כבר הרבה מאוד זמן שהוא לא טעם בשר טוב. המתכת הייתה קרה ואפורה בפיו. יש לזה מרקם מיוחד. הוא הרהר לעצמו. מזכיר קצת את בשר הכריש שאכל בגואה. מיצי הקיבה שלו התחילו לעלות. צורבים את מעלה הוושט, כמו מדוזה מיקרוסקופית. קנה האקדח היה עמוק בתוך פיו, וגרם לו לרייר בלי הפסקה. האקדח היה מחובר לחצובה, כשחוט תיל דק קשור להדק. הוא ידע שיש איזשהו חיבור בין התזוזה של גפייו ותנועת ההדק. הוא גם ראה כבר מספיק סרטים הוליוודים סוג ז' כדי לדעת שאסור לו לזוז. הוא ישב על כיסא עץ. מי יודע כמה זמן. ידייו היו קשורות מאחורי משענת הכסא. החדר היה חשוך מאוד, פרט לפס אור זעיר שחדר מבעד לחלון הסגור. הבגדים שלבש נצמדו לגופו והפכו לעור שני. הוא לא ציפה שככה תסתיים הפגישה שלו.
הערב התחיל כמו כל ערב, הוא נכנס לפאב ברחוב המסגר, המקום הקבוע שלו. היא חיכתה לו על הרחבה. זו כלל לא הייתה רחבה במלוא מובן המילה. היו שם כמה שולחנות, דלפק משקאות מרובע ומסדרון שמוביל לשירותים ולמטבח. המסדרון היה הרחבה שלה. היא רקדה שם. תמיד לבד. כאילו אינה צריכה אף אחד. הוא לא ידע איך קוראים לה ובת כמה היא. השמועות אמרו שהיא בת 19, השתחררה מוקדם מהצבא. היא נראתה קצת "שרוטה". הוא שמע אותה פעם אומרת שהיא לא מסתדרת טוב עם סמכות, וכל החאקי וההצדעות הללו לא עשו לה טוב.
"אתה בא לרקוד או לא?" שאלה אותו. האמת שהוא הופתע. זו הפעם הראשונה שהיא פונה אליו. תמיד הוא חשב שהיא עוף מוזר מדי עבורו, וכן, לא נעים לומר, גם קצת צעירה. הטיול שלו בהודו הסתיים כשהיא עלתה לחטיבת הביניים. הוא חייך אליה בנימוס והושיט את כוס הבירה באוויר בקריאה אילמת. היא לא התייחסה והמשיכה לרקוד לעצמה.
אחרי שעה קלה, הוא התכוון ללכת הבייתה. הוא סרק את המקום. היא כבר לא הייתה באיזור. עינייה הירוקות ריצדו בראשו, או שמא היה זה האלכוהול שהלם כפטיש. הוא לא ידע.
בדרך לחנייה, הוא חיפש בכיסיו את מפתחות הרכב, פורד פוקוס בליסינג מהחברה, לפחות יש משהו טוב בלהיות איש מכירות.
"אתה צריך טרמפ לאנשהו?" שמע את קולה. הוא הסיט את מבטו לאחור וראה אותה יושבת על קצה המדרכה, סמוך מאוד אליו.
"לא, לא. אני גר קרוב ואני רק צריך למצוא את המפתח הארור הזה." אמר.
מקרוב, היא הייתה יפה יותר. עיניים קצת מלוכסנות. שיער אדמוני פרוע. היא לבשה שמלה קייצית עם מחשוף נדיב. בלי משים, מבטו השתהה יותר מדי זמן מול החזה שלה.
הוא הבחין שהיא מביטה בו ומחייכת. "יש משהו שאתה רוצה ואתה לא מקבל?" שאלה אותו בקנטרנות.
אם זו לא הזמנה, הוא לא יודע מה זו הזמנה. "האמת, אני אשמח לקבל טרמפ הבייתה, אם ההצעה עדיין בתוקף."
"אין בעיה. הקטנוע שלי נמצא ממש ליד. אבל שתדע, אני צריכה שניה לעצור בבית." בבית שלה, חשב. עוד יותר טוב. הוא לא ניקה את הבית שלו כמעט שבוע והעוזרת מגיעה רק מחר.
"אין בעיה. העיקר שנגיע לאן שצריך." אמר.
מעולם לא הרכיבו אותו על קטנוע. בטח שלא בחורה. הוא לא חיבק אותה, אלא אחז בתחתית המושב. הוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא דביק מדי. אסור שנשים יראו את הניבים הנסתרים שיש לגברים חרמנים. כל עוד הם נסתרים, האישה בעניין. ברגע שהם בחוץ, האישה כבר לא שם.
"אתה יכול להחזיק אותי, אם אתה רוצה", צעקה לו מתוך הקסדה השחורה, כאילו קראה את מחשבותיו.
אחרי כמה דקות, הם הגיעו אליה הבייתה. לא בית אופייני לגוש דן. בית רחב מידות. הוא הרגיש שהוא נקלע למקום לא מוכר. עמודים דוריים תמכו בקשת הכניסה. הוא מעולם לא ידע שיש מקום כזה בתל אביב.
בדלת הכניסה, היא נישקה אותו והתחילה להפשיט אותו.
"רגע, רגע... חכי רק שנייה." צחק ונישק את שפתיה. בשרניות משהו.
"אין לי זמן והבית שלי לא מסודר. אני מעדיפה את זה מהר ובחושך." לא היה לו זמן שהות. הוא כבר היה ישוב על כסא עץ כשהיא רוכבת עליו. אורגזמה כזו הוא לא הרגיש מעולם. היא החזיקה אותו חזק-חזק. משום מה, הוא לא הצליח להזיז את ידייו. לא היה לו איכפת. פטמותיה הזקורות רפרפו עליו והוא כאחוז אמוק ניסה ללכוד אותן בפיו. הוא גמר בצעקה. הוא חש פעימות כאב בגבו. טיפות של דם שרטטו שם מפה אילמת. היא התרוממה מעליו ונעלמה באפילה.
"איפה את?" לחש.
"אני פה", לחשה מימינו. "יש לי הפתעה בשבילך. תפתח את הפה ואל תזוז".
הוא כבר עשה משהו דומה פעם. מישהי דחפה לו דובדבנים בלי הפסקה בלי לדעת כמה שהוא רגיש לטעמם החמוץ.
הוא פתח את פיו והופתע לחוש את טעמה הקר של המתכת.
"הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת" - קישור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
