שחר אדום- סין

י' – לא עשיתי כלום שהוא לא רצה.

השופט – הוא? אתה בטח מתכוון להיא.

י' – האמת שהיה חשוך מאוד. בוא נאמר שלא הבחנתי בדקויות. אולי הוא, אולי היא.

השופט – ומה יש לך לומר על זה, מ'?

מ' – שכבתי לתומי על הגב ופתאום הוא קפץ עלי והתחיל להתחכך בי. לא ידעתי מה לעשות. קפאתי במקום.

י' – הוא סתם משחק אותה. ראיתי שהוא רצה. הזזתי לו את התחתון טיפה שמאלה והופ. הוא קצת הופתע. גם אני, אם לומר את האמת.

השופט – ברור לך שמה שאתה אומר יכול לשמש נגדך?

מ' – התקלחתי מאז עשרות פעמים והריח שלו לא יורד ממני.

י' – הוא לא אמר "לא". שפת הגוף שלו אמרה נתינה.

השופט – מ' מה יש לך לומר כנגד הטענות הללו. י' טוען שיחסי המין היו בהסכמה.

מ' – אהמממ. זה התחיל ככה עד שהוא השתגע.

השופט – מה זאת אומרת השתגע?

מ' – יש לי כמה תמונות שנלקחו ממצלמת האבטחה שיכולות לשפוך מעט אור על הסוגיה.

בתוך ספל ורוד מעוטר לבבות אדומים, אנו יושבים ומסתובבים, דמויות משנה במחול סוריאליסטי הלקוח הישר מתוך מסיבת התה של הכובען המטורף.

הדר מביטה בי בחיוך מבוייש ואומרת:

"אני מפחדת"

שיערה מתבדר ברוח, וזנב הסוס האסוף נראה כאילו הוא מנסה להקביל לרצפה.

"ממה יש לך לפחד, זו רק כוס תה ורודה, והיא קצת מסתובבת."

אני אוחז בגלגל ההיגוי שנמצא במרכז הספל ומסובב ביתר שאת. מבטה מתרכז בי ומעלים את השאר. 

"כן, אבל זה מפחיד אותי. זה מסתובב מהר ויש לי סחרחורת".

שנינו צוחקים ומסתובבים, מסתובבים וצוחקים בתוך בועה ורודה. אני מביט בעינייה הכחולות, העמוקות, ששואבות אותי בסיבוב פנימה כמו מעבולת נסתרת. עבורי, העולם ממשיך להסתובב גם שהסחרחרה עוצרת.

מדהימה אותי המחשבה שהאישה הזו, שיכולה לחרוץ גורלות במבטה, חוששת מקרוסלה שאין לה הגבלת גיל בדיסנילנד. אנחנו יורדים מהמתקן וממשיכים לטייל בפארק. אנו עוברים בין העולמות: הפנטזיה, ההרפתקאות, ולבסוף, מגיעים לעולם העתיד. רק אחרי שעה ומשהו של הסתובבויות והתרגלות לארץ האגדות הזו, הדר שואלת:

"אתה רוצה ללכת למופע של מלך האריות?"

"כן, למה לא?"

המופע היה יפה ועונה להגדרה "לכל המשפחה". השירה הייתה מצויינת וכך גם, התפאורה. מצאנו את עצמנו שרים יחד עם הגיבורים את "אקונה מטטה"(הפתיעה אותי העובדה, שכל הזמרים במופע היו ממוצא אפרו אמריקאי ומי בכלל מגיע לעבוד כזמר בהצגות של דיסני בהונג-קונג? נו, מילא).

מיד, כשההצגה הסתיימה ונהרנו החוצה ביחד עם גוש האנשים והילדים לאויר העולם, הדר הוציאה את מפת המקום ואמרה:

"אני רוצה לראות את גם את פו הדוב וגם את "it’s a small world", רואים שם את כל העולם וכולם שרים ביחד את השיר. אני יודעת שזה לילדים וזה בטח קצת משעמם אותך, אבל אני רוצה, לא איכפת לך, נכון?"

האוירה שיש בדיסני היא פשוט קסומה. בובות הענק והתפאורה שנראית כאילו נלקחה מהסרט "פנטזיה", עובדי המקום שלבושים בבגדי התקופה ושלגיות מנופפות לשלום מכרכרות מודרניות. אני ציפיתי למשהו אחר, בועט יותר. בשעה הראשונה, קיננה בי התחושה של: "אוקי ומה עכשיו?" אבל ככל שהתעמקתי, הצלחתי לראות את היופי של המקום דרך תווי פניה של הדר, שהתמוססה למול כל סינדרלה שעברה מולה, ודמעה מאושר כשזיקוקים התעופפו מעל הטירה של דיסני. לשמחתי, קניתי כרטיס המקנה לי כניסה נצחית להדר-לנד. אני שבוי בה בזמן שהיא צועדת בין דוכני המזכרות ומוכרי הבלונים. אני מצלם אותה מביטה, ועיניה כמו צמצם המצלמה מתקרבות ומתרחקות להתפקס על כל האובייקטים. אין ספק, שלראות אותה בדיסני, זה האלוהים שנמצא בדברים הקטנים.

"עכשיו כמו שהבטחתי לך אני אבוא איתך לרכבת הרים בתוך ההר. זה לא מפחיד אותי כי לא רואים את הנפילה."

בתוך הרכבת בחושך, היא מחזיקה את ידי בכוח מפוחד, אני לא יכול שלא לחייך. אם הייתי חתול, הייתי מגרגר כעת. אני אוהב את הקירבה הזו ביננו. בתמונה, שצולמה בזמן הנסיעה, רואים אותי מחייך בפה מלא ואת הדר יושבת לידי, מדביקה אלי את כתפה ובו בזמן, מכונסת בתוך עצמה, קצת הלומה. תמונה לא רעה של שנינו, ממסגרת מצב.

הדר עובדת קשה מאוד וצריכה תמיד להיות רצינית ולתת יותר ממאה אחוזים מעצמה, אני אוצר את הרגעים בהם היא מתיילדת, מצחקקת, מצביעה בלי בושה על דברים שמסקרנים אותה. "מפחדת" קצת, פחד עדין כזה של התרגשות. בכלל, אני אוהב לקבל אותה כמו שהיא, משוחררת וחסרת רסן, כמו סוס מוסטנג בטבע. ביחד, אנו יודעים להשיל אחד מהשני את הלכלוך היומיומי ולצאת בדהרה בשדות הירוקים.