שחר אדום- סין

כבר הרבה זמן שלא חוויתי את החוויה הזו. כמעט שכחתי עד כמה זה מרגש וכיפי. להסיר את אריזת הניילון השקופה. להסניף את ריח הפלסטיק החדש והממכר. אני פותח את הריבוע הקסום כמו ילד הפותח תיבת קסמים בעליית גג אפלולית. בתוכו, שוכב לו בהדרת קודש, כמעט, חפץ שטוח, עגול ומבריק. עיני מרפרפות על המילים המוכרות, תוי הפנים ואותיות הדפוס המציינות של שמו של זמר הבלוז האהוב עלי – דני ליטני.

הדר רכשה עבורי את האלבום האחרון - סיכום ביניים.

"למה את רוצה את הדיסק שלו? יש לך כבר את כל השירים שלו." אמרה לי

"מאמי, זה לא אותו הדבר. חוץ מזה, יש שם שירים חדשים שלא עלו על דיסק מעולם."

"תגיד את האמת, אתה רק רוצה לפרגן לו, לא?"

"את קונה לי או לא?" התרסתי בקול ילדותי.

"ברור שאני אקנה לך. זה מאוד חמוד מצידך לדאוג לו ככה."

אין הרבה זמרים שאני ממש חש כלפיהם משהו מעבר ליכולת הווקאלית שלהם. דני ליטני הוא אחד הבודדים שמצליחים תמיד לגעת. זמר ששר את הבלוז של כולנו. משום מה, היה לי חשוב לקנות את האלבום שלו. האלבום מעוצב בצורה נהדרת. תמונות ארכיון של "איש חסיד היה" ועוד תחנות בדרך, ליטני וחברים, ואפילו תמונה של אריק איינשטיין מחבק את ילדתו בחצר. אני קורא את המילים ויונק את ההיסטוריה הקטנה הזו שניבטת לה מתוך הדיסק.

האלבום הוא סיכום ביניים של זמר גדול, אדם פשוט ואם תרצו, גם של מדינה שלמה. תקופה שבה זמרים הביעו דעות כדי להשפיע (יהונתן גפן ודני ליטני חברו למספר מופעים משותפים המבוססים על טהרת הכישרון וחופן של ציניות כנגד הממשלה דאז). עד היום, כשאני שומע ראיונות עם דני ליטני, או לחילופין נזכר בראיון שהעניק לי מלפני כמה שנים, אני מבין עד כמה האדם הזה חי את החיים ולא את עולם הזוהר. זה לא שהוא לא היה נהנתן. יש יאמרו שהוא כבר עשה את שלו, אבל המבט שלו בעיניים, המפוקח על העולם, שאומר: "הייתי שם למעלה, נפלתי גם אפיים ארצה" תמיד נותן תחושה חמה של ארציות. 

ליטני חובק אתר רשמי חדש שבתוכו יש פנינים רבות, כולל ראיון רדיופוני משעשע ביותר. משפטים לדוגמא:

"שירים זה לא הילדים שלי. אתה מוכר את הילדים שלך?", "יש באוסף הזה שירים שאין לי מושג מה הם". חלק ניכר מהראיון עבר בצחקוקים ואירוניה עצמית של ליטני. שווה האזנה. שני קולגות סינים שלי עברו ליד השולחן שלי וראו את עטיפת האלבום. מיד כשקלטו את דמותו הצעירה של ליטני מסתתרת מאחורי משקפי שמש שחורות שאלו אותי אם זה אני בתמונה. כשאמרתי זאת להדר, היא צחקה בביטול וביקשה לראות את התמונה. היא הביטה שוב ושוב בתמונה ואז עיניה נדדו אלי. "זה אתה.. לא להאמין."  

לסיכום, האלבום מסכם תקופת חיים של אחד המבצעים והמגישים הטובים בארץ. אני ממליץ בחום לקנות את האלבום ולהתמכר לחום קולו של ליטני. גם מי שלא מכיר, אז זה הזמן לטבילת אש. האלבום נותן תמורה מלאה של 38 שירים מהקריירה הארוכה של ליטני. כנסו לאתר הרשמי ותערכו היכרות עם אחד הזמרים הגדולים של ישראל היפה, שזה עתה קיבל תעודת פנסיונר ועדיין נותן בראש.

נכתב במקור ב- 22/08/2004

אני אוהב לפעמים

כמו חמסין באביב

מכה של אושר

מפתיעה ימים רגילים

על חוף הכנרת

באוהל לוהט

הזיעה מדברת בינינו

קמט גיל מתקמר

מעל אפך

בתוכך אני צוחק

תזרום כמו ים

תשבר עלי כמו גל

תאהב, תאהב

עד קץ הזמנים.  

האם אתה חייב להוציא לאור ספר כדי להיחשב סופר? זו שאלה שמטרידה אותי לא מעט. רבים מהאנשים הקרובים אלי מתייחסים אלי כסופר, כיוצר ואיש של מילים, וכל זה מבלי שהוצאתי לאור אפילו ספר אחד. האם עובדה זו גורעת מהיותי סופר? האם צייר שמעולם לא מכר יצירה שלו, צריך להיחשב כצייר? או אדם הכותב שירים למגירה כל לילה – האם הוא משורר?

התהיות נמשכות גם בשלבים מאוחרים יותר. במידה ופרסמת ספר שנכשל כישלון חרוץ בחנויות. האם זה הופך אותך לפחות ראוי לתואר המחייב? אז מה בעצם הופך אותנו לבעל המקצוע. האם זה התגמול הכלכלי, הפניה של הבריות אליך, אולי היכולת להביט בראי ולומר לעצמך: "נעים מאוד, אני סופר".

עבורי, הכתיבה היא לשם הכתיבה. היא היכולת לבנות עולם שלם בלבני מילים. מן המסד ועד הטפחות. לשורר שיר אהבה להדר, לספר סיפור, לשזור זכרונות בבדייה ולגנוב נשימות מאנשים מתפעלים.

מדי יום, אני מדבר לאני הפנימי במונולוג קבוע. תכתוב כאילו האצבעות שלך רצות למרחקים קצרים, אל תשמור כוחות. תן הכל בפעם אחת, ספרינט למרחקי פוסט, או מסה, או רומן קצר. תכתוב מבעירה פנימית ואם אין בעירה שכזו, תמצא דרך להדליק אותה מחדש. כמו האדם הקדמון, תשפשף את העיפרון בסיבובים מהירים לתוך אגודה של זרדים ועלים יבשים. רק אל תפסיק לזוז.

יצר הכתיבה, כמו כל יצר, זקוק לאימון ולאילוף. "מרעיבו שבע, משביעו רעב". במקרה זה, אנו רוצים לגרום ליצר להמשיך לעבוד, דהיינו להשביעו. כל כך הרבה מחשבות והגיגים חולפים בראשו של אדם מדי יום ושעה. מעטים האנשים שעוצרים הכל ומעלים זאת על הכתב. מקצתם טוענים כי אלה דברים לא חשובים מספיק, או אולי, יסתפקו בטיעון שאם זה חשוב מספיק, הם יזכרו בזה אחר כך. העניין הוא שעצם הויתור על הכתיבה גורם לה להפוך במיידי לשנייה במעלה, או שלישית או רביעית. מספיק לכתוב משפט אחד על דף כדי להותיר את האש בוערת.

כדי להיות סופר, אתה ראשית כל צריך להחליט שאתה סופר. זאת אומרת, שאתה משקיע משאבים בכתיבה, בקריאה, בשינון, שיוף, למידה. צריך לדעת להעריך כתיבה טובה, להיות כשרוני במידה (עבודה קשה יכולה להפוך את הכתיבה לרהוטה יותר, אך לא בטוח שהיא תהיה טובה יותר). כשיוצאים מנקודת ההנחה הזו, אז המרחק בינך לבין הספר מתקצר פלאים.

לסיכום, אפשר להכביר מילים עד מחר, אבל או שיש את זה או שאין את זה. מרגישים את זה זורם בדם ומפעפע לכל מקום. אי אפשר להתחמק מזה. אחתום את דבריי במשפט שנוהג לפתוח מפגשים: "נעים מאוד, שמי קובי ואני סופר."

הצעיף הצבעוני מסתובב לה על הצוואר

כמו טרמפיסט מאושר.

כבר 27 חורפים

שהיא משמחת צעיפים.

ואני בכלל יודע, ממקור ראשון, שהוא אינו סובל מקור

ואלמלא זה היה הצוואר שלה

הוא בטח היה נפרש לו אפרקדן על הרצפה 

אבל תראו איך הוא מוכן, ככה סתם, להתלפף

רק בשבילה.

ולמען האמת, זה לא שאין לי עקרונות

אך אמכור אותם בזול, עבור כמה מעות, כדי לשמש לרגע

כסות ללב הפועם שלה. ארוג לתוכה שתי וערב,

אהוב וחזור.

לסוכך עלייך בימי החום