתה, שלחה אליו מבטים גאים מדי כמה שניות. קולות של מכוניות נוסעות, שברי מילים ושריקת הרוח באוזניו עטפו אותו באושר. שניות מאוחר יותר, ידיים מחוספסות סתמו את פיו והניפו את גופו הקט באויר. זהו הזכרון האחרון של צ'אנג' מהוריו הביולוגים. ארבע עשרה שנים מאוחר יותר, כוחות המשטרה יגלו כי הוא חי תחת שם אחר, כאחד מבני משפחת שיאן האמידה. מקרה זה, הוא רק אחד מני אלפים המתרחשים מדי שבוע ברחבי סין. 

כ-50 אלף ילדים נעלמים מדי שנה ברחבי סין. נחטפים מתוך גני שעשועים, בדרך לבית הספר, בזמן שליקטו את השאריות שנותרו בתרמילי האורז בשולי השדה, כשיחקו עם אחיהם הגדולים. כמו גבעולים הנרמסים תחת גלגלי הג'יפים של המתעשרים החדשים, הם חסרי חשיבות. כשאתה גר במדינה שמספר תושביה מונה כחמישית מהעולם, שתחת איצטלת הקומוניזם סוחרת בכל הבא ליד, למי איכפת מעוד כמה תלונות של הורים מודאגים וחסרי שינה. כוחות המשטרה עומדים חסרי אונים למול הסחר הבלתי חוקי בבני אדם, ילדים בפרט. בתרחיש הטוב ביותר, הילדים החטופים נקנים בסכומי כסף לא מבוטלים וגדלים כבני בית אצל משפחות חשוכות ילדים. את התרחישים הגרועים יותר, אשאיר לדמיון הקוראים.  

בשנת 2009 הצהירה המשטרה הסינית כי היא יוצאת כמבצע חסר תקדים למיגור התופעה. במסגרת המבצע, שלטונות סין העלו מאגר נתונים של DNA לאיתור וזיהוי ילדים חטופים. היום, שנה לאחר תחילתו, מעידים מנהלי המבצע כי יש תוצאות, ולמעלה מאלפיים ילדים נמצאו ברחבי המדינה, מרביתם שהו בבתי יתומים ומסגרות סוציאליות חלופיות. רק השבוע, השר לבטחון הציבור הוציא הודעה לעיתונות, כי 60 ילדים נוספים נמצאו וחולצו בשלום. הפרטים המלאים, כולל שמות ותמונות פנים, הועלו לאתר הממשלה. 

מנגד, עורך הדין ז'אנג ג'יווי, שמתנדב בעמותה "ילדי, חזור הבייתה", ציין כי זו הפעם הראשונה בה השלטון טורח לטפל בבעיה הזו, ו"כי המאגר הגנטי מונה רק כ-25 אלף דגימות, שזה רחוק מלהספיק". ז'אנג הוסיף כי גם לאחר מציאת הילד, קשה מאוד להוכיח את הקשר להוריו הביולוגים, והדרך היחידה, במידה והוא נמצא במאגר, היא בדיקת DNA, שיכולה לגלות את הקשר הגנטי שבין משפחות הנעדרים לבין הנעדרים עצמם, שעולה כמה מאות דולרים. "המדינה אינה מממנת את הבדיקות הללו, ולרוב, הכסף מגיע בצורה פרטית מהשוטרים עצמם או מגופים פרטיים".

"מרבית הילדים הנחטפים מקבלים יחס טוב מאוד וגדלים על ידי משפחות שרצו בן זכר או משפחות שלא יכלו להביא ילדים לעולם", מרגיע ז'אנג. עוד מוסיף כי לרוב הילדים שנחטפים בגיל צעיר מפתחים קשר עמוק מאוד עם חוטפיהם עד כדי כך שהם בטוחים שהם חלק מהמשפחה (מה שידוע בספרות המקצועית כתסמונת סטוקהולם – ק.ק). אף דווח על מספר מקרים בהם הילדים החטופים הוחזרו למשפחתם, רק לאחר שחוזה נחתם בין המשפחה לחוטפים המאפשר לילדים לבקר מספר חודשים בשנה אצל החוטפים.

חרף קוצר היד של הממשלה לטפל בשורש הבעיה, ההורים של ילדי הנעדרים מתמלאים תקווה מכל שביב מידע. קל וחומר, מאירוע בסדר גודל של מציאת 60 ילדים. "אפילו שלא ראיתי את התמונה של הבן שלי היום באתר, זו ברכה לשאר ההורים שנפרדו כך מילדיהם", אומרת טאנג וויחואה שבנה בן החמש נחטף לפני עשור. עוד היא ציינה כי הפושעים האמיתיים הם ה"קונים" שמוצאים תרופה לכאבם על ידי גרימת עוול לאחר.

כיום, יש אכיפה ברורה בנושא חטיפות הילדים, העונש הקבוע בחוק הוא בין חמש לעשר שנים לאירוע חטיפה. במקרים מסוימים, בעיקר כאשר מדובר בחוטף סדרתי, העבריין אף יוצא להורג. מצד שני, הממשלה לרוב נוהגת בסלחנות כלפי "קונים" ששיתפו פעולה עם השלטון. עו"ד ז'אנג' מגיב על כך, "לא הגיוני שהממשלה תאפשר לקונים להתחמק ממאסר, רק בגלל שהם שיתפו פעולה."

לדאבון כל הנוגעים בדבר, המשפט האלמותי "העולם כמנהגו, נוהג" ממשיך לככב. כל יום, ילדים נתלשים מחייהם הקודמים ומועברים כמו מטבע מהוה מהסוחר לקונה. בחשבון פשוט, למעלה מאלף ילדים נחטפים בשבוע. מה שמותיר אותנו עם התוצאה הבלתי נתפסת, אלף משפחות הרוסות בשבעה ימים. בירת הסחר העולמית לא בוחלת בסחורות, בין אם זה פרוות, תכשיטים או בני תשחורת. כל עוד יש מי שיקנה, יהיה מי שימכור.

*התבססתי על כתבה שפורסמה בעיתון ה"DAILY CHINA" לפני כשבוע, וכמו כן, בחבריי הסינים שעזרו לי לבדוק את קובץ החוקים הסיני.

האם המדינה אחראית לחייהם של חיילים היוצאים למילואים?

הדבר הראשון שאתה שואל, כשאתה מגיע לראיון עבודה במקום עבודה מסודר, הוא האם יש לי ביטוח ואם כן, מאיזה סוג. חיילים בצה"ל לא שואלים את זה. הם מקבלים משכורת לוחם ואירוח פנסיון מלא באחד מאוהלי הסיירים/טנק/נגמ"ש/מארב המשקיפים על (ב)לבנון. אני התגייסתי בנוב' 1998, לא שאלתי יותר מדי שאלות. היה לי פרופיל, היה לי רצון והמשכתי במערכת הצבאית. מעולם, לא עלה בי הרצון לשאול: "המפקד, תשמע רגע, נניח ותוקפים אותנו, יש ביטוח? כאילו, אם מישהו יורה עכשיו. זה צד ג' או השתתפות עצמית?"

היה לי ברור, אם המדינה הביאה אותי לשם, אז המדינה מחוייבת להוציא אותי משם. מקרה החטופים הינו מקרה קיצון, בו חיילים נחטפו למטרת קלף מיקוח. לצבא יש שם קוד בדיוק לתרחישים כאלו. מכאן נובע, ישנה מוכנות לאירועים הללו. אחריות זו באה מההבנה שישראל היא צבא, אזרח הוא חייל. לא להציל חייל, משמעו לא להציל אזרח. אומנם, אנו מתהדרים בנס הדמוקרטיה היחיד במזה"ת, אבל אין זה אומר איבוד יכולת המיקוח. אדרבא, הכלים של דמוקרטיה הם רבים ומגוונים. הן מהפן המדיני והן מהזכות הטבעית של כל אומה להגן על עצמה.

גם בתור מפקד המשכתי לשדר את התחושה, שלא משנה מה קורה, אני כאן בשביל החיילים שלי. הצבא מספק אוכל, מגורים, ציוד צבאי מלא כולל נשק ואמל"ח, ותוכנית פעולה. אך הדבר החשוב ביותר שהוא מספק הוא ביטחון. הביטחון שמי שנמצא בתוך המערכת מוגן. גם בשיא הסכנה ובתוך לוע הארי, אתה כחייל, מוגן. כמו בסצינות לחימה גדושות אפקטים בסרטי לחימה, בה הלוחמים ניצבים גב לגב מול האויב. התחושה הזו היא שהובילה לנצחונות צבאים.

לעניות דעתי, חלה תמורה בתפיסה זו, ודווקא על ידי גורמים מדינים, כאשר הוחלט להשאיר את החייל מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף. כתוצאה מכך, שאלות החלו לצוץ, ערכים החלו להיעלם ולאט, לאט החלו להישמע קולות של השתמטות. ואולי, זה רק קצה הקרחון של השפעות המעבר מחברה סוציאליסטית למדינת רווחה קפיטליסטית, בה כל איש לעצמו.

נכון להיום, החטופים באשר הם יחתמו את הגולל על ערכי דור הרעות. במידה וישחררו אותם, חיים או מתים, תמורת מחבלים, אזי נדע כי יש עוד סיכוי. במידה ולא, נצטרך לעבור לאוגנדה.