שחר אדום- סין

באמצע הסרט, היא נעלמת לחדר. אני ממתין כמה דקות ואז מחליט ללכת לראות מה היא עושה. אולי נרדמה על המיטה. כשאני נכנס לחדר, אני רואה אותה יושבת כשסנטרה מונח על מעקה המיטה של אריאל. שתיהן לא זזות. אחת ישנה שנת ישרים והשניה בוהה.

"את בסדר?" אני שואל

היא לא עונה. דרך החשיכה, אני רואה שעיניה מעט בורקות.

"את עצובה בגלל יובב?" אני שואל.

היא מהנהנת. עם כל עלייה וירידה של ראשה, ליבי נסדק ליחידות מיקרוסקופיות. אריאל משמשת כמכשיר כיול.

הדר מגיעה למיטה שלה ומתחברת דרך מבט. הנשימות הקטנות, כמעט בלתי מורגשות, שמניעות את הגוף הקטן. מדי פעם תנועת גירוד מהירה או חיוך קטן שמתחמק מבעד למסך השינה.

אריאל נראית כה שלווה. לפתע חיוך מאיר את הליל. ואז שוב מרגוע. ושוב חיוך. כל זה תוך כדי שינה עמוקה.

אני לא יכול להתאפק ומתחיל לצחוק בקול.

"די, אתה תעיר אותה." הדר מהסה אותי.

אני ממשיך לצחוק בקול ואריאל בתגובה זעה באי נוחות. אני משתתק. בינתיים, אני מבחין שגם הדר צוחקת. היא מחלימה תוך כדי תנועה.

"אתה חייב לראות משהו." היא אומרת לי ומוציאה מגרונה קול גרגור שאהוב במיוחד על הקטנה.

אריאל מגיבה בשניות וחיוך גדול מתפשט על פניה. אני לא מאמין. הדר מגרגרת שוב. אריאל בתגובה מחייכת חיוך גדול יותר ממקודם.

"די, הדרי. זה צער בעלי חיים. בואי נעזוב אותה. היא צריכה לישון."

נהוג לומר שכשהילד מגיע, כבר אין מקום לכלבים בחיינו. על בשרנו, אני יכול לומר שאריאל באה והאירה את ביתנו באור נגוהות. אך באותה נשימה, הכרבול של יובב חסר מאוד. ילד לא מחליף כלב. כמו שכלב אינו יכול להחליף ילד. העוצמות שונות, אך האהבה ישנה. יותר משאני מתגעגע ליצור השעיר והמתוק הזה, כואב לי לראות את הדכדוך של הדר שמגיע כמו ענן ומסתיר את השמש לכמה רגעים. אמנם, זה רק לכמה רגעים והשמש גדולה עשרות מונים מהענן הזה הקטן, אך לדאבוני, למדנו שלעיתים דברים קטנים יוצרים צל גדול. 

יובב מתיישב לי על בית החזה ומלקק לי את האף.

"זוז", אני מגרגר לעברו.

הוא נכנס מתחת לשמיכה ונעלם לעוד עשר דקות, עד שהשעון המעורר מנדנד שוב. יובב משרבב את ראשו החוצה ומתיישב לי שוב, איך לא, על בית החזה ומלקק לי את האף.

"נו, יובב, בחייאת דינק, אין לך איזו עצם ללעוס?" הוא נשכב לארצה, כך שהחלק התחתון של לסתו חוסם לי את הפה. הוא יודע שככה, מה לעשות צריך לנשום, אני חייב לזוז. אני מזיז את ראשי והוא אחרי כמו צל.

"טוב, טוב. אני קם. איזה נודניק." אני מתרומם לישיבה והוא רץ במהירות לסלון וחוזר עם זוג גרביים מגולגל כמנחה לאל הבקרים הטובים.

"חבל שלהכין קפה אתה לא יודע", אני פונה אליו. הוא מסיט את עיניו ממני לכיוון הדלת, כי אולי לא הבנתי שהוא לא בדיוק מתרגש מדקויות בשעות הללו והוא בסך הכל רוצה החוצה.

"טוב, טוב, יש לך יותר עקשנות מפרווה." אני צועד לשירותים, מכין לי מברשת שיניים ומטיל את מימי תוך כדי צחצוח – זה צריך להיות חלק ממבחני הקבלה לסיירת מטכל – וחושב על כלום. יובב מביט בי מבעד לדלת הפתוחה.

"הלו... קצת פרטיות, אם לא איכפת לך." אני מלעלע מתוך הצחצוח. הוא זז לאחור בזמן שסגרתי עליו את הדלת.

כמה דקות לאחר מכן, אני צועד בתחתוני בוקסר בסלון, מרים את הג'ינס ממשענת הכסא ונזרק לתוכו ברישול. יובב רק מרחרח את קצות המכנסיים וכבר קופץ בהתרגשות. הוא יודע שזה אחד השלבים של הטקס. מחדר הארונות, אני שולף חולצה, שהדר, הבובה הזו, כבר סידרה לפי צבעים. חבל שאני עושה את זו בעיניים סגורות למחצה. ממגירת הגרביים, אני מוציא כדור שחור עם כיתוב צבעוני. את הנעליים שנותרו ליד השולחן, אני לוקח איתי ומתיישב על הספה.

יובב הספיק כבר להביא את כל הבובות והמשחקים שלו לסלון ולנסות לגנוב לי את הגרביים.

"לא, זה של אבא! עזוב." אני מזיז אותו הצידה.

טוב, מה עוד? עונד טבעת ושעון. נכנס למטבח, מכין קפה מהיר ונותן לאדים החמימים ללטף את זיפי הבוקר שלי. יובב מסתובב סביב רגלי כחורפן ומדי פעם משחרר נביחה קטנטנה כאומרת: "נו, למה אתה מחכה, אתה כבר מוכן."

בצעדים מתמתחים, אני פונה לדלת הבית. יובב כבר ממתין לי שם, מרחרח את האויר שנכנס מהחריר שבין המשקוף לדלת. אני פותח אותה לכדי סדק ומוודא שהמפתח נמצא ברשותי, חסר לי רק להיתקע מחוץ לבית רגע לפני ההליכה למשרד. יובב כבר הספיק לרוץ קומה אחת למטה במדרגות ולחזור מיד לשריקתי ולהמתין ליד המעלית.

הוא תולה בי עיני הכפתור המדהימות שלו ומחייך.

"מה?" אני שואל

הוא נעמד על שתי רגליו הקטנטנות וחותר באויר ברגליו הקדמיות, ככה הוא נוהג שהוא רוצה משהו.

"אוקי, הבנתי אותך, אבל בזהירות על הקפה" אני מכופף מעט את ברכיי, מרחיק את ידי הימנית הצידה וקורא לו: "בוא". הוא מזנק על ברכיי ודוחף את עצמו לחיבוק בגובה החזה שלי. הוא מתיישב על ידי השמאלית, מלקק ומרחרח לכמה שניות עד שדלת המעלית נפתחת שוב. אז גופו מתקשח מעט והוא רוצה לרדת. אפשר להבין אותו, יש לו עולם שלם לגלות. אני מוריד אותו למטה ותוך שניות בודדות, הוא רץ כמו ענן לבן על הדשא הירוק.

איזה יום יפה היום, אני אומר לעצמי.

י' – לא עשיתי כלום שהוא לא רצה.

השופט – הוא? אתה בטח מתכוון להיא.

י' – האמת שהיה חשוך מאוד. בוא נאמר שלא הבחנתי בדקויות. אולי הוא, אולי היא.

השופט – ומה יש לך לומר על זה, מ'?

מ' – שכבתי לתומי על הגב ופתאום הוא קפץ עלי והתחיל להתחכך בי. לא ידעתי מה לעשות. קפאתי במקום.

י' – הוא סתם משחק אותה. ראיתי שהוא רצה. הזזתי לו את התחתון טיפה שמאלה והופ. הוא קצת הופתע. גם אני, אם לומר את האמת.

השופט – ברור לך שמה שאתה אומר יכול לשמש נגדך?

מ' – התקלחתי מאז עשרות פעמים והריח שלו לא יורד ממני.

י' – הוא לא אמר "לא". שפת הגוף שלו אמרה נתינה.

השופט – מ' מה יש לך לומר כנגד הטענות הללו. י' טוען שיחסי המין היו בהסכמה.

מ' – אהמממ. זה התחיל ככה עד שהוא השתגע.

השופט – מה זאת אומרת השתגע?

מ' – יש לי כמה תמונות שנלקחו ממצלמת האבטחה שיכולות לשפוך מעט אור על הסוגיה.

היום קיבלתי אימייל מאשתי בו היא מבקשת ממני לכתוב משהו קטן ופסטורלי, כי הרבה זמן לא כתבתי. למי שאינו יודע, אשתי תמיד צודקת, כך מתברר. אז שינסתי אצבעות, מתחתי גידים והופה פתחתי את קובץ הוורד הלבן.

אמש, אחרי המקלחת, בזמן שהתכרבלנו מתחת לשמיכה ומעל למזרון החשמלי, בעודי מביט באישתי משננת חומר לימודי (סטודנטית תואר שני בפתוחה – צריך להוריד את הכובע), שיננתי אני את מתאר פניה.

"מה?" היא שואלת מבלי להביט בי

"מה? מה?" השבתי.

"מה אתה מסתכל ככה?"

"איך ככה?"

"ככה"

"סתם. חשבתי לעצמי שאת בחורה איכותית מאוד ושאני בר מזל."

זה כבר התחיל לעניין אותה והיא הניחה את הספר בצד.

"מה זאת אומרת איכותית? איזה איכויות יש בי?" שאלה בהזמנה.

זה מה שקורה כשאתם אומרים לבחורה משפט מחמיא, היא רוצה את כל הפיסקה.

"אהממ. את אינטליגנטית מאוד. אני מעריך את היכולת שלך לשבת בסוף יום עבודה מתיש ללמוד עוד כמה שעות. את צנועה מאוד. אנשים בקליבר שלך, היו מסתובבים כל היום עם שלט חוצות על החזה להאדיר את עצמם. איכשהו תמיד יש לך כוח לקפל כביסה (זו תכונה שאי אפשר לזלזל בה), תמיד את מביטה לאנשים בגובה העיניים."

הפסקתי כדי לראות את התגובה שלה ועיניה התרחבו בשאלה: "האם יש עוד?"

"וכמובן שאת יפה עד מאוד. איכות גימור מהגבוהות בשוק." קרצתי לה.

היא צחקה והשעינה את ראשה על חזי. יובב גנב גרביים מגולגלות מערימת הכביסה שבסלון והתיישב במרווח שבין רגלינו המשוכלות.

"תבי'נשיקה." אני אומר. וכששפתיה נוגעות בשלי, אני מוסיף: "ותכבי את האור, מחר יום חדש."

מה שלא אמרתי, הוא שהיא דוגמא ומופת עבורי לאיך אנשים צריכים להתנהג. תמיד פונה לכולם בדרך ארץ ונותנת מכל הלב – גם שזה לחלוטין על חשבונה. בתוך כל סיפור ההצלחה הזה שלה, יש גרגירון נסתר של חוסר בטחון שהופך אותה למדהימה ושבירה בו זמנית. הלוואי והייתי יכול לסגל לעצמי צניעות ורוך כמו שלה. זו איכות שאי אפשר שלא להתאהב בה.