לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שחר אדום- סין


בן 32, בוגר תואר בתקשורת. נשוי להדר באושר ואבא לאריאל. בעבר הלא רחוק, עבדתי ככתב פלילי במקומון בדרום. כיום, מתגורר בסין למטרות עבודה.

Avatarכינוי: 

בן: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ראיון עם דני ליטני


במסגרת הנקיונות הוירטואלים ותהליכי גיבויי המסמכים השנתיים שלי נתקלתי בכתבת הראיון שלי עם דני ליטני בגירסת ה"וורד". הכתבה פורסמה במקור בעיתון הסטודנטים של מכללת ספיר. אז החלטתי להחזיר לקוראים הותיקים חוב ישן ולהעלות את הראיון לרשת.

 

אני מקווה שתהנו.

 

ראיון עם דני ליטני.

 

מאת ק.ק

 

"היה לי החבר הזה,

שקם כל יום בבוקר,

וניסה בכל הכוח, לשנות את העולם.

היום הוא מגלה,

שהוא שילם על זה ביוקר;

הוא לא צעיר יותר, והוא לבד, ואיפה הן כולן?" (מילים מתוך השיר "יחס חם")

 

 

"שלושים שנה הייתי שיכור ומסטול, אני יודע מה זה להיות מאושר? הייתי אלכוהוליסט, הייתי על סמים, הייתי כל מיני דברים. אתה לא כל כך יכול לדעת אם אתה מאושר או לא. גם אם אתה חושב שאתה מאושר, זה בטח מהסמים."

זה לא משפט הפתיחה של משתתף בכנס אלכוהוליסטים אנונימיים או נאום נלהב של מתנדב בעמותת אל-סם. זוהי תשובתו של דני ליטני לשאלתי, מהו הרגע המאושר בחייו. ליטני, זמר הבלוז והנשמה, שמאחוריו שנים של יצירה וקריירה רבגונית מגלה שקצב הבלוז הוא אינו רק סוג של מוזיקה אלא דרך חיים.

 

אנו נפגשים בקומה התחתונה של מועדון הבי בר בשדרות. ליטני משחק ביליארד עם דיויד, פסנתרן הליווי שלו בארבע עשרה השנים האחרונות. רק הכדור השחור נותר על השולחן, יש לו הזדמנות לסיים את המשחק. הוא מכוון לחור השמאלי העליון, מכה ומחטיא. בניסיון השני, הוא מנצח. נראה כי, הקריירה של ליטני, מאז ומעולם, החטיאה את מטרתה. הזמר שצמח יחד עם שלום חנוך, מאיר אריאל, אריאל זילבר ומתי כספי, תמיד נשרך מאחור במרוץ על אהבת הקהל.        

 

אנו מתיישבים על כורסאות העור, הוא מבקש ממני לשבת קרוב לאוזן שמאל, שם השמיעה טובה יותר. בראיון שבו כל הקלפים מונחים על השולחן, הוא מרבה לצחוק על עצמו ועל העולם. הוא כבר לא צעיר, עבר את שנתו השישים. אבל עדיין כוחו במותניו, הוא מפנה אלי את החיוך המריר- מתוק שלו שממגנט אותי למושב. ליטני שייך לדור הזמרים שהולך ונעלם, זמרים עם אופי שהתחילו ליצור עוד בתקופה שלמילות השירים הייתה משמעות. הרבה לפני דור הsms ומוצרי הפופ חסרי המשקל המציפים אותנו היום.

 

אהלן דני, יצאת במופע גוספל חדש בשם "ימות המשיח" לא מזמן. האם מצפה לנו שינוי בסגנון שאנו מכירים?

"אני יוצא במופע חדש ביחד עם עופר ואיריס פורטוגלי ולהקת הגוספל, מדובר במשהו גדול. תראה, אנחנו בזמנים האלה צריכים להיות מודולרים. אני על מנת לפרנס את משפחתי או שמא עלי לומר את משפחותי. אני משתתף בכמה מופעים. יש לי מופע עם רוני פיטרסון, מופע עם דני רובס, ויש לי את המופע החדש. יש לי גם מופע סטריפטיז רק לאירועים מיוחדים."

 

כמעט והיית חבר בלהקת תמוז המיתולוגית, מה קרה?

"בשנת 1974 הייתה הצעה שבאה ממתי כספי להקים להקת על עם מתי כספי עצמו, שלום חנוך, אריאל זילבר ואנוכי. עבדנו חודשיים ולא הצלחנו להוציא שיר אחד, כי כל אחד משך לכיוון שלו. אז נפרדנו וקיבלתי הצעה להמשיך עם יהונתן גפן במופע.("זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל"-ק.ק) שלום נשאר לעבוד עם אריאל ומזה נולדה תמוז."

 

דני ליטני התחיל את דרכו כשחקן בתיאטרון חיפה. הוא שיחק בתפקידים משניים בהצגות שונות, ומאוחר יותר, קיבל תפקידים ראשים ב"גבעת ספונריבר" ו"איש חסיד היה", הצגה שהפכה לשלאגר, הועלתה מאות פעמים ויצאה לסדרת הופעות בברודווי.

הוא שיחק ושר בסרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא", ובסרטו של ענר פרומינגר "גולם במעגל". הוא הוציא שלושה אלבומים עם חומרים מקוריים, 'יחס חם', 'תקופת החיץ' ו'מין out'. אבל ליטני פרץ לתודעה רק עם צאת האלבום 'בלוז 1' שבו עיבודי בלוז לקלאסיקות עבריות שיצא ב1996 ומכר למעלה מעשרים אלף עותקים.

 

קיבלת הצעה להשתתף במחזמר "שיער", מדוע דחית אותה?

"לא דחיתי, לא לקחו אותי כי הייתי מבוגר מדי לתפקיד. אבל כשהלכתי לבחינות, התיידדתי עם הבמאי של המחזמר ושכנעתי את צביקה פיק לגשת לאודישן. אני אחראי לכך שצביקה פיק שהיה אז בלהקת 'מרמלדה' עשה את התפקיד הראשי במחזמר 'שיער'. הוא, גבי שושן ושוקי לוי ניגנו באותה תקופה בלהקה. אמרתי להם ללכת להבחן לתפקיד כי זה המחזמר שהופך את העולם. אז באיזשהו מקום אני אחראי לתופעה שנקראת צביקה פיק. כי אחרי המחזמר הוא הפך לסטאר. יכול להיות שהוא היה ממשיך עם הלהקה ברחוב המסגר ולך תדע."

 

למה אתה לא מוציא עוד חומר מקורי שלך?

"אני מודה ומתוודה אני די בטלן." הוא מביט בי ואומר "אתה יודע מה, אל תרשום בטלן, תרשום שאני לא סובל מחריצות יתר. זה נשמע טוב יותר. הייתי צריך כבר להוציא חמישים תקליטים. אבל יש לי ילדים קטנים מגיל שבע ועד גיל 30. זה קשה לעבוד שיש ילדים בבית. אני בן 63, כל החברים שלי או שהם מתים או שהם מקבלים את הנכד שלהם לשעה שעתיים וזורקים אותו הביתה.

יש לי ילדה, בת 15, מתבגרת. זו צרה צרורה, אתה בטח מכיר. היא נהדרת והכול, אבל מה שמעניין אותם היום זה שטויות. היא שומעת כל מיני ראפים, העיקר שלזמרים יהיו ריבועים בבטן."

 

באיזה תחום הרגשת הכי מסופק מבחינה מקצועית?

"התחלתי כשחקן תיאטרון, לקח לי זמן לעבור לשירה כי לא כל כך סבלתי את הקול שלי בהקלטות. אתה מכיר את זה שבהקלטות אתה נשמע אחרת, היה לי מוזר, קול מעצבן. בגלל זה כתבתי בהתחלה לאחרים. לחוה אלברשטיין, לשלושרים ועוד. לכל תחום יש את הזמן שלו. כל תחום שהיה חדש לי, נהניתי בו לאללה."

 

דני עוצר לרגע כדי להתעניין במשחקי הכדורגל של ליגת האלופות. הוא שואל אותי על תוצאות משחקי אתמול ומיקום הקבוצות. אחרי רגע הוא אומר: "לא מעניין אותך כדורגל, אה?" הוא מחייך ומראה לי את פרק ידו, הוא עונד סופג זיעה שרקום עליו סמל הקבוצה של "מנציסטר יונייטד". "זה של הבן שלי, הוא חולה על כדורגל."

 

אתה ידוע כציניקן גמור, האם התעדנת במשך השנים?  

"היום אני הרבה פחות מעורב. זה לא נכון שאני הייתי ציני, אני נהייתי ציני. הרבה שנים נלחמתי. התחלתי בתור זמר מחאה. מה זה זמר מחאה? זה זמר שבמודע מחליט לחתוך את הקהל שלו לחצי. ברגע שאתה מודיע שאתה זמר של קהל מסוים, אתה גורם לחצי השני לשנוא אותך או לא לאהוב אותך.

לאט, לאט גיליתי שהכול שווה לתחת, כל המחאות. כאילו מה. מה הועילו חכמים בתקנתם? (זהו ביטוי של תהייה האומר מה התועלת בחוקים שתיקנו חכמים אם אין שינוי במצב ?- ק.ק)

מה נהייה בסוף? שחר אדום." הוא אומר וצוחק.

 

מה אתה חושב על תוכניות הריאליטי שצצו בזמן האחרון?

"בכל תוכניות הריאליטי, גופות מוטלות בצד ואף אחד לא רואה. אנשים יכולים להשתגע מזה, אלו שלא עולים. הילדים שנזרקים. זה חברה צעירים, הם יכולים להרגיש לוזרים לכל החיים, הם נפשות רכות. זה יכול לקרות לכל מי שמלקק את הזוהר ואז נופל לשפל המדרגה." 

 

מילה על פוליטיקה...

פוליטיקה בעיני זה הדבר הכי מסריח שבן אדם יכול להתעסק איתו, והכי משחית שיש. כל אדם ישר שנכנס חייב להיות מושחת כי אחרת טורפים אותו, יורקים אותו וזורקים אותו לפח הזבל. לצערנו, הפוליטיקה קובעת לנו מה לעשות. מצד שני, צריך להיות משהו שיקבע לנו קצת חוקים.

למזלי, אני בגיל שכבר הכול על הזין שלי."

 

בעבר היית תומך נלהב  בשימוש בתרופות למניעת דיכאון, היכן זה עומד היום?  

" 'פרוזק' זו תרופת קסמים. אתה יכול לצחוק. אבל זו תרופה שהורסת לפסיכולוגים את הפרנסה. אתה יכול לעשות אנליזה עם פסיכולוג במשך שנים ולשלם הון תועפות, את הבית שלך למכור או שאתה יכול לקחת כדור ותוך חודש להיות בן אדם אחר. הכדור הזה שינה לי את החיים. אם הייתי לוקח 'פרוזק' לפני שקיבלתי את ההתקף לב כנראה שלא הייתי מקבל אותו. הייתי טיפוס עצבני, אני וה'פרוזק' עדיין חיים על מי מנוחות, אני לוקח אותו כבר כעשר שנים ואני לא חושב לעזוב אותו."

 

מלצרית הבית מחייכת בנימוס ומגישה לליטני טוסט וסלט. בינתיים, ליטני עושה פוזות למצלמה כמו דוגמן מנוסה שיודע בדיוק את התנוחות הנכונות. הוא גונב עוד הצצה למסך הטלוויזיה, אולי יתפוס איזה גול של הרגע האחרון.

 

בילדותך נחשבת לפסנתרן מחונן, האם בראייה לאחור הפוטנציאל שלך מומש?

דני בוהה באוויר ומחייך. "לא מומש בכלל. אחד הדברים שאני מצטער עליהם ואני לא מצטער על הרבה כי זה שטויות להצטער על מה שהיה. זה על זה שלא המשכתי לנגן על פסנתר. הייתי יכול להגיע לרמות מאוד גבוהות. אפילו הופעתי בקונסרבטוריון. אבל הקטע של ההורים שהיו יושבים ומכריחים אותך פשוט ביאס אותי. אחר כך הם נפרדו וזרקו אותי בקיבוץ. אז כל הסיפור ממילא נגמר. אחר כך ניגנתי קצת על אקורדיון, ולמדתי לבד לנגן על גיטרה." 

 

הרגע הכי מאושר בחייך?

"אני לא חושב שאני יודע מה זה להיות ממש מאושר. עכשיו אני די מאושר למרות שהייתי קצת חולה, והברך כואבת. אני ילד שגדל עם ילדות עשוקה, מה שנקרא. ההורים שלי נפרדו וזרקו אותי לקיבוץ. גדלתי פה ושם, מוסדות עניינים. אני מאושר באמת שאני רוכש לי משהו שאני אוהב, שאני קונה לעצמי מתנה. אני קורן מאושר שאני קונה גיטרה חדשה."

 

על שלושה דברים העולם עומד?

"אני אומר לך על מה העולם עומד. על כרעי תרנגולת, וגם עכשיו עם שפעת העופות גם זה לא בטוח."

 

נכתב על ידי , 16/1/2011 06:07   בקטגוריות גיבור-על, דני ליטני, דעות, הגיגים פילוסופיים, הומור וסטירה, החיים בסין, העולם מצחיק אז צוחקים, חשבון נפש, נוסטלגיה, סין, אקטואליה, אינטרנט, ביקורת  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איש חסיד היה


כבר הרבה זמן שלא חוויתי את החוויה הזו. כמעט שכחתי עד כמה זה מרגש וכיפי. להסיר את אריזת הניילון השקופה. להסניף את ריח הפלסטיק החדש והממכר. אני פותח את הריבוע הקסום כמו ילד הפותח תיבת קסמים בעליית גג אפלולית. בתוכו, שוכב לו בהדרת קודש, כמעט, חפץ שטוח, עגול ומבריק. עיני מרפרפות על המילים המוכרות, תוי הפנים ואותיות הדפוס המציינות של שמו של זמר הבלוז האהוב עלי – דני ליטני.

הדר רכשה עבורי את האלבום האחרון - סיכום ביניים.

 

"למה את רוצה את הדיסק שלו? יש לך כבר את כל השירים שלו." אמרה לי

"מאמי, זה לא אותו הדבר. חוץ מזה, יש שם שירים חדשים שלא עלו על דיסק מעולם."

"תגיד את האמת, אתה רק רוצה לפרגן לו, לא?"

"את קונה לי או לא?" התרסתי בקול ילדותי.

"ברור שאני אקנה לך. זה מאוד חמוד מצידך לדאוג לו ככה."

 

אין הרבה זמרים שאני ממש חש כלפיהם משהו מעבר ליכולת הווקאלית שלהם. דני ליטני הוא אחד הבודדים שמצליחים תמיד לגעת. זמר ששר את הבלוז של כולנו. משום מה, היה לי חשוב לקנות את האלבום שלו. האלבום מעוצב בצורה נהדרת. תמונות ארכיון של "איש חסיד היה" ועוד תחנות בדרך, ליטני וחברים, ואפילו תמונה של אריק איינשטיין מחבק את ילדתו בחצר. אני קורא את המילים ויונק את ההיסטוריה הקטנה הזו שניבטת לה מתוך הדיסק.

 

האלבום הוא סיכום ביניים של זמר גדול, אדם פשוט ואם תרצו, גם של מדינה שלמה. תקופה שבה זמרים הביעו דעות כדי להשפיע (יהונתן גפן ודני ליטני חברו למספר מופעים משותפים המבוססים על טהרת הכישרון וחופן של ציניות כנגד הממשלה דאז). עד היום, כשאני שומע ראיונות עם דני ליטני, או לחילופין נזכר בראיון שהעניק לי מלפני כמה שנים, אני מבין עד כמה האדם הזה חי את החיים ולא את עולם הזוהר. זה לא שהוא לא היה נהנתן. יש יאמרו שהוא כבר עשה את שלו, אבל המבט שלו בעיניים, המפוקח על העולם, שאומר: "הייתי שם למעלה, נפלתי גם אפיים ארצה" תמיד נותן תחושה חמה של ארציות. 

 

ליטני חובק אתר רשמי חדש שבתוכו יש פנינים רבות, כולל ראיון רדיופוני משעשע ביותר. משפטים לדוגמא:

"שירים זה לא הילדים שלי. אתה מוכר את הילדים שלך?", "יש באוסף הזה שירים שאין לי מושג מה הם". חלק ניכר מהראיון עבר בצחקוקים ואירוניה עצמית של ליטני. שווה האזנה. שני קולגות סינים שלי עברו ליד השולחן שלי וראו את עטיפת האלבום. מיד כשקלטו את דמותו הצעירה של ליטני מסתתרת מאחורי משקפי שמש שחורות שאלו אותי אם זה אני בתמונה. כשאמרתי זאת להדר, היא צחקה בביטול וביקשה לראות את התמונה. היא הביטה שוב ושוב בתמונה ואז עיניה נדדו אלי. "זה אתה.. לא להאמין."  

 

לסיכום, האלבום מסכם תקופת חיים של אחד המבצעים והמגישים הטובים בארץ. אני ממליץ בחום לקנות את האלבום ולהתמכר לחום קולו של ליטני. גם מי שלא מכיר, אז זה הזמן לטבילת אש. האלבום נותן תמורה מלאה של 38 שירים מהקריירה הארוכה של ליטני. כנסו לאתר הרשמי ותערכו היכרות עם אחד הזמרים הגדולים של ישראל היפה, שזה עתה קיבל תעודת פנסיונר ועדיין נותן בראש.

 

נכתב על ידי , 9/12/2010 05:56   בקטגוריות דני ליטני, דעות, החיים בסין, העולם מצחיק אז צוחקים, זוגיות, מוסיקה, משפחה, סין, פוליטיקה ודעות, שירה, אהבה ויחסים, ביקורת  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שירים ששווה להיות בשבילם בדיכאון עבורם


יש את הבקרים הללו כשאנחנו קמים ללא כוח, עייפים ומרוטים, וכל שאנחנו רוצים זה לישון. מבקשים בתחינה שמישהו ירפד את גופנו בשמיכה קלה ויסגור היטב את הוילונות. העיניים טרוטות והמחשבות טרופות וכל שאנו רוצים, זה להתערסל לתוך חיבוק מנחם. השעון המעורר צלצל זו הפעם השלישית. הכלב לא מפסיק לנבוח, ועדיין כל מה שאנחנו רוצים זה שקט ארוך ומתמשך. אנחנו מתגלגלים למטבח ומרתיחים מים לקפה. קפאין שירפא. הרדיו פתוח ומנגן. פתאום צליל ועוד צליל חודרים מתחת לעור ומלטפים את הבפנים, ליטוף מזור. יפה המוזיקה ללב עצוב. המוזיקה המלנכולית מעבירה במינון מדויק ארס ודבש, עצב ושמחה, טרגדיה והשלמה. ישנם אף כמה שירים ששווה להיכנס בשבילם לדיכאון. קבלו חלק קטן מהרשימה הפרטית שלי:

 

דני ליטני - "גב למטרה". בכלל, ליטני בקולו הבלוזי אשף בתיאור מצב של חוסר תכלית. מדהים, חלוד וקורע לב.

 

"כן, אני צריך לקום, לצאת אל הרחוב,
אולי לפגוש חבר ועוד חבר
אולי נחליט שככה אי אפשר יותר לסחוב
נקרא לעוד חבר ועוד חבר ועוד חבר
ולפעמים הטלפון עוד מצלצל
מישהו נזכר בי, זה נפלא,
אך איני מרים כדי שלא להתנצל
הרמתי פעם, השפורפרת התנפלה".

 

זוהר ארגוב - "אמא טובה". לזוהר ארגוב רפרטואר שלם של שירי הרקדה ועצב. דווקא שיר זה בעיני מסמל את הקריסה הטוטאלית והקריאה לאמא.

 

"אמא טובה נאמנה
ליבי אגלה לך הביני נא
רחקתי בדרך מפתה
ביקשתי לשוב
עלי היא סגרה
אמא קשה לי הושיטי לי יד
אולי אשוב ולא אובד
אמא קשה אך לי נועד
כי עוד אשוב ולא אובד."

 

אם כבר עסקנו בנושא הקריאה לאימא, אז אי אפשר שלא להזכיר את השיר היווני "תפתחי, אמא" (אניקסה מנה) של סטליוס קזנג'ידיס.

 

"פתחי אמא, פתחי
לא זר הדופק בדלת
הבן שלך האובד דופק

פגעתי בך והכאבתי לך
והזדקנת בשבילי
אבל עכשיו תשכחי מזה

פתחי אמא, פתחי
לא זר הדופק בדלת
הבן שלך האובד דופק

הדלת נפתחת קצת
ומישהו קורא לי
אל תדפוק על הדלת
אין כאן אף אחד."

 

התרגום העברי נלקח מאתר העולם היווני.

 

יהודה פוליקר – "חלון לים התיכון". שיר מדהים ונוגע. פוליקר תמיד תופס אותי קצת לא מוכן.

 

"הבטחתי לכתוב כשנסעתי
ולא כתבתי מזמן
עכשיו את כל כך חסרה לי
חבל, חבל שאת לא כאן."

 

היהודים – "גניבה". זה כבר שיר לדיכאון סמי-אגרסיבי, כזה שאתה רוצה להכנס לתוך חדר ולצעוק את נשמתך החוצה.

 

"כבר כמה ימים אני במצב איום
אני כל הזמן נזכר
אני כל הזמן נזכר
שיש לך עתיד
יש לך עתיד איתו
הוא בטח מאושר
הוא בטח מאושר
שאין לי כלום כבר לא נשאר
אז איך אנ'לא נשבר
אני פותח שתי עיניים אל השמיים
אני לבד."

 

 

עכשיו תורכם לספר לי מהם השירים הפרטיים שלכם.

 

 

 

נכתב על ידי , 9/8/2010 14:40   בקטגוריות אמא שלי, אישי, דני ליטני, החיים בסין, מוסיקה, סין, אהבה ויחסים, דעות, הגיגים פילוסופיים  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, אתה שומע? אה?


איזה כיף להאזין לשולי רנד. יש שבועות שדיסקים ספציפיים, יותר נכון לדייק ולומר קבצים, מתנגנים אצלי ללא הפסקה. אז כפי שהסקתם מהמשפט הראשון, החודש זה שולי רנד. קול נעים וחם שמספר לך סיפור חיים - אוטוביוגרפיה מושרת. "אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, אתה שומע? אה? מכף רגל ועד ראש, מרגליות. אתה שומע? מרגליות".

 

משהו בבגרות הפיזית של רנד הופך אותו בצורה כמעט מיידית לטרובדור אמיתי. לא עוד ילד שמנסה את מזלו בדיסטורשיין וצעקות למיקרופון. מילים שמכילות חיים שלמים, מילים של אדם שנכווה בחייו וחלף די זמן כדי שהפצע יגליד, אך הצלקת עודנה בולטת כמזכרת. "ופחד נורא ואיום כשאתה נרעדת פתאום".

 

תמיד הייתה לי חיבה לאנשים שאינם "נקיים" מדי. אנשים שזויות הפנים שלהם משתברות לכדי סיפור, ומגרות את בלוטת הסקרנות. אני מאוד אוהב קמטים, גם קמטים קוליים, כל קמט הוא כמו ואדי מסולעת שנפערת בעור הפנים וכל החוויות זורמות דרכה. לצערי, תרבות הפוטושופ מסלקת את היופי מהיופי ומייצרת דפים חלקים - בלי סיפור. "מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב?", כשרנד שר/אומר את זה, אני מאמין לו. רנד מתדיין עם השומעים על קיומו של אלוהים, ולעיתים זה נשמע כאילו הוא בעיקר משוחח עם עצמו, ואולי עם האלוהים שלו.

 

כשהשמעתי רצועות מהאלבום לאחותי, היא אמרה בטבעיות: "כן, נו. זה מאוד מתאים לך הגוון המאיר אריאלי, הדני ליטני הזה." לא נותר לי, אלא להסכים. ליבי מתרגש עם קריאת הלב מעלה בקריעה, כאילו בתפילה, למען יפתחו שערי שמיים, כמו חסיד בגשם מול כותל דומם. ליבי נמס אל מול תפילה חילונית וזוגית כמו: " הכנסי כבר לאוטו וניסע, עומדת בגשם בוכה גאה בלי קול. מה את כל כך צודקת, מה את באמת כל כך חושבת שאת הצדק היחידי עלי אדמות, עלי אדמות. הנה תסתכלי גם עלי רגע...".

 

ויש עוד טובים וראויים מהאסכולה הישנה וגם כמובן מהדור החדש יותר. אציין בקצרה את הזמרים שעברו אצלי השנה במערכת והשיר האהוב עלי: ארז לב ארי – "מה אעשה". אסף ארליך – "כמה מדרגות", גבריאל בלחסן – "עץ אגוז". כל הזמרים הללו מותירים חותם ולא נעלמים כשמכבים את תחנת הרדיו של גלגל"צ. כל המבצעים הללו ייתכן שיכנסו לפנתיאון הישראלי. בינתיים, כמובן, שאיני יכול להפסיק להתעקצץ מהקלאסיקות הקיימות. מדני ליטני ששר ל"אופליה הקטנה", מספר על מצב הרוח ב"גב למטרה", והוזה את "סיפור בדלת". לגלגל את צמד המילים "עונג שבת" יחד עם מתי כספי בקינה – "היא חזרה בתשובה". לשמוע את קולו השבור של זוהר ארגוב שר "אדם שחקן" ו"ים של דמעות".

 

ואולי אין צורך להזכיר את הברור מאליו, אך אם יש ספק, אין ספק. אז שלמה ארצי ושלום חנוך ואריק איינשטיין ומאיר אריאל ואלון אולארצ'יק ושלל שיריהם. יש עוד עשרות זמרים יותר נעימים ורכים לשמיעה – שזה לאוו דווקא רע – כמו הפיל הכחול, שלומי שבת, מוש בן ארי, שלומי סרנגה, איל גולן, שרית חדד שכבודם במקומם מונח. גם הם מתנגנים אצלי והרבה.

 

המבחן האמיתי הוא בקושי של המאזין להפריד בין הזמר לזמרה, בין השיר למשורר, בין היצירה ליוצר. החוכמה היא לא רק להגיש את השיר, החוכמה היא שיאמינו לך. יש המון זמרים שיכולים לשיר במנעד קולי מרשים ולהרעיד את מיתרי קולם, אך בלי יכולת לגעת במיתרי הלב שלי. קול בלי דוקרנים. כאלה שמסווגים בקטגוריה של "לשמוע ולשכוח".

 

ואו אז מגיח ספק זמר, ספק מספר סיפורים, מזוקן ומקשיש. הוא אומר לי שעבר כברת דרך, ואם לא איכפת לי לפנות עבורו מקום ליד האח. הוא מתיישב ופוצח בשירה סיפורית לאלתר. שם, ליד האח, הוא פורט בקלות על קצות הרגש. קולו מלובן מאירועי היום. עיניו נעצמות מהחום ועייפות החומר. אני פורש עליו שמיכה ומודה לו שבחר לעצור לנוח דווקא אצלי.      

                                                           

נכתב על ידי , 30/11/2009 17:26   בקטגוריות אישי, דני ליטני, החיים בסין, סין, מוסיקה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דני ליטני


איך אני מתגעגע לדני ליטני, לקול המחוספס

שממסמר לך את הבטן בעצבות מתוקה וחדה

הקול הזה שראה לא פעם בחייו את זוית הירידה, מודע תמידית למעידה

ועדיין החום הבוקע מגרון כמו מקמין, מבעיר עצמות וממשיך להאמין

מתפצפץ באוזניים כמו אסופת זרדים

שולה מילים מתוכו כערמונים סדוקים.

 

אחד הדברים שאני מתהדר בהם יותר מכל (מבחינה מקצועית) הוא הראיון שלי עם דני ליטני שהתקיים בתקופה שעוד כתבתי להנאתי בעיתוני-סטודנטים. ליטני הוא אחד האנשים מסצינת המוזיקה הישראלית שלטעמי, מעולם לא נס ליחו. התאהבתי בקולו העמוק כבר בגיל צעיר. אני זוכר שנסעתי לתל אביב לתחנה המרכזית החדשה ועיני נתקלו באוסף גירסאות הכיסוי שלו. באופן אישי, יש שם כמה מהביצועים היותר יפים במוזיקה הישראלית. מבחינתי, זו הייתה סגירת מעגל. לכמה אנשים יצא לנהל שיחה על כוס בירה עם יוצר שהם מעריכים? אגב, בעת הראיון, הוא היה בן 63. אמן בלוז, פליט מהדור של הסיסקטיז וסמל מין בדימוס, לפחות ככה אימא שלי סיפרה לי. 

לזכותו יאמר כי הוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה ומצליח להעניק לאדם היושב לידו תחושה נוחה וחברית. באותה המידה, יכולתי לשבת עימו ולצפות בליגת האלופות. הבלתי אמצעיות הזו, הכובשת. אני חושב שליטני הוא לא זמר ששומעים את הדיסק שלו לפי מצב ברוח, אלא זמר היוצר מצב רוח. מלנכוליה נעימה ומתקתקה, כאילו לרחם על עצמך זה סוג של תחביב. ומה הוא בסך הכול רוצה?

קצת יחס חם.

 

נ.ב- מכיוון שאין לי את הראיון ברשת. אני שוקל להעלות אותו סרוק לבלוג.

נכתב על ידי , 4/7/2008 07:16   בקטגוריות אישי, אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי, עבודה, דני ליטני, סטודנטים, סין  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , 20 פלוס , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לק.ק אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ק.ק ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)