שחר אדום- סין

חברה שלי כבר 13 שנים

אני מניח פה פוסט שנכתב ב-2009. הפוסט נכתב לכבוד שנתיים של נישואים. מאז עברו עוד שמונה שנים. שלושה ילדים, והרבה מאוד דרך. אתמול הדר ואני ציינו 13 שנים למפגש בינינו. עוד חודשיים מהיום נחגוג את יום הנישואין העשירי. הזמן טס ואנו חשים אותו חורץ פסים של זיכרון על פנינו, גופינו וליבנו. הזמן אינו אויב, הוא רק מראה מקום.

חג השבועות הזה, הבא עלינו לטובה, יסמל עבורי הרבה מעבר לחג ביכורים וגבינות העונה. השנה, בתאריך הזה, הדר ואני נחגוג יום נישואין שני. כן, כבר חלפו שנתיים. זה היה מהיר ומרגש, כמו שני ילדים הגולשים במדרון מושלג על גבי שקיות ניילון. שנתיים בהם הביטוי "חברה שלי" התחלף לפרקים בביטוי "האישה שלי". שנתיים של טיסות ומעבר ממערב למזרח. שלושה חודשים אחרי החתונה כבר היינו בדרכים. ירח דבש בהודו ומשם לסין. מי האמין שמפגש אקראי בברזיל יוביל אותי למקום בו אני נמצא היום.

יש משהו במוש בן ארי שגורם לי לרצות לארוז תרמיל ולצאת לטיול. לא סתם טיול, אלא חיפוש עצמי. כל פעם שאני מאזין לו, עולה בי מנגינת הנדודים. חולם על דברים שחוויתי. מריץ זכרונות בראש. תחושות של שמחה, התרגשות, רוח מלטפת פנים בהליכה מדודה בשבילי הרים. בטרקים בדרום אמריקה, נהגתי לשמוע אותו במהלך ההליכות הארוכות. הוא סיפר לי סיפור והרגליים שלי זזו בתמורה לקולו. נעתי בשיער מתארך, עם תיק כבד על כתפיים מורגלות ועיניים בוערות. מהר להר, עיר לעיר, מסיפורי אהבהבים לאהבה אמיתית.

כשהדרכתי ב"אחרי" סיפרתי לחניכים "מור"קים" על דרום אמריקה. על הנופים, האנשים, האוכל. במשך שנתיים, הם הקשיבו והפנימו. היום הם מספרים לי דרך עמודי הפייסבוק והודעות הטקסט על מקומות שהם נמצאים בהם. אני מרגיש שאני קצת איתם. הם צועדים בעיר שגם אני צעדתי בה. אולי המדרכה לא שכחה את משקל גופי על המרצפת. אולי מוכרת התפוזים עוד זוכרת את הבחור הזה מאז.

לא להאמין שחלפו להן תשע שנים. התאדו להן כטיפות טל מול שמש מזרחית. נדמה כי תמיד כשאשמע את מוש ארצה להיות שם. טיילתי מאז לא מעט. יש הרבה יעדים בעולם. כל הטיולים היו מרתקים ומאתגרים. אבל הטיול הזה. הראשון. הייתה תחושה של חסינות לכל. ילדים שנמצאים פסע מהחיים הבוגרים מרשים לעצמם לפרוק הכל. הם מתחברים, מתפרקים, מתחברים שוב. כל זה מתרחש בתוך הנופים הכי יפים בעולם. הרים מושלגים, לגונות בצבעים, חופים של כדורעף וקפואירה.

קול של געגועים נשמע פה, ועדיין, אני לא בטוח שהייתי חוזר לשם היום. הרבה דברים השתנו מאז. אני די בטוח שלא אוכל לטייל באותו אופן היום. אבל אם אתם מכירים מישהו שהמציא מכונה שמחזירה אותנו לאחור בזמן, אז זה כבר נשמע מזמין יותר.

נכתב במקור ב-‏13/12/2005

"זה לא בדיוק היה כך", את אומרת

"הזיכרון מתעתע בנו".

"בל נשכח", אני אומר

"מאיפה באנו".

את זוכרת על ערסל בדרום אמריקה

את קראת ג'ורג' סימנון "האיש שצפה ברכבות".

אני זוכרת זוג עיניים בוערות ומכנסיי קפוארה

גם ארוחת ערב שסופה היה מתוק. הקינוח, אני מתכוונת.

אני זוכר חיוך ממיס מעל שולחן הביליארד. שיחקנו כזוג. ניסיתי להכות בכדור,

אבל הרעד אחז בי ללא הפסקה. את היית מבריקה וניצחנו את כולם.

אתה זוכר איך נגענו בטירוף כאילו זה עומד להיגמר

שתינו בצמא של מוכי בולמוס.

כבר אז ידעתי.

את זוכרת שהכנת צמידים לכל הבנות. הבטתי בך

בידיעה שהחוט הקשור לבוהן רגלך יקשור אותי אלייך לנצח.

כבר אז ידעתי.

אני זוכרת שעשינו אהבה במיטה הזוגית וכל העולם צפה בנו

ולנו לא היה איכפת, ואז במקלחת הרמת אותי גבוה לזמן נצח ולא נעזרת בכלום,

נראית כמו רישום של דה וינצי

כבר אז ידעתי.

אני זוכר אותך נכנסת לתוך הבריכה וכל מה שעבר בראשי היה הציור "הולדת ונוס" של בטוצ'לי. רציתי רק לגעת. לאחוז במותניים, לתפוס את הקסם שלא יתפוגג.  

אתה זוכר שאכלנו ארוחת ערב ואמרת לי שאתה עוד מעט טס הביתה ורציתי לבכות, אבל הייתי חזקה. אמרתי לך שהיה נחמד ואולי נפגש. בלב חשתי מרומה.

את זוכרת שאכלנו ארוחת ערב ואמרתי לך שאני עוזב. רציתי רק לבדוק את התגובה שלך. אולי זה היה סתם פסיק בספר חיינו, אבל המבט בעינייך הראה לי אהבה מתריסה. באותו הרגע, רציתי רק לחבק ולא לשחרר.

אני זוכרת שהמשכנו לחלום גם מרחוק. אני עוד טיילתי ואתה כבר שכרת בארץ דירה. חשבתי שזה אבוד. לכבוד חג הפסח התקשרתי אלייך לאחל לך חג שמח ולבדוק אם אתה זוכר.

אני זוכר היטב את השיחה שחרצה גורלות. קולך עטף אותי בחום. סחרחורת הכריעה אותי והיית מוכרח לשבת. אני לא האמנתי שאהובתי מתקשרת.

אתה זוכר מה היה בזמן הזה, הזמן הרחוק. שנינו צפנו על מים שאולים. רק רצינו להגיע ליבשה שלנו. אני טיילתי מהר. מעולם לא רציתי לשוב כה מהר הביתה, אבל הייתה לי סיבה אמיתית, אתה.

את זוכרת שעבדתי בשתי עבודות סביב השעון ולא חשתי עייפות. הלכתי במשך חודשיים על ענני צמר גפן. חשבתי לעצמי שאני יכול לסבול הכול, כי את פה בליבי ועוד מעט תהיי פה בזרועותיי.

אני זוכרת שעליתי על מטוס והרגשתי את הלב פועם, ישבה לידי איזה מלכת יופי וניהלה איתי שיחה וכל מה שיכולתי לומר לה הוא אהובי מחכה.

אני זוכר שבשדה התעופה החזקתי שלט ורוד וגדול שסימן חוזה לא כתוב בינינו, שבו כתוב "שווה לפנים" כלומר יפיפייה שלי, חיכיתי לך ורק לך.   

אתה זוכר את החיבוק שלנו שהחזיק אותנו מליפול לתוך חולשה קסומה, איך נעמדנו ליד הרנו הישנה שלך ורק נשמנו מציאות.

את זוכרת שהדמעות הקשו עלינו לדבר. ראינו דרך ערפל. לא האמנו שזה קורה. אמרתי לך בשקט מדומה: היכנסי לאוטו, כי בפנים יש מסגרת שתחזיק אותנו שלמים.

אני זוכרת שרצית אותך בין ידיי, בין רגליי, בתוך ליבי.

אני זוכר שביקשת שנגיע קודם אלי ורק אחר כך לבית הוריך. רציתי לחוש אותך. את השקט המתוק. אני זוכר את המזרון הגדול שהיה לי בחדר ואיך שמחתי לראות גם אותו.

אתה זוכר איך כמו שפנים עלינו לדירה, מהר והרבה רצינו. אכלנו קצת סוכר כדי שנוכל להמשיך.

רק אחרי שנתפרק ונהייה שלמים ניסע להוריי.  

את זוכרת שהגענו לחדרה, לבית הורייך, ולא מצאתי את עצמי. הייתי חדש בנוף חייך, עדיין לא ראוי לציון. כל המשפחה והחברים בחנו אותי, תהו על קנקני, ואני רק רציתי לישון. אבל אחרי כמה רגעים, אימא שלך הגישה לי עוף אפוי בתנור ואחיינך טיפס לי על כתף. מהר מאוד הרגשתי שזהו.

אני זוכרת שנראית סהרורי במקצת. קשוח ומתגונן. רציתי לחבק שוב, אבל פתאום כולם רצו ממני נתח. 

אני זוכר שנרדמתי על המיטה שלך בחדר נעורייך. אימך הביאה לי סדינים נקיים לפרוש על המיטה. נרדמתי מיד. שינה מיוחדת. שינה של סיפוק.

אתה זוכר איך לא היית מוכן לגעת בי ליד הוריי. ג'נטלמן שכמוך... רק ביקשתי חיבוק ונשיקה. היום, כבר אין לך בעיה.

זה הזיכרון. יכול להיות שיש עוד אלף פרשנויות. זו הפרשנות שיש לי בלב. 

"אל תכעסי אהובה, אם נתנו לך לחשוב
אין כאן מקום לאהוב
פעם היה זה חלום
שאליו מגיעים
ממקומות אחרים" 

מתוך: "יש לך אותי" – להקת תיסלם.

את השיר "יש לך אותי" הקדישה לי ש' כמה ימים לפני הטיול הגדול. כמה נאיביות הייתה בתוך המילים, כשבתוכן מהדהדת השאלה: כיצד אפשר לשלוח אהוב לעבר הלא נודע בתקווה שיחזור. "לא, לא, אל תשכח. אני כאן", היא התחננה. היא רצתה כל כך שאשאר ואני המרתי מערכת יחסים בכרטיס פתוח לשנה לאמריקה הלטינית. זה לא שלא הייתה אהבה, היא פרחה מוקדם מדי. פרחה מדשן עינוגים ונעורים, אך קמלה במבחן הזמן. 

בשדה התעופה, נפרדנו בדמעות וכבר אז ידענו שאין דרך חזרה.  ניסינו להחזיק בכוח את החלקים, כמו ניסיון עקר להדביק כד שבור לרסיסים. בהתחלה, עוד נדמה היה שישנו איזשהו סיכוי קלוש. חשבתי עליה כל דקה. כל הודעה או אימייל ממנה היו חוויה מרגשת. הימים נקפו ודמותה דהתה במחשבתי. בחורות צעירות מראה ולב היו רעננות יותר בזיכרון. כל שנותר מש' הוא התחינה "יש לך אותי..." שנשמעה בצד האחורי של ראשי בימים של געגוע.

כשחזרתי לארץ, היא ביקשה לנסות שוב. אני בשיער ארוך וזקן צרפתי, דומה אך שונה, לא רציתי ליפול לתוך מלכודת הדבש שנית. שערה ועורה הבהיר נראו בוהקים בהילה לא טבעית. חיוורון של צער נסוך בהם. בעיניה, התשוקה והרצון לאהוב נעלמו והייאוש תפס את מקומם. במבט לאחור, אני לא יודע אם הייתי רע לתפארת או סתם גברבר יוצא צבא שמרגיש שכל החיים לפניו, ובכל זאת, השיר הזה צובט לי בלב וגורם לי לחוש מוסר כליות. אולי זה נובע מהעובדה שאני המשכתי ליעדים שלי והיא נותרה במקום. לבדה.

לפני כמה חודשים, ראיתי שהיא התחתנה, ועל סמך מראה תמונות, והיא מאושרת. בצורה לא ברורה, חשתי הקלה מסוימת. זה לא שהיא הייתה הופכת לזקנה מגויידת שמאכילה חתולי רחוב, אבל שיברון הלב שלה לקח ממנה, בזמנו, הרבה כוחות. אני שמח שעכשיו יש לה אותו.

קשה לשכוח את הצבע האדום המלוכלך שכאילו נדבק ללחיים של הילדים בהודו ובדרום אמריקה. צבע של עוני. ילדים חשופי חזה רצים ברחובות אחרי זרים שיביאו להם כמה אגורות או סוכריה להמתיק. שם, מזוית המבט של מטייל, אתה מביט לתוך הלבן של העוני הבלתי מתפשר. העוני של האין ברירה. העוני של אכול בכל דרך או תמות מרעב. עוני של לחרבן על פסי הרכבת ולישון מתחת לגרמי מדרגות. עוני של אימהות המניקות את ילדיהם עד גיל שש רק כדי להתקיים. עוני שבועט בראש. 

ואז אני אומר לעצמי, איזה מזל שנולדנו במדינת ישראל. מזל גדול. תתארו לכם שהייתם נולדים בהודו כהודים לקסטה הנמוכה ביותר, או אולי כסיני קשה יום מאזור הספר של מערב סין. אולי כילד עשירי למשפחה של אינדיאנים מקבצי נדבות מפרו, או סתם בן לשבט אפריקאי אי שם במרכז היבשת השחורה.

אני אומר זאת במודעות מלאה לחסרונות שלנו; לטשטוש בין המדיני לבטחוני, לפיגועים, לפחד המתמיד מטרור או מטר של טילים. ישראל זו מדינה שתופעת בריחת מוחות רווחת בה, אבל לפחות יש בה חממה לפיתוח המוחות. יש שיצביעו על אחוזי הסטטיסטיקה וקו העוני. אבל ישראל זהו מקום שיש בו עוני בורגני – עוני בהשוואה לשכבות העשירות יותר באוכלוסיה – אבל לא באמת עוני מחריד ומדיר שינה כמו במדינות העולם השלישי.

אומרים עלינו שאנחנו מתנשאים ובוטים. שהישראלים הם הגירסא השרירית והפחות טובה ליהודי הגלותי. אומרים הרבה דברים. אז אומרים. בשורה הסופית, הישראלי היום הוא אדם רחב אופקים המטייל בעולם, מחפש הזדמנויות להצליח ולעשות לביתו. הישראלים בהכללה מונעים כדי להצליח. תמיד מכרסם בנו הרצון להמשיך ולהתקדם. ברור לי כי כשמקימים מדינה שמרבית תושביה עונים להגדרה, אז נוצרים חיכוכים. הרי כולם רוצים להגיע למעלה וידוע שבודד בפסגה.  

בניגוד לאוכלוסיות שלמות בעולם שנמצאות בתוך הבוץ וטוב להן, או שאין להן ברירה או יכולת לצאת משם. הישראלי הוא אדם חושב שאינו מסתפק בברור מאליו. ראיתי אנשים שחיים בתוך בתים מטיט ומאושרים עד הסכך, אנשים שכל שאיפות חייהם מסתכמות בדג שילכדו לארוחת הערב וכמות אגוזי הקוקוס שילקטו. מנגד, מדינות שהשלטון מכתיב לחלוטין את דרך החיים. קחו למשל את סין שהיא אומה מדוכאת שהקפיטליזם עושה בה שפטים, ואנחנו מכירים עוד כמה מדינות המסתתרות מאחורי בורקה וכיסוי ראש.

נכון שבישראל יש הרבה דברים שאפשר לשפר ולייעל. אבל הדבר הטוב ביותר שיש לתושבים הישראלים היא זכות הבחירה. הבחירה להאמין, הבחירה להישאר בארץ, הבחירה ללמוד, הבחירה להצליח. באמת מזל גדול שאנו ישראלים.