שחר אדום- סין

"הבריות מזהים את עצמם בסחורות ובמוצרים שלהם: הם מוצאים את 'הנשמה היתרה' שלהם במכוניתם, במערכת הסטריאופונית שלהם, בקוטג' הדו-מפלסי שלהם, בציוד-המטבח החדיש שלהם".

מרקוזה, הרברט, "האדם החד מימדי".

הרבה שאלות עולות בי כשאני קורא על גלי המחאה המציפים את ארצנו. לאן המחאה הזו מכוונת? מאיפה יבוא עוד כסף? האם אנחנו טקסט פוליטי? אנשים ישנים באוהלים ומדברים על זה. מרגיש כמו הפנינג מתמשך. סוג של אטרקציה בחופש הגדול. אולי אפילו יש אפליקציה באייפון על ריכוזי אוהלים בת"א שאפשר לבוא ולהתארח. מחאה שאין בה קושי אמיתי, משמע שהיא אינה מחאה.  

מי זוכר שפעם, עוד בטרם הייתי בש"ש, היו חבורה שקראו לה הפנתרים השחורים שגולדה חשבה שהם לא נחמדים. הם יצאו להפגנות, נלחמו על כבוד וכן, גם על פרנסה. באחת המחרוזות של זוהר ארגוב הוא שר "הלכתי ללשכת העבודה, שאלו אותי מאיפה אתה, אמרתי להם ממרוקו, אמרו אתה תלך מפה". זה לא שאני פותח דיון על הקיפוח העדתי. בזמנו היה מגזר שנפגע וניסה להלחם על זכויותיו. היום נראה שכולם מסכימים שיש פגיעה בכולם. עכשיו, אני שואל את עצמי במידה והיו מעלים לכל המפגינים את השכר הנטו בעשרות אחוזים, האם הם עדיין היו יוצאים למחאה? כנראה שלא. זו לא מחאה כי הגענו לצוק העיתים, זה מחאה על כך שאנחנו בתוך הכרם ואוטוטו נגמרים לנו כל הענבים.

העניין הוא שהיום אנשים מתלוננים שהם לא גומרים את החודש עם משכורות נטו לאדם של מעל 10 בחודש. זה קצת תמוה. אם תבקשו ממני ממש יפה, אני בטוח שאני יכול גם להוציא 50 אלף נקי לחודש. האנשים מדברים רק על ההוצאות ועל חוסר היכולת לקנות בית. האם קניית בית היא אבן דרך בהגדרתך כישראלי, כאיש ממוצע, כאיש אמיד? האם כל תושב ישראל זכאי וצריך לקנות בית?

השכירות גבוהה מאוד. נכון! השכירות גבוהה מאוד בדיזנגוף ובצפון הישן. לא כל תושבי ישראלים הינם תל אביבים ומי שכן, לא חייב לגור על החוף של "מציצים". כל מטרופולין, אם אפשר לקרוא לתל אביב כך, נחשב כמרכז האיזור ועל כן המחירים בשמיים. קחו לדוגמא את ניו יורק, הונג קונג, פריז, האם אתם חושבים שכל אזרח מחזיק בדירה או באפשרות לרכוש אחת?

אמא שלי גידלה ארבעה ילדים כאם חד הורית. אמנם בקשיים רבים, אבל היא הצליחה, ויש יאמרו שאפילו בהצלחה. היום כולם מוחים. על מה? על זה שהתפיסה הקפיטליסטית שכה נשאבנו לתוכה הכניסה אותנו לסחרור ובדיוק עכשיו גילינו שאנחנו לא בראש הפירמידה?

אני מסכים שיש התייקרות במשק ושחיקה בשכר. העניין הוא שהכסף שכולם מבקשים שצריך לבוא מאיפשהו. המדינה אינה גוף יצרני. היא צריכה להטיל מיסוי גבוה יותר על מנת להכניס כסף לקופת המדינה. כמובן שהכסף הנוסף לא יבוא מהמגזרים החלשים, קרי המיעוטים והדתיים, שחלק גדול מהתקציבים מופנה אליהם, ובצדק, יש להם הרבה יותר פיות להאכיל. במידה ומישהו כן ינסה לבטל את הסטטוס קוו מול הדתיים והערבים, אזי צפויה לנו תקופה של טלטלות רציניות יותר. אז תנחשו מי יסבול את נטל המיסוי?

אני שמח שישנה התעוררות. השאלה היא האם המניעים שלה ברורים ולאן היא תוביל. צריך להקים מרכזי מסחר ועבודה בפריפריות, לתת אפשרות לאנשים שרוצים לצאת מגוש דן והסביבה. הייתי שמח לו היו מקצצים בתקציב הבטחון ומעבירים את חלקו לתקציב בתי החולים ומוסדות סוציאליים. יש שאלות דמוגרפיות שיש לתת עליהן את הדין. יש לפרק את הריכוזיות במשק. כעשרים משפחות שמחזיקות כשמונים אחוז מהמשק. אולי כדאי להפנות אליהם את המס. יש להם מספיק שומן לחתוך ממנו. להגביל את ההשתלטות של משקיעים על שוק הנדל"ן. אני בטוח שיש לכם עוד הרבה הצעות ייעול.

לב העניין הוא שאין באמת עוני  בארץ. יש עוני בורגני. לא ערכתי סקר בנושא, אבל אני מעריך של-99 אחוז מהאוכלוסיה יש קורת גג, כזו או אחרת, ומספיק בכדי להתקיים. המחאה הזו היא לא על קיום. המחאה הזו היא על איכות חיים. זו לא בושה לומר את זה. כן, מחירי הפעוטונים מופקעים, עלות המחייה הכללית מרקיעה שחקים ובכלל, מאוד קשה לחיות בארץ. אבל, ויש אבל גדול, ישראל ממוקמת בחמשת המדינות עם הכי הרבה סלולריים ביחס לאוכלוסיה. מעל 300 אלף מכוניות חדשות עלו השנה על הכביש. אין מישהו בלי כבלים ואינטרנט בבית. כל יום נחתמות עסקאות נדל"ן במיליוני ש"ח. חברים, זו לא צעקה ללחם. זו צעקה לשמנת. בתוך כל השעטנז הזה של מחאות וקריאות. רופאים ואימהות, נהגי מוניות ונדל"ן, יש משהו אמיתי מאוד. האמת הפשוטה היא שכולם רוצים עוד.

עריכה מאוחרת -

ידידה טובה שלי שלחה לי אימייל תגובה על הפוסט, שהוא בעצם המשך ישיר של דיון שלנו מאתמול. אני חושב שהיא מתמצתת היטב את רוח המחאה.

"אני רואה שהדיון שלנו מאתמול בבוקר עבר כמו שהוא לתוך הבלוג :)
אבל תסתכל במראה: נסעתם שניכם עד סין לכמה שנים בשביל, וזה לא בושה להגיד את זה, לא רק ההזדמנות המקצועית, אלה בשביל לחזור לכאן ולהצליח להתחיל (!!!!) לחיות בכבוד..
אולי זה ויכוח על איכות חיים, אבל מעבר לזה, זו זעקה על מתן הזדמנויות. אני , בגיל 29, יכולה לצאת ללמוד תואר שני רק כי בגיל 23 הייתי חכמה דיה לעבוד 12 שעות ביום ובלילה (7 ימים בשבוע) בשכר מינימום ולחסוך את הכסף הזה כל השנים.. האם אני מפונקת כי אני רוצה חופשה פעם בשנה? מגיע לי אחרי שאני עובדת כל כך קשה באמצע השבוע וזאת כדי לממן לא מעט דברים שאני לא בטוחה שמגיע להם... אתם בעצמכם אומרים שפה לא הייתם יכולים לחיות כמו שאתם חיים היום.. הזעקה הזו היא על חינוך ובריאות וכבוד לאנשים זקנים שמקבלים קצבה מגוחכת, היא זעקה על ערכים שנשכחו, על חייל שיושב בשבי כבר יותר מדי שנים, כי "האיום הבטחוני הוא כה גדול", כי מרב שהאיום הזה כל כך גדול כבר שנים שאין פה סדר יום חברתי, ונמאס לנו!לא אמרנו שצה"ל זה הצבא הכי חזק בעולם? אז אולי נסמוך עליו קצת ונתעסק במי שעליו הוא אמור להגן?
או שאולי כולנו נעבור לסין.. מה זה כבר 7 מיליון בתוך מיליארד?

במפעל שכוח אל בצפון סין

יושבים בדממה חבורת פועלים

הם גוזרים, תופרים, מדביקים ופורמים

יריעות פלסטיק וזנבות שועלים

הכסאות נוקשים וחסרי משענת

גם עם מעיל, הקור הוא אויב  

מכונות התפירה ממשיכות במרץ

ידוע כי אידיאולוגיה מותירה אותך רעב.

אחרי שנים של דיכוי והיררכיה ברורה,

אפילו הפועל הפשוט הבין את החלוקה:

לעיתים, אם אין לחם, הוא יכול לאכול עוגות

ומנהל המפעל, הוא ורק הוא,

סופר בסוף היום את השטרות במדרגות.  

ילדים חולמים לנהוג במכוניות על

להמיר את הכוכב האדום בשלל מותגי יוקרה

כל אחד שואף להיות בעל מפעל

אז תזכירו לי, מי אמר שקפיטליזם זה רע?

צילום: כל הזכויות שמורות לאשתי הנהדרת ומצלמת הכיס שלה.  

יש ימים שלמים שאני מבטיח להיות טוב יותר, יעיל יותר, שאפתן יותר ואז אני מוצא את עצמי נופל שדוד מול עוד פרק של CSI ניו-יורק. איך זה קורה שאנחנו מוותרים לעצמנו כה בקלות? על פניו, הכל נראה טוב. אנחנו מוצלחים פחות או יותר,  נראים טוב כלפי חוץ. העניין הוא הביקורת העצמית. כשאנו מביטים פנימה ולוחצים בכוח כמעט סדיסטי על הנקודות החלשות שלנו - בהן אנחנו מבקרים את עצמנו עד כלות ומבטיחים להשתפר. האם אתם חושבים שאפשר באמת להוציא מעצמנו יותר?

בואו נודה בזה, מדעני אטום כבר לא נהיה. אני לא בטוח שהדור שלנו יכול להתמקצע ולהתמחות בכזו פנאטיות. היום הכל מהיר, שטוח ורב תחומי. כל אחד היום הוא יוצר, זמר, צייר, טייח, רקדן וטבח לעת מצוא. גם בתקשורת ניתן לראות זאת היטב. אנשים נהפכים לסלב. דהיינו, כלום בפיתה, מישהו שיכול לשחק, להגיש, לדגמן ועוד, אבל ברגע שנכבה האור ותמה עונת הפסטיגלים, הוא הולך לאבדון. גם אנחנו קצת כאלה. בוגרי תארים שמתמסמסים בין הלחצים החברתיים והצרכים הקונקרטים של המדינה. יותר מזה, היום מקצוע הוא לחלוטין פונקציה של "כמה אתה מרוויח" ולא מה אתה עושה. נגזרת ישירה לכך היא תופעת ה"בואו נעשה מכה". הרצון להרוויח מהר ולצאת לפנסיה בגיל 35. תגידו לי אתם, כיצד אפשר להתמקצע, אם רוצים לצאת לפנסיה בגיל 35?

אם נחזור לענייננו, יש לי חבר שעומד לסיים לימודי רפואה. אני, כנראה, שלא הייתי מסכים להיכנס למסלול הזה, גם אם הייתם מסממים אותי ערב תחילת הלימודים. אני מודע לארגז הכלים המנטלי שלי וחריצות יתר מעולם לא הייתה אצלי בארסנל. אני דוגמא ומופת לדור הנוכחי, דור ה"לטרוף את העולם" בכמה שפחות מהלכים. אם הייתי מקביל את החיים שלנו למשחק לוח, אז כנראה שאנחנו הרבה יותר קרובים לשש-בש מאשר לשח-מט. כי מעבר לתכנון הנכון של המשחק, גם בשש בש יש תכנון, רק שהוא הרבה יותר קליל, וכפי שאתם יודעים, יש את אפקט המזל של הקוביות ובכלל מי רוצה להיות קספרוב, כשאפשר לגלגל קוביות על חוף הים.

סיבה ומסובב. אנחנו דור שרוצה מהר ומכאן שהדרישות שלנו הן בעיקרן כלכליות. אם הדרישות שלנו בעיקר כלכליות, אנשים לא מוכנים להתמקצע במקצוע שיניב תשואה כספית רק כעשור לאחר תום התואר, במקרה הטוב.

לא בכדי, ציינתי בפסקה הראשונה את הרצון להיות טובים יותר. יש משהו במצוינות שהוא חלק ממסלול חיים. במידה ותבחר להיות רופא, מדען או מהנדס שעובד למחייתו במקצוע, מרבית הסיכויים שהעבודה תמשוך אותך למצויינות, גם אם לא תמיד האדם מאחורי התפקיד ירצה בכך. כעת, ניצבת מולנו סוגיה מעניינת ביותר. מה עדיף? להחזיק בתפקיד שהולם את כישוריך ומסב לך הנאה, אך אין שכר בצידו או למצוא מקצוע שקטן עליך בכמה מידות, אבל מנפח את חשבון הבנק שלך? סליחה על הדיכוטומיות הברורה, ברור לי שיש הרבה גווני אפור באמצע, אבל המטרה היא להמחיש מצב קיים.

מה אתם הייתם עושים לו עמדה מולכם התלבטות דומה?

אם הייתי יונת השלום, הייתי בונה את הקן שלי ב-PRIMARK  לונדון. שם, בחנות הענק, ממתינות לתורן להכנס לתאי המדידה כל מדינות העולם, ועוד עושות זאת בסבלנות. זוג נשים מתעכב לידנו, כמעט נושק כתף, ליד דוכן הגרביונים. הן דיברו ערבית, אנחנו דיברנו עברית, המוכר דיבר באנגלית. כולם ידעו מהיכן כולם, ולאיש זה לא הפריע שם בלונדון. אם הייתי יונת השלום, הייתי מתעופף בין שקעי הכתף של הקונים ומבשר את בשורתי.  

שפות שונות גולשות על גלי הקול ומכות בכתלי החנות, שלא נשארים חייבים ומשיבים בקרקוש קופות מהיר. שם לכל אדם יש את המחיר שלו ואת דוכני ההנחות המתאימים לו. נשים מודדות גרביון רשת מעל ברך נרגשת, חולצה חדשה להצמיד את פעימות הלב לחזה, תכשיטים לרוב, בנוצץ ובמט, להתקשט למסיבה.

הקפיטליזם הטהור גרם לכך שהלאום הופך ללא רלוונטי, וזה גרם לי לחשוב. אולי במקום גדרות וחומות מגן, נפנה את תקציב הביטחון כדי לבנות מרכזים מסחריים שימוקמו פיזית על הגבולות. קחו למשל את גבול עזה-אשקלון. אם בדיוק באיזור נפילת הקאסמים יבנה איזור של סחר חופשי, שגם ככה מתקיים דרך המנהרות הלא חוקיות, ומתחם קניות מוזלות. מחד, זה גם יספק מקום עבודה לתושבי עזה והפריפריה ומאידך, גם ארגוני הטרור יבינו שיותר כסף נכנס דרך קופות רושמות מאשר דרך ספינות טילים ורשימות הרוגים לאו"ם.

אם אירי יכול לקנות מאנגלי, והודי מתפנה בשמחה לעזור לפקיסטני ואירני על חיקו של עיראקי ירבוץ, אז למה שזה לא יקרה כאן. אם המודל הזה יצליח, ניתן יהיה להעתיק אותו לגבולות נוספים. אולי יום אחד נראה את נסראללה מוכר בגדים סמוך לקניון מטולה ואת המלך עבדאללה מפריח את בית שאן.     

לונדון

מילים: חנוך לוין
לחן: חוה אלברשטיין

שלום
אני נוסעת
אני לא רוצה
שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות
בקשר ללונדון
לונדון לא מחכה לי
גם שם אהיה לבד

ואולי זה כבר לכל החיים
להיות לבד

אבל בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוסיקה טובה
בלונדון טלוויזיה מצוינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח

אתה מבין?
הייאוש נעשה יותר נוח

אתה מבין
אם למות כמו כלבה
אז לפחות הטלוויזיה
תהיה טלוויזיה

אתמול אכלתי שתי קוביות שוקולד. לא סתם שוקולד, אלא שוקולד איכותי מחנות לממכר שוקולדים איכותים. בחנות הקטנה והממותגת פרליני שוקולד שכבו על מדפי זכוכית ודגמנו עטיפות זהב רקוע וחוטי כסף, נטיפי שוקולד נמכרו במארזים קטנים ויפים לעין. בחנות, שגודלה לא עלה על תשעה מטרים רבועים, היו שלוש מוכרות לבושות בהקפדה יתרה. הן הזכירו בהתנהלותן להקה מתואמת היטב של דיילות אויר. הראשונה, כמו שומר סף, מקדמת את פניך. השניה, עוזרת לך להתמצא במבוך השמות האקזוטים והשלישית אורזת ומחייבת. כל זה מתנהל בנועם בירוקרטי, כזה שהיינו מפללים לו בכל מוסד ממשלתי באשר הוא.

נכנסנו לחנות כמעט במקרה, כדור שוקולד בגודל של אגרוף של ילד הוצג מתחת לויטרינה המוארת. הוא נע מול עיני כמו פיתיון מפוקפק. מבטי נדד מכדור השוקולד מעורר התיאבון לתג המחיר. יקר מאוד, חשבתי לעצמי, ובכל זאת נכנסנו פנימה.

בביקור הקצרצר, שארך כעשר דקות, רכשנו ארבע קוביות שוקולד ונפרדנו מארבעים ש"ח. מיד כשיצאנו לאויר הקניון, התחלנו לדון בקניה המגוחכת.  

"מה את אומרת? זה יקר מאוד." שאלתי את הדר כמחפש הצדקה.

"כן, לא זול. אבל בשביל פעם ב.., זה בסדר גמור." ענתה בשוויון נפש.

הוצאתי מהשקית הקטנה שתי קוביות מרירות שהכילו, לדברי המוכרת, לפחות שישים אחוז קקאו. הם נחו בתוך כף ידי, חסרות משקל. מעניין כמה ילדים אפריקאים עבדו תחת השמש הקופחת כדי לקטוף כמות מספקת של פולים שתספיק לקוביה הנימוחה הספציפית הזו. הרהרתי ביני לבין עצמי.

הגשתי אחת להדר ואת השניה הכנסתי בטקסיות לפי.  

"אוי, זה טעים." אמרה בהתלהבות.

"כן, זה מריר כזה שאני אוהב, ואיך זה מתמוסס. את חושבת שזה שווה ארבעים ש"ח?" תהיתי בקול.

"אני לא יודעת, אבל זה ללא ספק השוקולד הטעים ביותר שאכלתי מעודי."

קניות גדולות תמיד גורמות לי להרגיש קצת חזיר. אני מודה כי קשה לי לשחרר את המושכות הכלכליות בנושאי מותרות. במקרה הנ"ל, הסכום עצמו לא משמעותי. אבל, בעיני, עשרה ש"ח עבור קובית שוקולד זה צחוק מעבודה. אולי זה השנים שלימדו אותי שיש לכבד את הכסף ולא להקל ראש בהוצאות, אולי הפעמים שראיתי את אימי חוזרת רצוצה אחרי ימי עבודה שלמים ללא הפסקה. אני נוגס בקובית השוקולד וחושב כי כרגע בזבזתי חצי שעת עבודה של אימי.

מצד שני, זה לא שאני לא קונה, אם המוצר מוצדק. לדוגמא, נעליים איכותיות לאימון, ארוחה מפנקת, מצלמה, טיולים בעולם. אני מוכן להוציא סכומים לא מבוטלים. לעולם לא אוותר על טיול ביעד חדש שרגלי לא דרכה בו. אבל גם אז, הקול בראשי ישאל שוב ושוב, האם אני בטוח שאני רוצה להוציא את הסכום הזה עכשיו. כאילו ההוצאה הזו עלולה להפיל את קלף הדומינו שיכה את הקלף הבא שאחריו וכן הלאה. משפטים ששיננתי לעצמי כל חיי חולפים בראשי. "זיעה לא מתבזבזת", "אין דבר כזה כסף קל", "גרוש לבן ליום שחור".   

שמעתי יותר מדי סיפורים שהתחילו בקול תרועה רמה והסתיימו בקול ענות חלושה. סיפורים שמתחילים במשפטים "יכולתי להיות היום מישהו..", סיפורים שמדיפים ריח חזק ומחניק של החמצה. אני מאמין שכדי לחיות את החיים הטובים צריך לדעת לאזן בין הרצון והיכולת להנות ולהעניק לעצמך ולקרוביך לבין שאננות ויד קלה על הארנק. הבטחון שיש לי בעתיד שלנו נובע בעיקר מהתפיסה השכלתנית שלנו את החיים. כמובן, שאני לא אתנגד לעזרה נוספת מצד אלת המזל. 

המצב היחיד בו ההיסוסים הללו נעלמים כליל הוא כאשר מדובר בהדר. כל השיקולים הכלכלים בטלים בשישים לעומת הרצון שלה. אולי הידיעה כי הנתינה לבן הזוג שלך, זה סוג של מטבע החוזר לשולח. זה קצת כמו לתת לעצמך ולהרגיש טוב עם זה.  

לסיכומו של דבר, הפן הכלכלי הוא נדבך נוסף באיזון שלנו. כמעט כמו כל תחום, כל תנודה לקצוות הקיצוניים מערערת את התמצית שלנו. לשמחתי, מצאתי את בת הזוג שיודעת היטב כיצד לשמור עימי על המקום האינטימי, השקט והבטוח אליו אני שואף מדי יום.