שחר אדום- סין

איך שאני אוהב זמרים טובים. כאלה שממיסים בטון אחד. דווקא השבורים, המרוסקים, אלה שלא למדו פיתוח קול. זמרים שהחיים חרטו בהם סימנים. זמרים שמספרים לי סיפור וחושפים בדרך את הכוויות שכבר העלו ארוכה. אני צריך להאמין לזמר. לדעת שהוא היה שם.

היום כבר לא צריך להמתין לתחנות הרדיו שיקלעו לטעמך. פשוט פותחים את אתר היוטיוב וגולשים לכל הז'אנרים. עברי לידר ששואל "אם מישהו פעם" וקורע באמת מזוככת את הלב כמו נייר זכוכית. משם מגיע לעידן חביב, שאני פחות מכיר, והוא שר על כאבים אחרים ועל שתי מילים – הראשונה זה שם והשנייה זה הרוג. אני לא צריך יותר מזה כדי לדמוע קצת בבוקר יום שישי. כבר שנים שיש לי הרגל לשמוע כל שישי קצת מוזיקה מזרחית/יוונית להזכיר לי את הבית. דרך האוזניות אני מריח את האקונימיקה הנשפכת בנדיבות על הרצפה. חש את רגלי מצטננות על הרצפות הרטובות. רץ לכיריים וגונב שניצל חם-לוהט ובורח החוצה לשחק. אמא שלי מנסה לומר לי משהו, אבל הווליום של הרדיו מנצח, כי אי-אפשר להתחרות מול מיתרי הבוזוקי. כן, כן, תנו לי צביטות בלב. תנו לי כיווצ'וצים בבטן. תנו לי ים של דמעות. מנקה ככה את המערכת לקצת סופשבוע הבא עלינו לטובה. למרות שאני לא נוהג להאזין למוזיקה לועזית כמו שאומרים אצלנו, אדל הצליחה להשאיר אצלי נקודה חלשה. איזה קול חם. כמה מנעדי בדידות בבית אחד של שיר. מדהימה.  

היה את הדוד אלפרדו שהיה קצת מסובב. הוא גר בפתח-תקווה במוסד לחולי נפש. רציתי לכתוב מוסד שיקומי, אבל אין שיקום ותקומה לאנשים כמוהו. הוא מת שם במלחמת המפרץ. נחנק בזמן ששמו על פניו את מסכת הגז. אמא שלי חושבת שלא פתחו את הפלומבה של המסנן והזקן נפח את נשמתו בתוך כלוב מגומי שחור. הוא לא היה מהמשוגעים המפחידים. הוא היה חביב מאוד ותמיד מלמל לעצמו: "אולה קלה, אולה קלה" (הכל טוב ביוונית – ק.ק).

אמא שלי הייתה לוקחת אותי פעם בחודש לביקור בפתח תקווה.

"בוא, הולכים לבקר את דוד אלפרדו", הייתה אומרת במפתיע.

לי לא היה איכפת. זה היה טיול נחמד באוטובוס לעיר אחרת. ליד בית החולים היה סופרמרקט ענק. תמיד אחרי ביקור, נהגנו להיכנס פנימה לראות את כל המוצרים פרושים על המדפים. כל כך הרבה שפע. לפעמים, אמא הייתה מוצאת "כמה גרושים" לבזבוז, וכשלא היה, הייתה מוציאה את פנקס הצ'קים ומחפשת במשך שעות את העט שנחבא בתוך מעמקי תיקה. מעולם לא חזרתי מהטיולים הללו בידיים ריקות. אמא דאגה לקנות לי תשורה קטנה, אם זה במזומן או בצ'ק דחוי.

"אתה יודע שיום אחד הוא כמעט שרף את כל הבית שלנו?" אמא שואלת.

"לא...". ואיך אדע? חשבתי לעצמי.

"מה קרה לו, אמא? למה הוא כזה, את יודעת?" סובבתי את האצבע המורה שלי סביב הרקה מספר פעמים להדגיש את הברור מאליו.

"זה לא מצחיק בכלל." אמרה לי והביטה לתוך עיניי. "הנאצים עשו לו את זה. הוא לא היה כזה. הוא היה בחור חזק ויפה. כשהם גרו באתונה בזמן המלחמה. הנאצים לא הרשו לאף אחד לצאת מהבית אחרי שעת העוצר. יום אחד, הוא החליט שנמאס לו ויצא החוצה לקנות סיגריות. חבורה של שוטרים נאצים תפסו אותו והכו אותו בראש בלי הפסקה עם קתות הרובים. הם השאירו אותו מדמם ברחוב. המכות דפקו לו את המוח. מאז הוא לא חזר לעצמו".

ישבנו במטבח על כיסאות שולחן האוכל. על השולחן ניצבו שקיות-שקיות של קניות. ריח של לחם טרי וקופסת זיתים שנפתחה זה מכבר. הסיפור המשיך להדהד בי. פתחתי חפיסה של שוקולד חלב ואכלתי את כולה. אלפרדו היה שם. בשואה. הוא חזר. לפחות בגופו. נפשו נשארה שם. אולי גם הצ'ק יחזור. זה מה שאמא אומרת. לפחות אכלתי חבילה שלמה של שוקולד.  

"בפסח יש הרבה עבודה", היא אומרת.
"הרבה בתים לנקות. כולם רוצים שהכל יהיה נקי ומצוחצח לקראת החג. הגב שלי כבר לא מה שהיה פעם."

בטלפון היא מדברת מהר. להספיק הרבה איתי. קצת מתנצלת. אולי על דברים ישנים, אולי על דברים חדשים. לך תסביר לה שאתה מוכן להיות בשבילה, גם מתוך ברירה. לאהבה אין עיניים ואין זיכרון. יש לה פעימות לב מרסקות ומשכיחות ומשככות. לך תסביר לה שאתה מדמיין אותה מנקה חדרי שירותים ואתה רוצה שהיא רק תשב ותנוח. תסתכל על הדרך. תרכל בבתי קפה. תשתה בירה קרה לצלילי מוסיקה בוזוקי.   

"שלחתי לך חבילה עם עוגיות של פסח, כמו שאתה אוהב". אמרה. "לא ארזתי לך את זה יפה, אבל הכנסתי הרבה דברים ובמבה." קצת מזכיר לי כריכים שנהגה להכין לי לבית הספר, מכווצ'צ'ים עד העצם ונדיבים בגבינה לבנה, עגבניה ומלח. ומה אני יכול לשלוח לך. מה? אילו יכולתי לתת יותר ולדעת שזה מגיע למקומות הנכונים.

עוד נגיעה קטנה בלב - כאן.

יש מקומות שמגיעים אליהם דרך שבילי מילים. מקומות בהם הלב מתפתל כדי ליצור מקום. שביב של רעיון שנהפך למילים המתאגדות לפסקה. שם אני מרגיש בלי לומר. בכתיבה אני מביא קצת, רק קצה קרחון של רגש. המהות גדולה מדי מלהכיל או להיות מוכלת. אם אכתוב מה אני מרגיש כשהבטן של הדר זזה עם כל בעיטה, האם תבינו? את ההתרגשות הזו שרצה בורידים כמו סם משכר ומשחררת תקווה במתינות. טלאים, טלאים, אנחנו תופרים את החלומות שלנו. כלום לא מושלם והרי אמא אמרה לי שאני מושלם וכבר קצת שיבה מעטרת את זיפיי. תחושה של חילופי משמרות באה עלי. אין זמן להתאבל על נעורים. כל עשור הוא הנעורים של העשור שבא אחריו. הסתכלתי היום על עגלות למכירה. מעניין אם יש עגלות לאחסון של אגו. לשים את עצמי. מצד שני, אין יותר אגו מילד. מביט על הדר ויודע שעשינו זאת – הפחנו חיים.

יש לנו מנקה במשרד. שגם באה לנקות לנו את הבית פעמיים בשבוע. טוב, אולי לנקות זו מילה חזקה מדי. בואו ונאמר שהיא שוטפת כלים ומרטיבה את הרצפה. בסך הכל, כשאני חוזר הבייתה אחרי שהיא ניקתה יש אווירה של נקי. כל הסינים קוראים לה "דודה". אני קורא לה "סקיני" בגלל שבפעם הראשונה שראיתי אותה היא באה לנקות את המשרד במכנסי "סקיני". השם הוא גם קריצה לרזון שלה. היא נראית צעירה מכפי גילה. איש לא היה נותן לה 48 שנות חיים. כשאני אומר לה את זה, היא צוחקת ואומרת שהיא כבר דודה זקנה והילדה הגדולה שלה בת 26. יש לה חריצים בפנים שמסגירים שהיא עברה כמה דברים בחיים. תמיד כשהיא רואה אותי, היא צוחקת. מדי פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו בצורה אקראית בשיחת קפה. היא מנקה את השיש בזמן שאני מוזג לעצמי קפה.

היום נכנסתי למטבח וראיתי אותה אוחזת בספל גדול בידה הדקיקה והחזקה.

"תראה קובי, אני שותה קפה." היא מראה לי את תכולת הכוס ומחייכת. לרוב הסינים מתמידים בשתיית תה ירוק או חליטות למיניהן.

"יפה לך. עוד מעט תהפכי לישראלית"  

"זה כבר השני שלי. זה טעים לי מאוד"

אני מספר לה שאמא שלי התקשרה היום ואיכשהו השיחה מתגלגלת לאבא שלי.

"לא ראיתי אותו כבר שלוש שנים. אישתו השנייה נפטרה לפני חודש", אני אומר.

"ג'ין דה...?" (באמת – בסינית) עונה לי מופתעת

"זה לא טוב, אתה יודע. אתה צריך ללכת לראות אותו."

"יודע שאני צריך, אבל אני לא רוצה. אין את הזה... את יודעת.." אני אומר ומצמיד ומרחיק את שתי האצבעות המורות שלי.

"כן, אני מבינה." היא מנידה בראשה ומצקצקת בלשונה בו בזמן.

"אני לא יכול לדבר איתו. אין לי על מה. מגיל שנה הוא לא בבית."

היא חוככת בדעתה ומוסיפה לאחר מחשבה,

"אתה לא צריך לדבר איתו. הוא רק צריך לראות אותך. זה מספיק. תלך אליו."

כל גופי מנסה להתנגד לרעיון, אבל טיבה של אמת הוא שהיא לא ניתנת להתנגדות אמיתית. היא תמיד מוצאת לה איזה סדק לצאת ממנו.   

ביני ולבין עצמי, אני כבר החלטתי שאני לא חוזר לשם. זה בית משוגעים עם קבלות. אבל אולי עכשיו, אחרי שאישתו נפטרה, זה יהיה אחרת. הייתה להם השפעה שלילית והרסנית אחד על השנייה שהוציאה משניהם את הרע בתפארתו.

רק המחשבה להיכנס לבית אחד שמחולק בקיר גבס וגבולות נפשיים. בצד אחד, אבא שלי מסוגר בתוך עצמו כמו כספת שמזמן שכחה את מנגנון הפתיחה ובצד השני, שלוש הבנות שלו, שתיים מתוכן משותקות מוחין שעצם קיומן היום הוא בגדר נס ואחות גדולה, אנורקסית, אולי לשעבר, שנשואה לבחור שכל ייחודו שהוא העשירי מבין 14 אחים. יש להם ילד שאין לי מושג בן כמה הוא. מבחינתי, אי אפשר לבקר רק צד אחד. זו עסקת חבילה. האמת, שאני לא צריך את זה. הם צריכים יותר. בטרם הפסקתי לבוא לביקורים, גם אז חשתי שאני מגיע לביקורי ראווה שמטרתם נדבנות מנטלית. עובר מחדר-בית לסלון-בית, מצל צילו של דמות, שבעולם אחר, הייתה אמורה לשמש כאב לחדר אירוח שכל כולו הצלקות שהוא הותיר במשפחה החדשה שלו.

בשלב מסוים, הודעתי להדר, לעצמי ולעולם שאני לא צריך את הגיבנת הזו. אתמול, אמא שלי אמרה לי שהיא ראתה אותו כשהיא הגיעה לאזכרה. היא מספרת לי שהוא אמר שזה לא יפה שאני לא מתקשר. אז אמר. כמה אבסורד במשפט אחד. מעבר לעובדה שהוא לא יוצא מביתו, אין לו קו טלפון או נייד, הוא לא יזם שום קשר איתי בעשר שנים האחרונות. כמה צביעות, ממתי איכפת לו ממשהו. רציתי לכתוב "זולת עצמו", אבל אני יודע שגם את עצמו הוא לא אוהב. אם הוא יכול היה להתפוגג באויר ולהעלם בפוף אחד מהיר, הוא היה עושה את זה. הדבר הכי קרוב לזה היה להסתגר בעצמו עד כלות. אז אתמול הוא התעורר בגיל 64, ערירי וגלמוד ונזכר בבכורו מנישואים ראשונים שגר בסין, דווקא זה שאין לו כוח לשחק את המשחק של הקורבן והמקרבן איתו. מנגד, יש לו שלוש בנות, חתן ונכד שרק מתחננים לקבל קצת יחס חם, גם אם זה מוגש בצורה של איש בודד ולא שפוי. תאמינו לי, אלוהים באמת נותן אגוזים למי שאין שיניים.