שחר אדום- סין

"שמור נא לי אלי הטוב.
על הדבש ועל העוקץ,
על המר והמתוק.
אל נא תעקור נטוע,
אל תשכח את התקוה
השיבני ואשובה
אל הארץ הטובה."

פתחתי בשיר "על כל אלה" של נעמי שמר, משום שהוא נתפס בעיני כשילוב אידיאלי בין המילים הנאיביות לבין מציאות לא פשוטה כלל. הדיכוטומיה הברורה של שמר מפשטת את הכל לשחור ולבן, מתוק ומר. לצערנו, בשנים האחרונות אנו רואים את החיים הפוליטיים בישראל בצבעי אפור-מט. הדוגמא הטובה ביותר לכך, היא מערכת הבחירות העומדת בפתח, שעוד לא התחילה וכולם כבר מאסו בה. פלפולים חריפים וחידודי לשון על אופיים של המועמדים לראשות הממשלה נשפכו כמים מכל עברי הרשת, ורבים מדי אמרו כי פתק לבן הוא התשובה. העיוורון המתקתק של האסקפיזם - הרי אותו פתק לבן הוא סוד כוחן של המפלגות שאיננו רוצים בשלטון.

היום עשיתי דבר שמרבית האנשים לא עושים וזה לקרוא את המצע הפוליטי של "ישראל ביתנו" ו"מפלגת קדימה" והגדלתי לעשות וקראתי את ההיסטוריה האישית של כל אחד מהמועמדים שלהם לכנסת. ההתעוררות הזו התחילה אצלי לפני כמה ימים, בזמן שהגבתי לפוסט בעל טון פוליטי ואמרתי כי אין סיכוי שאצביע לליכוד, קל וחומר לקדימה ובצער רב אומר, כי הצבעה לברק משמעה איבוד הקול. הנה אני, יום לפני בחירות, ניצב מול שוקת שבורה. אחרי התגובה, שהייתה סוג של מחשבה בקול, פניתי לקרוא את מצען של שתי מפלגות שפסלתי מבעוד מועד, כדי לתת, אולי, הזדמנות שניה.

אתחיל ב"ישראל ביתנו". ראשית, אני חייב לומר ששליברמן יש איזשהו כוח ממגנט הנובע מכריזמה עוצמתית. הוא מודע לעובדה שאנשים אוהבים סמכות ומתייחסים בכבוד לאדם החי את האמת שלו. יאמר לזכותו של ליברמן כי הוא מתגורר בהתנחלות ומאמין בתפיסה ימנית כדרך חיים. לטעמי, במציאות הנוכחית חשוב שיהיה אדם כמוהו בממשלה. אינני בטוח שאני רוצה אותו כאיש הנותן את הטון, אך כאמור, אין רע שיש ציין ימני אמיתי. המצע שלו מתאים לאנשים שקצו בגישה היונית; הוא נגד החזרת הגולן ונגד חלוקת ירושלים, בעד מדינה יהודית-לאומית, והוא החליף את המושג "שטחים תמורת שלום"  במשפט "שלום תמורת שלום".

הרבה אנשים מפחדים מגישתו, שהרבה הגדירו אותה כ"פאשיסטית". הסלוגן שלו "בלי נאמנות, אין אזרחות" קצת מלחיץ ומזכיר תקופות חשוכות, אבל מה שעומד מאחורי זה, אינו כה מופרך. תדמיינו שעכשיו נמצא אדם במעגל החברים שלכם שמרכל עליכם ומעוניין לפגוע בכם, האם תמשיכו להיות חברים שלו? אני מניח שלא. בעיניי, ישראלי חייב לשרת בצבא, או לעשות שירות לאומי כדי להרוויח את זכויות (למעט חריגים בעלי מגבלות רפואיות). כמו כן, הבקשה שלא לדבר בגנות המדינה בה אתה חי ועידוד הטרור אינה מוגזמת כלל. נושא נוסף הוא חילופי שטחים ואוכלוסיות, או במילים אחרות, טרנספר. המילה טרנספר שהוקצתה מחמת מיאוס לפריפרית הטרמינולוגיה שלנו, חזרה באדרת חדשה. האם זה כה נורא? אני לא יודע. תמיד קיננה בי התחושה שזהו החלום הרטוב של כל יהודי, אבל כמו כל חלום רטוב, לא נוהגים לדון בו בפומבי. הכוחניות של ליברמן היא יתרונו, אך גם חסרונו הגדול ביותר. ניתן לומר כי הנראות ה"רוסית" מזרה אותו והוא לא נתפס כישראלי "עד הסוף". מצד שני, גם ז'בוטינסקי לא היה צבר.   

המפלגה השניה היא "קדימה", מפלגה שדבק בה כתם השחיתות, בעיקר בעטיים של שני ח"כ שאין צורך לומר את שמם שוב. אז יש כמה בעיות עם המפלגה הזו שהיא, כביכול, המשך שלטונו של אולמרט. ראשית, מפריע לי מאוד אם יחזירו שטחים. דבר אשר נראה לי הגיוני בעבר "הרי אלו בסך הכל אדמות", אך עם השנים, נראה לי מאוד טיפשי וחסר תוחלת (ראו ערך ההתנתקות). אין ספק, שעל הסקלה הפוליטית נעתי ימינה בנושאים הבטחונים, אך שאני מאמין שיש צורך בשמירה על הייחוד שלנו כמדינה רווחה. במידה והמדינה כולה תופרט והקפיטליזם ישתלט על כל המשק, שכבות שלמות של אוכלוסייה ייפגעו.

לאחר שהשקעתי מחשבה רבה בשאלה: מי מבין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, וזאת לפי שיטת האלימינציה, מתאים ביותר להיות ראש הממשלה. הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת כי זו ציפי לבני. ראשית, כי היא אישה והיא בבירור צריכה להשקיע יותר מאמץ כדי להתקדם בחברה המבוססת על פטריארכליות, כך שמעצם מועמדותה הוכיחה כי היא אמביציוזית והישגית. שנית, היא נמצאת קרוב לצלחת בשנים האחרונות וקרנה עלתה בעיני העולם. שלישית, היא עוד לא נכוותה ואולי היא תצליח לעשות מה שביבי וברק לא הצליחו, או הצליחו חלקית. ביבי חלקלק מדי ומשקיע זמן רב מדי בזויות המצלמה ושינון מנטרות פשטניות. ברק מרגע שפרש מהפוליטיקה דומה בעיני לשועל שנכנס לכרם הענבים ואכל ושתה עד שלא יכול היה לצאת החוצה. מבחינתי, גם ברק, גם ביבי וגם ליברמן יכולים ואף מן הראוי כי ישמשו בתפקידים בכירים בשלטון, אבל את שרביט המנצח אני מעניק ללבני.

הסייג המשמעותי בבחירת קדימה הוא המפלגה עצמה שהותירה טעם חמוץ של אופורטוניזם. ברם, בעוברי על רשימת חברי "קדימה", גיליתי כי יש שם אנשים טובים ואיכותיים שעשו דבר אחד או שניים בחייהם; מופז, דיכטר, עזרא וחסון הבטחוניסטים, ארבע נשים בעשיריה הראשונה והרבה דם חדש. אז בשיקול מחודש הבחירה היא אחת, ציפי לבני וקדימה.  

לסיכומו של דבר, מדינתנו אינה רק זבת חלב ודבש. מלחמת לבנון השנייה והמבצע/מלחמה בעזה הוכיחו שהאיומים עלינו אינם פוסקים, ודם רב ניגר על אדמותינו כדי שיהיה מקום ראוי לכל יהודי באשר הוא. כדי לשמר זאת עלינו לשדר אחידות כלפי חוץ ויציבות שלטונית. הגוש הימני בממשלה הנוכחית, בין אם זה "קדימה" וה"ליכוד" או "קדימה" ו"ישראל ביתנו" או כל ורסיה אחרת, ואולי גם שילוב של "העבודה" יכול ליצור ממשל בר קיימא לאורך זמן. חשוב לבנות בסיס איתן לשלטון שייתר את מפלגות המאזניים. אם יש סיכוי לשינוי, זה עכשיו. כפי שהוכחנו בעבר, אנחנו עם שמצטיין בהתנהלות תחת לחץ, זה הזמן להתאגד ולהפגין אופי. אחתום בשורה האלמותית: "אל תשכח את התקוה, השיבני ואשובה אל הארץ הטובה".