שחר אדום- סין

בתום משט המדליות של לי קורזיץ, היא רואיינה על ידי עיתונאים ישראלים. כידוע, היא לא צלחה את המשט האחרון והפסידה את המדליה המיוחלת. עצוב, אבל קורה. בהילולת העיתונאים, אחד מהם בלט במיוחד. ראשית, ראשו פיזית נכנס לפריים של המצלמה ונדחף כל כמה שניות על ידי קולגות. שנית, הוא היה כל כך חצוף שאם אני הייתי שם, כנראה שהייתי מסיים את הראיון לאלתר או נוגח בו. אחד מהשניים.

איך אפשר לומר לספורטאית שזה עתה פספסה הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, לזכות במדליה אולימפית וצריכה להתמודד עם כל הרגשות שלה, שהיא כישלון והקאמבק המופלא שלה שהוביל לשתי אליפויות עולם, בנוסף לאחת שיש לה, כבר לא כזה נחשב. עיתונאי קטן ואיש קטן. זה עצבן אותי מאוד. הבחורה סיימה במקום שישי בעולם. מעניין אותי אם הכתב הזה נחשב מקום שישי בהיררכיה של מקום העבודה שלו, או בתחום העיתונות המשודרת בעירו, או אולי בארץ. מה שאני בכלל לא מאמין. לי קורזיץ סיימה כרגע מקום שישי בעולם וזו אכזבה. האם הכתב הקטן מבין את זה? זה מקביל עכשיו למיליון כתבות האשפה שהוא יאסוף בחייו ואף אחת מהן לא תזכה בפוליצר. אף אחד לא יתאכזב, כי ברור לכולם שאין סיכוי שהוא יוכל להגיע לשם.

על כתפיה של לי הנחנו משא של מדינה מתוסבכת וחסרת תשתית ספורטיבית שהמדליה שלה תשמש לנו כעלה תאנה. אז זה העניין, כבר אין עלה תאנה וצריך לחזור לשורשים ולבדוק מה לא בסדר. בניגוד לדבריו של השופט ברק, במקרה הזה לא הכל שפיט. אי אפשר לשפוט ספורטאי כאילו הוא סחורה בשוק. אלו אנשים שמתאמנים כל החיים שלהם לרגעים כאלה. פעם מצליחים ולעיתים גם לא. לי קורזיץ אמרה שהיא גאה לייצג את הדגל. אני מחזיר באותו המטבע ואני גאה שהיא ייצגה אותנו ובתקווה תמשיך לייצג אותנו.

תודה לטומרקין, שטילוב שהצליחו לגעת בקו האופק של הציפיות שלנו. משלחת השחייה שהצליחה להוכיח שיש סיכוי בעתיד להגיע לדרג הראשון של השחיה בעולם. בדיעבד, גם תרגיל מעולה של שטילוב לא היה מעניק לו מדליה. למשל, רק אתמול בגמר המתח לגברים, אחד המתחרים הסינים שזכה בציון המעולה 16.266 קיבל "רק" את המקום הרביעי. חבל לי על זאבי שסיים קריירה מפוארת באופן הזה. שלזינגר יכלה לעשות טוב יותר, ריכטר על קוצו של יוד. יש מקום לשיפור. גם של הספורטאים ובעיקר של התקשורת שאמורה לייצג את פרצופה של המדינה, ואם הכתב הקטן הזה הוא פרצופה של המדינה, אז לא תודה.

אז מה היה לנו עד עכשיו? קצת נחת ישראלית בהתעמלות המכשירים, ג'ודו, אקשן בשחייה וקצת טניס. זה לפחות מה שאני ראיתי. אני מודה שאני הכי מתעניין בג'ודו. אני יכול לצפות שעות בקרבות הללו. האינטנסיביות הזו שבשבריר שניה מתפרצת. לא יצא לי לראות את פולק. אני אשמור את האנרגיות לזאבי. יש לי אמונה בו. בווינריות שלו. גם אם הוא לא יצליח להביא מדליה, אני בטוח שהוא יסיים את דרכו האולימפית בכבוד.

את שטילוב ראיתי רק בתקצירים. מה יש לומר? הבחור אליל בהתהוות. מבצע מעולה. קר רוח. וכמובן, מה שלא מפסיקים להזכיר, גבוה במונחים של התעמלות קרקע. מי שלא ראה, חפשו את זה בגוגל ותצפו. יופי של תרגיל. עכשיו נמתין עד שבוע הבא לגמר ונראה אם הוא יכול לפדות את הצ'ק לכדי מדליה אולימפית במקצוע כה נחשב.

אתמול בלילה שלי 0230 צפיתי בגמר השחייה 400 מטר מעורב. הדיון נסב סביב היריבות בין לוכטה ופלפס. הכוח העולה מול השחיין המעוטר ביותר בתולדות הספורט. המשחה היה מדהים. מכתחילה הופתעתי שפלפס היה במסלול הצדדי. תמיד יש לי תחושה שמי שבצדדים הסיכוי שלו לזכות נמוך יותר. משהו באדישות הזו כשאין לך יריב נוסף בצד. הם התמקמו על המקפצות. היכון וצא. קופצים למים. לוכטה התחיל מעולה. כמו דולפין במים. איך אני אוהב לראות את הצילום התת מימי של החברה האלה שוחים. נראים כמו גיבורי על עם זימים. תנועות חזקות ומהירות והם כבר באמצע הבריכה.

פלפס שחה היטב ובשלב מסויים, היה מקום שני, אבל כוחו לא עמד לו והוא סיים את המשחה רק במקום רביעי! לזה לא ציפיתי. איפה לוכטה? אתם שואלים. הוא לקח את הזהב כמצופה (לא זהב מצופה). האמת שאפילו התעצבתי עבור פלפס. הוא הפנים של האולימפיאדה הקודמת ופתאום הוא כבר לא כל כך רלוונטי. אמנם מוקדם להספיד אותו, אך במבחן שלו מול לוכטה במשחקים האולימפים, כמו גם בתחרות ההכנה האמריקאית, הוא הפסיד. עצוב, עצוב, אבל אלו החיים. המלך מת, יחי המלך החדש.

ממש עכשיו, זיפזפתי לי בערוץ הספורט הסיני נתקלתי בזיו פניה של שראפובה וגם שחקנית נוספת שלבושה בצורה חמודה מאוד, מיני לבן וגופיה ונעליים כחולות. כחול ולבן זה הצבע שלי. כן, זו שחר פאר. על המשחק עצמו אין הרבה להוסיף מעבר לתוצאה 6:2, 6:0 לשראפובה. פאר הצליחה לייצר מספר מצבים ועשתה נקודות יפות, אבל לא הצליחה לשמור את היתרון הזה לכדי משחקונים. שראפובה נראתה קצת עייפה ולא מרוכזת ועדיין שחר, לצערי, לא הייתה יותר מיריב אימון. לפחות היא קיבלה חופשה בלונדון. זו אחלה תקופה להיות שם.

זהו לבינתיים, מקווה שיהיו דברים מעניינים בהמשך גם בגזרה הישראלית. תעשו חיים. נשתמע.

שלשום התחיל קצת מקרטע. יום משעמם כשכאב ראש מהדהד לו בצד ראשי. חיכיתי לאימון של סוף היום. בתקופה האחרונה, אחרי מתיחה ארורה בשריר הירך האחורי כתוצאה מאימון בעיטות אגרסיבי וחימום לא מספיק, הורדתי מינון של האימונים האירובים. תוסיפו לכך את החום פה שמשבית גם את הרצון החזק ביותר. ההליכה לאימון מלווה בהזעה מהלחות והזעת יתר רק מהמחשבה על ריצה על המסוע במיזוג המצ'וקמק של המכון. 

התחלתי את האימון במתיחות וקצת גמישות. תליתי פד איגרוף על אחד העמודים של "הגלדיאטור"(מכשיר אימון משולב) והתחלתי לזוז בצעדי ג'ינג'ה, כשמדי פעם שולח בעיטה לכפפה. זה די מצחיק לראות את התגובה של הסינים לקפוארה. אין להם מושג איך לאכול את זה. בזמן ההפסקות, חלק מהסינים מנסים לבעוט גם כן. חלק יודעים מה הם עושים וחלק פחות. בכל אופן, זה משעשע את העין. אני מעלה את מהירות הבעיטות והאגרופים והשילובים ביניהם. ממשיך את המתיחות, עד שאני מרגיש הקלה משמעותית בשריר, הרגל כבר עולה בקלות לגובה ראש ועוד קצת. בין לבין עולה על מכשיר המתח. עליות נקיות, איטיות ורחבות. באים לעבוד, לא לשחק. עשר עליות בשבעה סטים. הגוף כבר חם וחתולי. איני מבחין כבר בזיעה שמטפטפת כממטרים של גשם קיץ. אני מרגיש חזק היום. אנדורפינים ואדרנלין כבר מתחרים בתופסת אצלי בדם. ישנתי טוב אתמול וגם אכלתי היטב.

נשכב על ספסל הדחיקה ומעלה משקל חימום 60 קילו. מסיים ויורד לקצת שכיבות שמיכה. מוודא שאין מגבלה בתנועה או עקצוץ התחלה של כאב. סנטר נוגע ברצפה וגוף מתוח כמו קפיץ.

כדי להקל עליכם את הקריאה, אסדר את הסטים בטבלה.

סט ראשון/חימום – 60 קילו חמש עשרה חזרות.

סט שני – 84 קילו. עשר חזרות קלילות

מרגיש שעוד לא התחלתי לחמם את הגזרה. אין בעיה. מעלה עוד כמה פלטות על המוט.

סט שלישי – 102 קילו שמונה חזרות בקלות יחסית.

בשלב זה כבר מתאספים סביבי רב המדריכים והסינים באימון ומתחילים לספור לי את הפלטות. אני מבקש מאחד מהם לשמור עלי בזמן הדחיקה. עד עכשיו זה היה יחסית משקלים ברמת סיכון נמוכה. כעת חייבים עוד זוג עיניים וידיים. המדריך מסתכל עלי ושואל כמה חזרות. עניתי שאין לי מושג. אני מקווה שארבע מלאות. הוא מחייך אלי ואומר לי שאת המשקל הזה הוא לא יכול להרים.

סט רביעי – 106 קילו. שש חזרות. ארבע הרמות נקיות, שתי האחרונות עם תמיכה קלה של המדריך.

לרב בשלב הזה, אימון הדחיקה שלי מסתיים, אך הפעם הרגשתי שיש לי עוד הרבה יותר. הוספתי עוד פלטה בכל צד.

סט חמישי – 115 קילו בפעם האחרונה שהרמתי משקל כזה, גרנו באשקלון. בלי משים, חלפו להן חמש שנים. אני לוקח כמה נשימות עמוקות. מחמם היטב שוב את המפרקים. בשלב זה כל הסינים במכון החליפו תפקיד ממתאמנים לצופים.

יאללה, זו הישורת האחרונה. תן את כל הכוח. אני אומר לעצמי.

אחת, שתיים, שלוש ו... משקל באויר. לא כבד מדי. מצליח לסיים ארבע חזרות מלאות עם מעט תמיכה. אני מוריד את המשקל בצעקה. הדם טס בורידים, מזרים חמצן. לא בטוח שהייתי יכול לדקלם את כל לוח הכפל באותו הרגע.

אני מתרומם ומבצע מתיחות. מזיז את הידיים מצד לצד. נשען על הקיר עם היד ומסובב את הגוף כדי למתוח את החזה. אני מריח הזדמנות לשבור שיא. יש לי עוד קצת כוח. שום דבר לא כואב לי. שרירי החזה מפוצצים כמעט עד הסוף. אך יש עוד קצת מקום. אני הולך ומביא פלטה נוספת.

סט אחרון וסופי בהחלט – 125 קילו – פוטנציאל לשבירת שיא אישי.

נשימה עמוקה ועוד אחת. לעיתים אני מוחא כפיים לעצמי לפני אקט של מאמץ. מכניס את הראש למצב של עבודה.

אחת, שתיים ושלוש. המשקל באויר. חזרה ראשונה עברה בשלום, כך גם השניה. שלישית. אוקי, רביעית ואחרונה. צעקת אלוהים בזמן ההרמה האחרונה. שברתי שיא! איזה כיף. מי בכלל זוכר שהיה לי יום משעמם עכשיו?

המשכתי להתאמן עוד כמה תרגילי חזה, יד קדמית ובטן. הראש שלי כבר לא היה באימון. התאמנתי על טייס אוטומטי. בראש דקלמתי לעצמי: שברתי שיא, שברתי שיא, שברתי שיא.

זה קצת מצחיק וקצת ילדותי, אבל תחושה כיפית מאין כמוה.

אני מצרף טבלה מקצועית של דחיקת משקלים. לא ידעתי שיש דבר כזה עד שניסיתי להעריך כמה טוב המשקל שהרמתי יחסית למשקל שלי.

משקלי בפאונד הוא 175(79 קילו). שזה בערך משקל האמצע שבין המשקלים המסומנים בצהוב. דחקתי משקל שווה ערך ל-275 פאונד. מה שאומר שהצלחתי לדחוק עשר פאונד יותר ממתאמן מתקדם. היפ היפ הוריי.

זה עתה סיימתי ריצת 10,000 מטרים בזמן שיא עבורי: 46:32 דקות.

לכל אחד יש שיאים שהוא רוצה לשבור. שיאים קטנים, שיאים גדולים. לפעמים זה אומר רק להגיע למעבר החצייה לפני שהרמזור יתחלף, ולפעמים זה להצליח לסיים מטלה בבית לפני שכולם יחזרו. אנשים צריכים יעדים ומטרות כדי להתקדם. היעד הוא כמו צלצל שנשלח מעלה ומעגן את הרצונות שלנו. לאותו צלצל מחובר חבל ארוך וקלוע של מחוייבות אשר מושך אותנו אחריו לכיוון הרצוי.

לא תמיד אנשים יודעים להתחייב. יש אנשים שמסתובבים סביב עצמם, בלי הכוונה, אפופים דוק של חוסר תכליתיות. מנסיוני, אני יודע כי התקופות הקשות ביותר של אדם הן תקופות הביניים – התקופות שבין ההגעה ליעד אחד ובחירת יעד חדש. השלב בו עליו להחליט לאן להטיל את הצלצל בשנית. להיות בין יעדים, משמעו להיות בתוך הכלום. חיילים משוחררים, סטודנטים שמסיימים את לימודיהם, אנשים בין עבודות, אנשים שזה עתה יצאו ממערכת יחסים. כל אלה נזרקים למים הקרים וחייבים להחליט בצורה מיידית "פנינו לאן".

קשה לי שלא להקביל את בחירת היעדים למערכת יחסים. השלב הראשוני של בחירת היעד מלהיב ומרגש. אתם חושבים כל הזמן כיצד תוכלו להגיע אליו מהר ככל האפשר. בראשכם, אתם בונים תוכנית חומש לכיבוש מהיר של היעד והנפת הדגל על המעוז הכבוש. זו התקופה בה ניתן להספיק הכי הרבה בתקופה הכי קצרה - חשוב לנצל זאת. כמובן, בצורה טבעית, במהלך הטיפוס והקשיים, הצריבה של החבל, עייפות השרירים, יש רצון לשחרר את החבל ולחזור לתקופה המרגשת של חיפוש יעדים חדשים. פה בעצם קבור הכלב. זה המקום בו ניתן להפריד בין החזקים לחלשים, בין זה שרוצה באמת לבין זה שחשב שהוא רוצה.  

אחד השיעורים המאלפים שלמדתי בחיי הוא חשיבות התנועה. שלב הביניים לרוב מאובחן בהתנתקות מהעולם, הצמחת זיפים וקיפאון כללי בחיים. מטיילים שחוזרים מטיולים ארוכים בעולם, משאירים את המוצ'ילה ארוזה זמן מה אחרי הנחיתה. גם מבחינה מנטלית, הם עדיין שם. הקיפאון הוא המשך ישיר של התקופה הקודמת הנובע מחוסר רצון לשחרר. במקום מסוים, לאחר סיומם של פרוייקטים משמעותיים בחייך, יש תחושה של פרידה מבת זוג – על כל המשתמע מכך. גם חיילים שסימנו בטבלת יאוש את הזמן לשחרור, חשו צביטה בלב כמה ימים לפני השחרור. הצעד הראשון, גם אם הוא שגוי, יגרום לכם להתפכח. התנועה מזיזה את האיברים וממריצה את הדם. השיעור תקף גם לעולם הפיזי, אחת העצות הראשונות שנותנים לרצים היא לא להפסיק, גם כשקשה. אפשר להוריד את המהירות לכדי ריצה קלה מאוד או הליכה, אבל לא לעצור. תמיד להישאר בתנועה. 

שיאים חדשים נוצרים מהתחייבויות חדשות. התחייבויות פנימיות בנוסח: "השנה אהיה טוב יותר", "אתאמן חזק יותר", "אהיה פחות ביקורתי לסביבה", "השנה אתחיל דיאטה".  כפי שציינתי בפתיחה, שיאים לא חייבים להיות גדולים מהחיים. לפעמים השיאים הם אישיים ואיזוטרים, אבל מעניקים תחושת עילוי לזה שהצליח להגיע אליהם.

השיאים שלי השנה:

ריצה

ריצת 2000 – 7.43 דקות

ריצת 3000 – 12.50 דקות

ריצת 5000 – 23.30 דקות

ריצת 10000 – כ - 50 דקות

דחיקת חזה

110 קילו – שש הרמות

עליות מתח

10 עליות X 7

22 עליות רצופות

שיאים מחוץ לעולם הכושר

שמירת על קשר רציף עם משפחתי הקרובה גם מחו"ל.

מתן דגש על זמן איכות עם הדר.

מינוף הכתיבה לכדי כתב יד של ממש.

טיול בניו זילנד כפי שתמיד רציתי.