שחר אדום- סין

חברה שלי כבר 13 שנים

אני מניח פה פוסט שנכתב ב-2009. הפוסט נכתב לכבוד שנתיים של נישואים. מאז עברו עוד שמונה שנים. שלושה ילדים, והרבה מאוד דרך. אתמול הדר ואני ציינו 13 שנים למפגש בינינו. עוד חודשיים מהיום נחגוג את יום הנישואין העשירי. הזמן טס ואנו חשים אותו חורץ פסים של זיכרון על פנינו, גופינו וליבנו. הזמן אינו אויב, הוא רק מראה מקום.

חג השבועות הזה, הבא עלינו לטובה, יסמל עבורי הרבה מעבר לחג ביכורים וגבינות העונה. השנה, בתאריך הזה, הדר ואני נחגוג יום נישואין שני. כן, כבר חלפו שנתיים. זה היה מהיר ומרגש, כמו שני ילדים הגולשים במדרון מושלג על גבי שקיות ניילון. שנתיים בהם הביטוי "חברה שלי" התחלף לפרקים בביטוי "האישה שלי". שנתיים של טיסות ומעבר ממערב למזרח. שלושה חודשים אחרי החתונה כבר היינו בדרכים. ירח דבש בהודו ומשם לסין. מי האמין שמפגש אקראי בברזיל יוביל אותי למקום בו אני נמצא היום.

להיכנס או לא? זו השאלה. הפסקת האש הזו, לצערי, לא שווה את דף ה-A4 שהיא כתובה עליו. בתור אדם שגר שלוש שנים באיזור שדרות ואשקלון, אני יודע מה זה "נפילות" ואיך תחושת חוסר האונים יכולה לחלחל לתוך העצמות. אני רואה את ביבי ומשחזר פסקאות מתוך הנסיך של מקיאוולי. חבל שאף אחד בממשלה לא קרא אותו גם. קטונתי מלומר האם צריך להיכנס או לא. חבל על כל דם שנשפך. שלנו ושלהם. מצד שני, כוח הרתעה יוצרים בלי הרבה מילים. כשאתה הולך ברחוב ואתה רואה אדם שמפחיד אותך מסיבות כאלה או אחרות, זה לא כי הוא אמר לך: "או, או, כמה שאני מפחיד, תזהר עכשיו." זה נבע מגודל, תגובה או מבט מזרה אימה בעיניים. גיוס של 75 אלף חיילי מילואים היה צעד מרשים מבחינה פוליטית, אבל לא הצליח להפוך לכוח של ממש. הם עדיין יורים עלינו. אחד החוקים הראשונים והבסיסיים בקרב מגע הוא הכרעת היריב כמה שיותר מהר. ככל שהזמן נוקף והקרב ממשיך, שני הצדדים יכולים להפסיד. גיוס המילואים היה הכנה לקרב, חימום הגוף ולבישת כפפות האגרוף, כמה קריאות באוויר לקבל קצת אומץ ויאללה לזירה.

זה היה השלב הכי מאיים במבצע הזה. כי תושב עזה הממוצע שיורים עליו בערך כל הזמן ובקושי מצליח לנהל שגרת חיים, כבר לא מפחד מעוד כמה טילים. הוא היה צריך לקבל מכה מורלית קשה. החיסול היה במקום וחבל שלא היה כמה שנים קודם. באותו הרגע, ההלם הראשוני, המכה הראשונה שנכנסת, צריך להיכנס בכל הכוח על מנת להכריע את היריב. בינתיים ישראל עשתה כמה סיבובי ניצחון בעולם ונתנה ליריב שלה, קרי החמאס להתאושש מהמכות הראשונות שספג. עצם העובדה שהיום הם עומדים על הרגליים, גם אם זה אומר פצועים ורצוצים, אז מבחינתם, הם שרדו עוד קרב מול האויב הגדול והחזק. מה שהופך אותם לחזקים יותר בעיני עצמם. לפעמים הרבה בפעם אחת, עדיף על מעט במשך זמן רב.

אני מקווה שהם לא ירימו את הראש שוב ושוב נכנס למבצע כזה נחמד, וחוזר חלילה. בסוף הם יחשבו בטעות שהם באמת יריב ראוי, או אולי נעלה מאיתנו, ואז תבוא המלחמה הבלתי נמנעת. כל קרב שלא מסתיים בהכרעה ברורה נתון לפרשנות. בעצם, פרט למלחמת ששת הימים שהייתה ניצחון מוחץ לכל הדעות, הערבים ניצלו את המלחמות הבאות: יום הכיפורים ולבנון הראשונה והשנייה, על מנת להראות לעולם שהם יכולים להקיז לנו דם. אין שום אדם שהיה מוכן שאדם אחר יכנס ללא מפריע אליו הבייתה ומדי פעם ישבור לו חפצים בבית, ישליך אבנים על החלונות, ינסה לפגוע בילדיו, וכל זאת כי הוא חושב שהבית הזה מגיע לו. קל וחומר, אני לא מצליח לראות מדינה שמסכימה לכך. 

אוי, סין-סין. כל פעם שאני חוזר אליה, היא גורמת לי לחבלי לידה מחודשים. בשבוע אחד הצלחתי להתעצבן על המנקה שלי שהשאירה את ברז המקלחת פתוח במשך שבע שעות. אתם יכולים לדמיין איך הבית שלי נראה – א-לה פיליפינים. הייתי זקוק לחמש שעות של עבודה מאומצת כדי לגרוף את המים, ליבש את הפרקט המחורבן שרק המשיך "להזיע" את המים חזרה למעלה ולבדוק מה לא נהרס. תוסיפו לזה בעל מפעל – אנדרסטייטמנד אוף דה דקייד. סתם איכר שהחליט שבמקום לגדל אורז אפשר להדביק פלסטיק ולקרוא לזה כפכפיים, הרי הטעם די דומה בין כה וכה - שכינה אותי טיפש. הוא הצטער על זה באותו הרגע, כי הזר הטיפש הבין מה שהוא אמר וכמעט לעס לו את הראש. הוא נזרק לאלתר מהמשרד והתבקש ללכת למות באיזו פינה חשוכה. זה מבלי לדבר על הקור המשביז, המרחק מהדר ואריאל, שפעת סין שאיכשהו נכנסת תמיד מבעד לקשקשי השריון.

זהו, עד כאן מרמור.

כשהגעתי הבייתה לשיטפון גיליתי שיובב מחכה לי חסר אונים על קופסת נעליים מוגנת. אי יבש בתוך הים הקר הזה. רואים שהוא כלב יהודי. אם הוא היה סיני, הוא בטח היה מנסה לאסוף את המים לקערה ולהכין אורזבונזו.

יש לי מזרון חשמלי. שזה אחד הדברים הכיפיים בעולם בקור הזה. מקלחת חמה, ושעתיים טרום שינה של מזרון חשמלי, זו הבטחה לשינה מצוינת.

קניתי רדיאטור לחדר שינה כדי שלאריאל יהיה חם ונעים אצלנו בחדר. וגם שואב אבק שהיא תוכל להתרוצץ בשמחה על השטיח מבלי לאסוף את כל מה שהמנקה פיספסה.

נקודה נוספת לציון, אני חושב שזו הפעם הראשונה שהבית באמת ובתמים נקי ומצוחצח. עכשיו אני יודע בוודאות שהמים הגיעו לכל פינה.

הדרי שלחה לי תמונות מדהימות של אריאל. היא כזאת חמודה. אלופת העולם בחמידות וזה מבלי לעשות כלום בנידון.

עוד שבוע ואני חוזר לארץ, לשתי הבובות שלי ולחורף הנעים שלנו. כדי שגם אתם תסיימו עם חיוך, אני מעלה תמונה של אריאל וגלי בדו-קיום.

שם הרי ההורות, הושט היד וגע בם. השביל לשם ארוך ומפותל. בצידי הדרך סבך עבות של רגשות מעורבים. אני צועד בנינוחות. בוחן את השינויים בתוואי הדרך. מקשיב לפכפוך המים של מפל קרוב. ההליכה אינה קשה במיוחד. גם לא קשה לנשום. אך עדיין יש משהו באויר. מן תחושה סמיכה של לא-נודע, כאילו שעוד רגע קט, מיד אחרי האוכף הקרוב, אבחין בעליה נסתרת תלולה במיוחד. אני עוצר לנשימה. ידיי על ברכיי וגופי רכון קדימה. מבטי חוקר את האופק. אני לא בטוח במה שעיניי רואות. מעניין אם הוריי היו פה לפניי. מהרהר לעצמי.

טיפות זיעה נופלות על הקרקע בקול עדין. מהן נובטים גבעולים ירוקים רכים ודקי עלים. בהמשך הדרך אני נתקל בפסל אבן גדול בדמות אישה. בטנה עגולה ומלאת חיים. היא מוכרת לי מאוד. זוית האף. עיקול החיוך. אני כורע ברך לפניה. מתוך תיק הצד, אני מוציא שני תפוחים אדומים ויפים. מנגב אותם היטב בשרוול החולצה. אחד - אני מניח למרגלות האישה. מנחה ראויה. פרי עבור פרי. בתפוח השני אני נוגס, מתרגש מהעתיד לבוא.         

נחיתה רכה לתוך מסלול הגובל בים משני צדדיו. המטוס מקרקש מעט בזמן שהוא חוצה את ענני הערפל. ההתרגשות בעיצומה. טרמינל חדש מסעיר כמו מתנה בעטיפה, כמתאר גופה של אישה בשמלה הדוקה. מיד מתעוררת בי הסקרנות לגבי טיב המקום, האנשים והריח. לכל מקום יש את הריח שלו. לא סתם אומרים שריח זורק אותך חזרה למקומות בהם היית. למקאו יש ריח של שטרות חדשים ובשמים זולים של נשים יקרות. זה בדיוק המקום שרוצים להיות בו לחגוג מסיבת רווקים.

הרעיון עלה לפני כשבוע, כשאחד החברים הציע ללכת ולחגוג את מסיבת הרווקים המתממשת ובאה של ד' באי מקאו – לאס וגאס של אסיה. למזלנו, אנחנו ביחסי עבודה טובים עם בעל מפעל עשיר כקורח, שנוהג לפקוד את מקאו כמה פעמים בשנה ואפילו יש לו כמה אחוזים באחד מבתי הקזינו. הוא אמר שהוא יסגור לנו חדרים. רק תגיעו, אמר. קנינו כרטיסים ויצאנו לדרך.

נחתנו בלילה לתוך אורות הניאון המנצנצים של מלון הונציאן, שהוא גם מתהדר בתואר הקזינו הגדול בעולם. כבר בטרמינל הצלחנו להבין את הפערים בין המהמרים הגדולים לפשוטי העם. מונית ספיישל למלון שלנו עלתה 210 יורו, מונית רגילה כ-5 יורו ואוטובוס ממוזג עלה רק כשלושה שקלים. לאחר דיון זריז, עלינו על האוטובוס. לא הצלחנו להוריד את העיניים מהחלונות ואת החיוך מהשפתיים.

הגענו למלון, כבר בלובי הרגשנו כמו חבורה של נתמכי סעד. כמה עושר במקום אחד. התקשרנו לחבר והודענו לו שהגענו. הוא הגיע תוך שתי דקות והוביל אותנו לסוויטה מטורפת בקומה ה-19 שהשקיפה על כל האיזור. שלפנו מצלמות והתחלנו לצלם ולתעד. לא כל יום ישנים בכזה מקום. לכולנו זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפנו בכלל לרמות הגבוהות הללו של יוקרה. זה מתחיל במיטת העיסויים שנמצאת בחדר נפרד, ממשיך בבר הפרטי ומכונת האספרסו, מיטות ענק וסלון אירוח בגודל של דירת שלושה חדרים בתל אביב. אך יותר מהכל, זה הנוף. משקיף על הים ובתי המלון. היינו שיכורים בטרם שתינו אפילו כוסית אחת לנחמה.

כניסה לקזינו. עוברים דרך גלאי מתכות ושומר חמור סבר. עשרות שולחנות משחקים מפוזרים איים איים בכל מקום. נצנוצי מכונות המזל, סיבובי הרולטות בזוית העין, קריאות שמחה ואכזבה מתערבבים יחדיו. אני מתיישב על שולחן הבלק ג'ק. בד הלבד הירוק מזמין לנגיעה חטופה. מחיר כניסה הוא 20 יורו ליד. מעולם לא הימרתי. לא מאמין בזה. מצד שני, אנחנו במקאו, לא נפסיד כמה גרושים?

אם יש משהו שמפותח במקאו לפחות כמו ההימורים, זוהי בת הדודה הרחוקה שלו – הזנות. יש מכל הסוגים ומכל המינים. רוסיות, רומניות, ברזילאיות – בכל זאת, זו הייתה קולוניה פורטוגלית. צריך איזשהו חיבור למקום – אסיאתיות בכל הצבעים. רק תבחר ותשלם והיא שלך לדקות הבאות. זה מפותח ברמה כזו שאין באמת "סתם" בחורות באי. לכולן יש מחיר. זמן זה כסף. 

יש שם אנשים מפוצצים בכסף, בעיקר סינים, שזורקים ז'יטונים של 1000 יורו כאילו היו קליפות גרעינים. אפשר לזהות אותם מקילומטר. אנחנו קוראים להם קורבנות אופנה, כי כולם לובשים לואי ויטון מכף רגל ועד ראש. מבחינתם, הם לא באמת צריכים להיראות אופנתיים. הם רק רוצים להראות שהם לובשים בגדים שעולים כמו כמה משכורות חודשיות של אדם ממוצע. פגשתי שניים כאלה במעלית בזמן ששתי "זונות צמרת", כמו שפעם נהגו לומר, מלוות אותן. אחת מהן נראתה כמו ג'סיקה ראביט רק בגרסא האסייתית. חד פעמית. חזה שופע כלוא בתוך מחשוף נדיב. מאוד. מכנסון קצרצר וקעקוע שמתחיל בדיוק באזור שהג'ינס נפרם. שתיהן בחנו אותי ודיברו ביניהן. בהיתי באויר. זה נראה לי מנומס יותר מאשר לבהות לה ישר בחזה. לפתע, אני שומע אותה מדברת באנגלית.

"אתה יודע, היינו צריכות לעלות איתך לחדר." שתיהן מחייכות אלי. חייכתי ולא אמרתי כלום.

"אתה נמצא פה לבד?" המשיכה ושאלה.

"תודה. אני נשוי." אמרתי.

"שאלתי אותך אם אתה נמצא כאן לבד?" הטעימה. סקרתי לרגע את שתיהן. משהו משהו. באמת.

הרמתי את ידי ונקשתי באגודלי על הטבעת.

"נשוי..." אמרתי שוב.

"אה.." הן אמרו. זה לא שהן לא הבינו זאת קודם.

"אתה נוצרי?" שאלה אותי. כנראה שהיא ניסתה לבנות לעצמה איזו תמונה בראש.

"יהודי-ישראלי".

המעלית צפצפה והדלת נפתחה בקומה שלי.

יש הרבה קסם במקאו. בטח כשאתה נמצא בסוויטה בקומה ה-19 ומרבית ההוצאות על חשבון הברון. כדי להכניס גם קצת תרבות לסיפור, הלכתי להופעה "זאיה" של קרקס השמש, הנחשב לקרקס הטוב בעולם. יש להם מופעים קבועים בכמה מוקדים בעולם כשמופע הדגל שלהם הוא "או" בלאס וגאס. הגעתי כשעה לפני המופע והיו כמה כרטיסי קידום מכירות. ישבתי בגוש הקדמי, מרחק שורות בודדות מהבמה. המופע היה מדהים. סחט קריאות שמחה ועידוד מכל הקהל. מופעי טרפז, אקרובטיקה, אש וכל מה שאתם יכולים לדמיין ועוד. היה אפילו כדור פורח שטס באמצע האולם ורוכבי אופניים שרכבו כנגד כוח המשיכה.

איך אפשר לסכם חופשה שכזו? היה מיוחד ומעניין. הח'ברה לא השתגעו יותר מדי. הפסידו קצת כסף. הרי הבית תמיד מנצח. לשמחתי, יצאתי ברווח קטן של 200 דולר. שתינו קצת. רקדנו קצת. הספקתי להתאמן פעמיים בחדר הכושר של המלון שנראה טוב יותר מהרבה חדרי כושר "אמיתיים" שביקרתי בהם בעבר. טבלתי בבריכה מדי בוקר. טיילתי קצת בעיר שדומה מאוד להונג קונג. ראיתי הרבה בחורות יפות שרק גרמו לי להתגעגע לבטן ההריונית של אישתי. אכלתי את הסטייק היקר בחיי. יכולתי לקנות איתו לפחות עשרה אוהלי מחאה.

לסיכום, מקאו זה לא המקום שאתה רוצה לבוא "להתכלב". מקאו זה מקום של high rollers. אנשים שרוצים לבזבז את כספם ובענק. זוהי ממלכה של פיתויים במלונות שרק רואים בסרטים. כל שתבקש בהישג יד. כל עוד ותואיל לשלם את תג המחיר. לשמחתנו, הצלחנו לעלות על הגל ולדמות לכמה רגעים ספורים איך זה מרגיש באמת להיות חלק מהאלפיון העליון. היום, כמה ימים אחרי, חזרנו למציאות היומיומית שלנו בתחושה המזכירה מאוד את "שביזות יום א'" בצבא. חוזרים לשגרה כשעדיין בפה יש לנו את הטעם המתקתק של סוף השבוע.