שחר אדום- סין

אתמול, לראשונה, ראיתי דב פנדה ועפתי בכדור פורח, וגם הלמתי בפטיש 5 קילו על סדן אלקטרוני שמציג את עוצמת המכה, ראיתי כלבי ים ממרחק של מטר ונשאבתי לעולם קסום של מדוזות זוהרות, מצפים תת מימים ודרקוני מים. כל הדברים הללו התרחשו בפארק השעשועים "אושן פארק" בהונג קונג. ככלל, אני אוהב פארקי שעשועים ובעיקר את היכולת לומר: "עשיתי זאת לראשונה". יש משהו מדהים בתמימות חסרת הגיל שטמונה בכל אחד מאיתנו ומניצה כל פעם מחדש כשאנו נתקלים בדבר חדש ומרגש.

לראשוניות הזו יש יתרון גם במערכת זוגית. למשל כשאתה מגיע יחד עם בת זוגך לנקודה הזו, נקודת ההתחדשות, התחושה מתעצמת עשרות מונים. באופן מובהק, אני שמח יותר לחלוק דברים כאלה עם הדר מאשר לעשות אותם לבדי. מן הסתם, יש תחומי עניין שהם רק שלי וכאלה שהם שלה, אבל בסך הכל, אם אין לך עם מי לחלוק את החוויה, זה יפגום במעט בחוויה עצמה.

אמנם, זו הפעם השנייה שלי בתאילנד, אך ההתרגשות רק גאתה. החופשה הייתה רגועה ומרגיעה. הרבה שינה, אוכל ואהבה. בין לבין, פיזזנו בין השתכשכויות במים החמימים, כדורעף חופים מול קבוצת ליידי בוייז {כולל שנ(ת)יים שהחליטו לשחק ללא חלק עליון אחרי ניתוח חזה מוצלח. השילוב של חזה מושלם וניתור של גבר יוצר דיססוננס קוגניטיבי מהקשים שחוויתי}, וחתירה בקייאק לאורך השונית.

חיינו חיי שגרה מפנקת במלון מעולה, הטוב ביותר ששהיתי בו עד היום, שכל יום הסדרנית השאירה נרות בצורת פרחים משני צדי המיטה. לוח הזמנים כלל התעוררות על בסיס קימה טבעית והתגלגלות לארוחת הבוקר. מיד לאחר מכן, התחרדנות מלאה מול השמש, שלא התביישה והראתה לנו את מלוא חומה. העברנו את ימינו בבטלה ואת לילותינו בבטלה מהולה באלכוהול. כדי לשחרר את שרירנו העייפים ממנוחה מרובה, את הצהרים המאוחרים בילינו על מיטת העיסויים מול שקיעה צבעונית ולראשונה, חוויתי מסג' טוב בתאילנד.

בערב השני, הלכנו לאכול במסעדה ברזילאית. בזמן שהורידו לי נתח של בשר כריש לצלחת הבחנתי בצליל הבירנבאו, כלי הנגינה המסורתי של הקפואירה. הבטתי למעלה וראיתי שני לוחמים נלחמים ביניהם על במה מוגבהת. לאחר דקות ספורות, הם עברו לרצפה ליד מזנון הסלטים. לא יכלתי לעצור את עצמי וביקשתי להצטרף. נתתי סולו של דקה וירדתי עם היחלשות המוזיקה. המדריך שעונה לשם מונקי (כן, קוף) שאל אותי איפה אני מתאמן ושהוא ישמח אם אבוא מחר להתאמן איתו. כך מצאתי את עצמי למחרת בחוף לה-מאי, הרחוק מרחק 30 דקות נסיעה בדרכי לאימון. ירדתי מהמונית ושתי בחורות ברזילאיות על קטנועים באו לאסוף אותי, רק זה היה שווה את כל המאמץ. האימון היה קשה והרצפה חלקה מדי. השרירים שלי הסכימו לעשות את שמוחי ביקש, אך התנקמו בהתכווצויות קטנות שהגיעו יום אחרי (הסירו דאגה מליבכם, זה נפתר מהר מאוד לאחר עיסוי רקמות עמוק ומתיחות).

גילוי נאות, לא אכלתי בננה לוטי, סתם כי לא התחשק לי להתמלא מפנקייק. לא צללתי, אבל אני מבטיח לפצות בחופשת האביב שתבוא עלינו לטובה.

חזרתי לשגרה והדר המשיכה ישירות לאירופה לפגישות נוספות ותחזור בשבוע הבא. המחשב המרצד מול עיני מדמה אדוות רכות וכוס הקפה את מיץ המנגו הקר. מתאילנד לסין, מאיגרה רמה לבירא עמיקתא, ויחד עם זאת, אין כמו הבית. יובב השובב קפץ עלי בלי הפסקה, כאילו לא הלכתי מעולם והסינים קיבלו את פני בחום. אני מרגיש כמו גבר בסדרות הטלוויזיה שנכנס הביתה בערב, מניח את כובעו על מתלה המעילים וצועק לאויר: "מותק, אני בבית."

עוד יומיים אנחנו טסים לתאילנד לחופשת גיבוש מטעם העבודה. הדר יושבת בסלון וצובעת את ציפורני רגליה בלק פוקסייה זוהר, "לק תאילנד" כפי שהיא קוראת לו. יובב נרדם עלי ונושם בכבדות, הוא חולם על גשם של עצמות. העיניים עייפות מהימים האחרונים, מהשינה המקוצרת והפגישות הארוכות עם הלקוחות שלנו.

השבוע, התחלתי להתאמן בנוסף לחדר הכושר באומנות לחימה סינית שנקראת "סנדה", שזה כמו איגרוף תאילנדי אבל של סינים. המכון, שם ג'נרי למקומות שאני מתאמן בהם, ארוך וצר ומלא מראות, העין מתמלאת בכחול המזרון שנמתח מקיר לקיר. הלחות והחום בלתי נסבלים ומחייבים הסרת חולצה לאלתר. מרבית החברה שם צעירים ממני וצנומים ממני, בכל זאת, סינים. לשמחתי, המבנה המוצק שלי מרתיע ויוצר אצלם כבוד אוטומטי של כוח לכוח. שאריות של קורדינציה שנותרו בי מאימוני הקפואירה מספיקים כדי להוציא מהם נשיפת הפתעה בזמן שאני בועט בעיטה מסובבת כשגבי מקביל לרצפה.

בכלל, משטר האימונים האינטנסיבי מוציא ממני את הטוב שבי, אני אוהב את הלאות התמידית הזו של גוף עובד והחיוניות שיכולה להתפרץ בפקודה. אני עומד מול שק האגרוף ובועט בעיטות נמוכות שנבלעות בקול עמום בגופה העגולה הזו. האצבעות בכף רגלי הימנית שורפות מעט מההצלפות החוזרות ונשנות בשק. זה כיף ללמוד משהו חדש ולהפעיל את הגוף. אגרופים ביד חשופה מותירים סימני פרקים על הבד השחור ונעלמים אחרי שנייה, ושוב חוזר חלילה. חזרתי לבצע תרגילי גמישות שקורעים אותי תרתי משמע. בו בזמן, ילדים סינים מבצעים שפגט נועז על הקיר, זיעתי מטפטפת מהמאמץ והם בקלילות, שרק ילד סיני יכול להנפיק, נמתחים ומחייכים כאילו הם בהופעה.  

הדר שינתה פוזיציה והיא מתרוצצת בבית ורעשים של רוכסנים נפתחים ונסגרים, אני מניח שזו התחלה של אריזה. היא שאלה אותי כמה תחתונים אני צריך לחופשה, והתשובה הברורה שיצאה לי מהפה הייתה: "כמה שצריך" ועוד כמה מלמולים לא ברורים. זה הצחיק אותי, מה לי ולאריזה. אם זה היה תלוי בי, הייתי אורז בגד ים וכמה חולצות טי וזהו בערך. אני מבין את הצורך בשאר הדברים, רק לא מבין איך הסתדרתי כשהייתי רווק.

ביקשנו משתי ידידות סיניות שלנו לישון אצלנו בבית בזמן שלא נהייה כאן, כך שיהיה מי שיטפל ביובב, יאכיל את הדג וישקה את העץ. היום לקחתי את אחת הבנות לחזרה גנרלית והסברתי לה כיצד להפעיל את מכונת הכביסה, טלוויזיה ובעצם, איך לחיות אצלי בבית בלי לגרום נזק.

נחזור לחופשה, אני רוצה לצלול לפחות שתי צלילות בתאילנד. אני אוהב את השקט התת מימי וצליל הנשימות בחלל הראש. אני מתקשה לשבת בחוף חסר מעש, לכן אני מיד מחפש רשת כדור-עף או קיאק לחתור בו כדי שלא להשתעמם. מנגד, הדר סופגת בהנאה את קרני השמש המשזפות ומשנה זוית רק כדי להשחים עוד טפח. אני גם לא ממש אוהב את המסאגים התאילנדים, אני מבין את היתרון של המחיר הזול, אבל זה בדרך כלל גם מרגיש זול, על סף קיום יחסי מין. תמיד זה מתבצע בחדרים נסתרים שכל מה שמסתיר אותך זה חתיכת וילון ממורט או על החוף שגרגירי החול עושים לך פילינג בכפייה. בקיצור, עבורי תאילנד זה אחלה, רק בלי מסאז'ים הזויים.

אז מחר תסתיים הפגישה הארוכה, נערוך סידורים אחרונים ובאמצע הלילה ניסע לעיר שכנה כדי לתפוס מטוס. עכשיו, כשזה מתקרב, המילה "תאילנד" מתגלגלת על הלשון ועושה כיף בבטן. שבוע וחצי באמצע החיים של שייק פירות טרי, ים וקצת צלילות. אז בנימה מטושטשת זו ועייפות החומר, אומר: "לילה טוב". נשתמע בקרוב, אולי יהיו דיווחים מהשטח.