שחר אדום- סין

אחד המשלים שאני אוהב במיוחד הוא: המשל על העקרב והצפרדע. אספר לכם אותו בקצרה:

"יום אחד, התקרב העקרב לגדת הנהר וראה כי אינו יכול לחצותו ללא עזרה. הוא הבחין בצפרדע בצד השני של הנהר וקרא לה בקול:

"צפרדע, תעשי טובה ובואי תעבירי אותי לצד השני"

הצפרדע שהייתה מנוסה וראתה דבר אחד או שניים בחייה אמרה: "לא רוצה. אתה עקרב ואתה תעקוץ אותי למוות בזמן שאשא אותך על גבי".

עקרב: "מה פתאום, אני מבטיח שישרור ביננו שלום. הרי אם אהרוג אותך, אמות בעצמי מטביעה בזרם החזק".

הצפרדע חשבה על זה מעט והשתכנעה. הטיעונים של העקרב נראו לה נכונים ורציונאלים. היא קיפצה לעברו ואמרה לו לעלות.

בזמן השחייה, הצפרדע חשה כאב בעורפה ועייפות עטפה אותה. היא הבינה כי העקרב עקץ אותה והם עומדים למות.

הצפרדע שאלה: "למה עשית את זה? כעת, נמות שנינו".

העקרב אמר "לא יכולתי להמנע מזה, זה באופי שלי".

אז למה אני מספר לכם את זה דווקא היום? מכיוון שהיום זה מתחיל. בשעה שמונה בערב יערך טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בסין. חשוב לומר, כי חלק מהמשחקים התחילו כבר ביום רביעי (כדורגל נשים), אך כאמור, היום זוהי הפתיחה החגיגית. אז יהיו הרבה זיקוקים ואו-אה, רקדנים מקפצים והמיטב ש-40 מיליארד דולר יכולים לקנות. מאחורי כל האירוע עומדים האנשים הפשוטים. אותו פועל שמשתכר בשכר זעום ומטפס על פיגומים עשויים מבמבוק, האישה שמוכרת מזכרות עם סמלים של האוליפיאדה, הילד שנולד בשנת האוליפיאדה והוריו יספרו לו על זה כל חייו. בפוסט הזה, אני מעוניין להתמקד באנשים הללו.

לגופו של עניין, העם הסיני הוא העם הסיני, לטוב ולרע. לעיתים, אני חושב שהם טיפשים מאוד וחסרי מעוף, ולעיתים אני נפעם מהיכולת שלהם להרים הפקות ענק, שלא היו מביישות אף מדינה אירופאית מתוקנת. ברשימת המכולת, שהם הכינו לעצמם לקראת האירוע הגדול, יש בנייני מפוארים ואיצטדיונים, ספורטאים רעבים להצלחה, חינוך מחדש, וכמובן, המחשבה איך להחזיר את ההשקעה הכלכלית העצומה.

אנשים מתרעמים חדשות לבקרים על פשעי המלחמה שסין עושה, כאילו סין זו ארץ קטנה ומלוכדת שיודעת מה היא עושה. סין הייתה מאז ומתמיד אוסף של חוות פיאודליות שכל ווסל התעסק אך ורק בגידולים שלו, בזמן שהאדון שלו עסק בפוליטיקה. כיום, לראשונה בהיסטוריה הסינית, הכסף מדבר. מדי יום צצים נובורישים חדשים הנוהגים על מיטב דגמי המכוניות: "מזארטי", "פורשה", "פרארי" ועוד. היום, אותו הווסל שאסף תרמילי אורז, מייצר תכשיטים בבית ועושה רווח של 200 אחוז על מוצר. השלטון הרקוב הסיני ממשיך להבאיש כי לאיש לא איכפת משום דבר שאינו קערת האורז שלו. הם יכולים לראות איש נופל ברחוב והם בוודאות, לא יושיטו לו יד. אני לא חושב שהם רעים, כמו שהם מפחדים להביע דעה. מי ייקח את האחריות לפעולה, למעשה? כל משפט שני שלהם הוא:“up to you" , האם אתם באמת חושבים שהם יודעים מה קורה בטיבט? הם לא יודעים מה קורה אצל השכן שלהם. הם רק יודעים לשנן כי היפנים הם הרוע בהתגלמותו, וכי טיבט וטיוואן שייכות לסין.  

מחוץ למשרדים שלנו יושבים ברגע זה ממש קבצנים שישנים על הרצפה ליד מסעדות פועלים, נשים מבוגרות סוחבות על כתפיהן הדקיקות סלים מלאי ענבים, שניים מכל צד ומחבר ביניהם מקל עץ, וילדים שרוצים לצחצח נעליים בעבור פרוטות. רכב יוקרה עולה על המדרכה וכמעט דורס קשיש שבא לבקש נדבה, הנהג צועק עליו בעגת המקום והוא מתקפל לאחור בחצי קידה. השלטון הפיאודלי ממשיך להתקיים בעוז, רק התפאורה השתנתה.

בשיחותיי עם מכרי הסינים, הם נשמעים מבולבלים כמו נער בגיל ההתבגרות. יש שינוי באויר, אבל הם לא יודעים מהו. הם לא מצליחים להסתגל ממש, אך הם מזהים ניצוצות של שינוי. כן, יש פה פשעים נוראים ולאיש מאזרחי סין, זה לא מדגדג בקצה הזרת. הם מורידים את הראש, כמו שהסבים שלהם הורידו בזמנו, וכמו שכל הדורות לפניהם עשו. כמה גיבורים סינים היו, וכמה מתו כדי להאדיר את שמם. סין אינה מדינה של יחידים, היא מדינה של מסה והמונים. כמו שידידה סינית שלי אמרה: "סין היא איזור התעשייה הגדול בעולם", חבל שאי אפשר לייצר להם קצת אופי.

לסיום סיומת, אתמול נחגג חג האהבה הסיני, הכבישים היו פקוקים וריח של פרחים הציף את האויר. לא ראיתי זוגות ברחובות, לא נשיקות ולא חיבוקים. כן ראיתי אנשים בוהים במסך הטלוויזיה ומעודדים שחקנים בחולצות אדומות.

מחר אלכס שטילוב, גל יקותיאל, גל נבו, אניה גוסטמלסקי ותום בארי ינסו את מזלם במשחקים האולימפיים. איש איש יאלץ להתמודד עם הרזומה שלו, הפחדים שלו וכמובן, המתחרים שלו. שיהיה לכולם בהצלחה.