שחר אדום- סין

לא מעט אנשים מאמינים שאם יגידו את מילת הקסם וינקשו ברצפה שלוש פעמים ברציפות, הם יגיעו לקנזס, לאמריקה, לסין או לכל יעד נחשק, וכל הצרות יחלפו להן ביעף. ככל שהמצב נעשה מורכב יותר בארץ, אני שומע יותר ויותר הערות בסגנון: "איך שהייתי מתחלף איתך בשניה. לוקח הכל ועף מהמדינה הזו", או "כבר אין הזדמנויות בארץ. חייבים לצאת החוצה, אם רוצים להתקדם בחיים". בתור אחד שגר כבר עשור במדינה זרה, אני יכול להבין את הבסיס לטענות הללו, אך כמו שגורי אלפי אוהב לומר: "כן, אבל…."

אם ניקח את סין לדוגמא, מרבית האנשים נסדקים כבר במפגש הראשון עם המדינה האסייתית או יותר נכון, בהתנגשות החזיתית בין סין המדומיינת למציאות התעשייתית. לא, ואל תגידו לי שיש מקומות יפים בסין. זה קצת כמו לחפש את זוכה פרס נובל העתידי בכיתת מב"ר. מה גם, תפיסתית, אתה לא בא לסין על מנת לתור אותה, אלא לחפש הזדמנות עסקית או ללמוד סינית ולצפות בפנדות לועסות במבוק. אז אחרי המפץ הראשוני, איסוף איטי של שברי המיתוסים, מחשבים מחדש ומחליטים האם להישאר או לעזוב.

כשמישהו חדש מגיע לשכונה, הוא תמיד מתעניין ושואל, "ואיך היה לך?" ומחכה בכיליון עיניים שמישהו ינגב לו את המועקה מהפנים. אז התשובה היחידה שלי, האמיתית והכנה, היא: "דיכאון קליני". ששה חודשים של דיכאון מתמשך שנע ברבדים שבין "יחסית סבבה לזה שאין פה מה לאכול", לבין "מה לעזאזל אני עושה פה..@##?". זה שלב קשה. טירונות מנטלית. הרחק מהחומוס והבירה בבר מתחת לבלוק. בלי הרבה חברים, בלי חברי אמת, בלי גבינה לבנה ובלי הים, אוו הים.

ההמשך כמובן בבלוג מדד האושר - אהבתם? תגיבו, תפיצו... 

https://madadaosher.blog/

היא פה לידי. יפה כל כך. עיניה כחולות ועמוקות כמו הנשמה שלה. היא מחייכת אמת אלי. באה לנשיקה. שפתיים נוגעות בשפתיים והולכות. היא חוזרת עם בובת דובי שנגררת באלגנטיות על הרצפה. כרבולת שיער מזכירה את שלי, גם העיניים מתלכסנות בצדדים. הסנטר לגמרי של הדר. יש לה סוס מעץ ומנהרת משחק וצעצועים שלוקח לנו חצי שעה לסדר אותם בסוף היום. היא מטפסת על ההליכון החדש – זה של הגדולים. מעלה עליו את קופסת הקוביות. מושכת את כריות הספה ומניחה את ראשה ברוך עליהן כמיטה ארעית. יד אחת קטנה אוחזת אוזן. זה מרגיע אותה. היא אוהבת לראות פרפר נחמד ודגדוגים. יש לה העדפה ברורה לקולו של עוזי חיטמן. היא רוקדת כשהיא שומעת מוסיקה. היא בודקת גבולות ומחייכת. רצה למטבח ומוציאה את תכולת הארונות במהירות הבזק. בוכה כשאומרים לה "לא" ו"אסור". צוחקת מלוא הבטן כשאני "אוכל" אותה. כשהיא מתעייפת, היא יודעת לספר לנו שזה הזמן לישון. אני מרגיש שזכיתי.

כשהנייד שלי נעול, מופיעה תמונה של הדר. כשאני פותח אותו, התמונה מתחלפת לאריאל. מתוך תוכנו נוצרה ישות קטנה שלקחה קצת מפה וקצת משם ושדרגה אותנו. אני מלא-מלא אהבה לשתי הבנות הללו. עוד שלושה ימים מהיום, נחגוג חגיגה כפולה. אריאל תחגוג שנה והדר תחגוג שלושה עשורי קיום בעולם הזה. שתיהן ילדות יום הולדת. יש לי שתי קשתיות בבית. שמפיצות אור צבעוני לכל מקום ושולחות חצי אהבה ממוקדים היטב לתוך הלב שלי. 

איך שאני אוהב זמרים טובים. כאלה שממיסים בטון אחד. דווקא השבורים, המרוסקים, אלה שלא למדו פיתוח קול. זמרים שהחיים חרטו בהם סימנים. זמרים שמספרים לי סיפור וחושפים בדרך את הכוויות שכבר העלו ארוכה. אני צריך להאמין לזמר. לדעת שהוא היה שם.

היום כבר לא צריך להמתין לתחנות הרדיו שיקלעו לטעמך. פשוט פותחים את אתר היוטיוב וגולשים לכל הז'אנרים. עברי לידר ששואל "אם מישהו פעם" וקורע באמת מזוככת את הלב כמו נייר זכוכית. משם מגיע לעידן חביב, שאני פחות מכיר, והוא שר על כאבים אחרים ועל שתי מילים – הראשונה זה שם והשנייה זה הרוג. אני לא צריך יותר מזה כדי לדמוע קצת בבוקר יום שישי. כבר שנים שיש לי הרגל לשמוע כל שישי קצת מוזיקה מזרחית/יוונית להזכיר לי את הבית. דרך האוזניות אני מריח את האקונימיקה הנשפכת בנדיבות על הרצפה. חש את רגלי מצטננות על הרצפות הרטובות. רץ לכיריים וגונב שניצל חם-לוהט ובורח החוצה לשחק. אמא שלי מנסה לומר לי משהו, אבל הווליום של הרדיו מנצח, כי אי-אפשר להתחרות מול מיתרי הבוזוקי. כן, כן, תנו לי צביטות בלב. תנו לי כיווצ'וצים בבטן. תנו לי ים של דמעות. מנקה ככה את המערכת לקצת סופשבוע הבא עלינו לטובה. למרות שאני לא נוהג להאזין למוזיקה לועזית כמו שאומרים אצלנו, אדל הצליחה להשאיר אצלי נקודה חלשה. איזה קול חם. כמה מנעדי בדידות בבית אחד של שיר. מדהימה.  

"את מחוץ לסקאלה." אמרתי.

"זה ממש מכעיס אותי מה שאתה אומר. אני לא רוצה להמשיך את השיחה הזו." היא עונה לי. 

יש שקט קצת מביך כשדורכים למישהו על יבלות.

השיחה התחילה כשהדר אמרה שהיא מרגישה לא תמיד נוח שהיא צריכה לטוס בעולם ולהשאיר את אריאל לכמה ימים. שזה מקרה קלאסי של התנגשות ברורה בין הקריירה להורות. היא מודעת לזה ועושה את זה מבחירה, אבל הייתה מעדיפה להיות יותר בבית.

חברה לעבודה אמרה שזה הבחירה של הדר ושזה נורמלי. בואו נתחיל מזה שנורמות משתנות בכל מקום ועת, סיניות נוהגות להפסיק לעבוד בתחילת ההריון. בארץ, אחרי חופשת לידה של שלושה חודשים, נשים רבות מתקשות לחזור לתפקוד רגיל ומלא. הדר חזרה אחרי חודשיים לעבודה מלאה.

"תראי," אמרתי, "אם מדברים על נורמליות, כמעט כל מי שנמצא פה חורג מהנורמליות. כל אישה בת 30 + שעדיין לא נשואה, לא נמצאת בארץ, ומקדישה את עצמה לקריירה, היא לא עונה להגדרה נורמליות. את מחוץ לסקאלה."  

אמנם, גיל החתונה עולה בהדרגה, מספר הילדים יורד בהדרגה, הבדלי הג'נדר משתנים לטובה ועדיין, מרבית הנשים בעולם עוצרות את תנופת הקריירה שלהן בילד הראשון. זה לא תמיד כורח המציאות, הרבה פעמים, הנשים מגלות את עולם ההורות ושוקעות לתוכו. מעדיפות קצת פחות שעות במשרד ויותר שעות בבית בגידול הילדים. אחרת, אני לא מוצא שום הסבר לשאלה "איך אנחנו עדיין חיים בעולם גברי?". נשים הרבה יותר חכמות לאורך זמן, סבלניות, רב מערכתיות. היתרון הברור של הגברים הוא הפזיזות שלהם והיכולת ללכת על כל הקופה והכח הפיזי, שגם הוא הולך ומתמעט בלי אימונים קבועים. במירוץ הארוך של החיים, הנשים עוצרות עם כל לידה ומתאוששות לאיטן, חוזרות לשגרה ואז שוב לידה. למעשה, זה היתרון האמיתי של הגברים. הם לא עוצרים.  

אפשר לקבל את המציאות כמו שהיא, אישה בת 30 + שגרה בסין כדי לקדם את הקריירה שלה ומוותרת מבחירה על זוגיות היא לא הנורמה. מה גם, שאני יכול להבטיח בריש גלי, שכל בחורה כזו שמתהדרת בקריירה כנוצות טווס, תארוז הכל לתוך מזוודה ברגע שתקבל הצעת נישואין או אפילו הבטחה למשהו קצת יותר רציני מפלירט בפאב השכונתי. לכל אחד יש חלל שהוא רוצה למלא. אנחנו שואפים לאיזון בין הנקודות בחיינו. בסופו של יום, איש מוצלח ובודד הוא איש מוצלח, ובודד. אני לא חושב שהצלחה יכולה להעניק לך חום גוף במיטה.  

מה אעשה כשאהיה גדול? כשהייתי קטן, ידעתי. היום אין לי תשובות. רק השאלות נערמות אחת על רעותה. פותר אחת ומתווספות לי שתיים למשוואה. לעיתים מרגיש שעד כה ניווטתי את חיי ובשלב מסוים, החיים הודיעו לי כי מפה ואילך, אני מעביר את המושכות אליהם. בגיל 16 כתבתי על מפית נייר תרחיש דמיוני לעשור הקרוב. דברים גשמיים שנראו לי בהישג יד ומחשבה. בכתב יד עגול ונרגש, שירבטתי מילים פשוטות. ידעתי שכל מילה היא יעד חובה. לא ביקשתי להגיע לירח. רציתי עבודה וקצת כסף. רציתי שירות קרבי שיוציא אותי סופית מהמקום שהייתי בו, רציתי עבודה נורמטיבית במוקד שירות, רציתי לטייל בעולם, ללמוד תקשורת (או ביולוגיה ימית) אבל יותר מכל, רציתי בית. כתבתי מילה והדגשתי אותה בקו תחתון – חתונה – כי אצלי זה היה שווה ערך לבית. איכשהו הסתדר לי ברצף המלים והכרונולוגיה שאהבה באה בצמידות לטיול, וחתונה מגיעה מיד לאחר מכן. לקחתי את העט ורשמתי ליד המילה מספר – 27. זה היה הגיל הכי רחוק שיכולתי לראות קדימה. הכל פעל לפי התוכנית, בואו נאמר שלפחות בקווים כלליים, עד המעבר לסין, ואז אנדרלמוסיה של תוכניות חדשות וישנות שהתמזגו יחדיו והחזירו אותי לשאלה המקורית – מה אעשה כשאהיה גדול?