שחר אדום- סין

יש לי ילדה. אני אבא. היא בת 10 ימים היום. היא נולדה במשקל נושק לארבעה קילוגרמים. יש לה עיניים יפות וגדולות. היא דומה לאמא שלה. קוראים לה אריאל.

לא כתבתי לאחרונה. בלי שום סיבה מיוחדת. המוזה התעופפה לה ברוח ושכחה לשוב. במקום זאת, החסידה זכרה לבוא. היא הביאה לי מתנה. בובה קטנה. "בובייקה", כפי שאמא שלי מכנה אותה. היא כל כך יפה עד שאני מתגאה כל פעם מחדש לומר שהיא פרי חלציי. כן, היא גם לוחצת לי חזק את האצבעות והיא מסתכלת עלי קרוב קרוב. מגדילה אישונים לראות הכל. אני מדבר והיא לא עונה. זה בסדר. ברגע שהגנים של המשפחה של הדר יתעוררו, היא כנראה לא תפסיק לדבר וזה לא יפריע לי כלל. לשמוע אותה מג'ברשת על אה ודא ולהאזין לה כשהיא תשמיט אותיות ויחד נחפש אותן על הרצפה. כשהיא יצאה. ממש שניות ספורות אחרי. הסתכלתי על השפתיים שלה. היה לי מוזר לראות יצור כה קטן עם שפתיים כה מושלמות. היא גם שורטת את הפנים כשהיא רוצה לגעת. היא בוכה חמוד. לפעמים, אני מושך את הבכי שלה עוד קצת. להתענג עליו. לראות איך השפה שלה, כמו אימא שלה בדיוק, רוטטת לפני הבכי הגדול. סייסמוגרף של דמעות. אני אוהב אותה, בלי סיבה ממשית, רק כי היא שלי. הדרי יפה ומרגישה בטוב. היא מניקה את אריאל. זה מדהים בעיניי. החיבור הזה. כמו USB של מחשב. נכנס ומוריד את כל התכנים שהוא צריך ומתנתק. מקלחת ראשונה הייתה מצחיקה מאוד. נדמה לי שאריאל הרגישה שהיא חוזרת לרחם. היא אהבה את הרעיון. הידיים שלה נעו במים ואז עלו לכיוון האוזניים.

"תראי" אמרתי להדר

"רואים שהיא הילדה של אבא. היא שומרת פנים." צחקתי לעצמי ודמיינתי אותה בשיעורי הגנה עצמית. אני מניח שהדר דמיינה אותה בשיעורי בלט כשידיה מונפות לצדדים בפירואט.

אה כן, היא גבוהה. נולדה בגובה של 53 סנטימטרים והספיקה לצמוח בעוד סנטימטר השבוע.

אושר גדול להביט בה. עולם ומלואו בחיתול חד פעמי.

אעדכן בהמשך,

קובי

שם הרי ההורות, הושט היד וגע בם. השביל לשם ארוך ומפותל. בצידי הדרך סבך עבות של רגשות מעורבים. אני צועד בנינוחות. בוחן את השינויים בתוואי הדרך. מקשיב לפכפוך המים של מפל קרוב. ההליכה אינה קשה במיוחד. גם לא קשה לנשום. אך עדיין יש משהו באויר. מן תחושה סמיכה של לא-נודע, כאילו שעוד רגע קט, מיד אחרי האוכף הקרוב, אבחין בעליה נסתרת תלולה במיוחד. אני עוצר לנשימה. ידיי על ברכיי וגופי רכון קדימה. מבטי חוקר את האופק. אני לא בטוח במה שעיניי רואות. מעניין אם הוריי היו פה לפניי. מהרהר לעצמי.

טיפות זיעה נופלות על הקרקע בקול עדין. מהן נובטים גבעולים ירוקים רכים ודקי עלים. בהמשך הדרך אני נתקל בפסל אבן גדול בדמות אישה. בטנה עגולה ומלאת חיים. היא מוכרת לי מאוד. זוית האף. עיקול החיוך. אני כורע ברך לפניה. מתוך תיק הצד, אני מוציא שני תפוחים אדומים ויפים. מנגב אותם היטב בשרוול החולצה. אחד - אני מניח למרגלות האישה. מנחה ראויה. פרי עבור פרי. בתפוח השני אני נוגס, מתרגש מהעתיד לבוא.         

יש את אלה האומרים שגיל 30 הוא גיל מעבר. הגיל בו יש תנועה ממשית מתקופת הילדות לבגרות או יש לומר לגברות. הם אומרים שזו שנה של טלטלה רגשית או כמו שחברי המלומד לעבודה ציין "חתיכת כאפה לפנים". תקופה שאתה מגלה שכבר לא תגיע לירח, שלצבעי השחור-לבן יש נטייה להתערבב וליצור אפור על כל גווניו. דברים שהיית בטוח בהם עד כה, הופכים נזילים כמו המים באגן הכיור. רציתי להיות מאלה שיגידו שזה שטויות במיץ ואין דבר כזה "משבר גיל 30", אבל מרחק פסע מגיל 31, אני ממלא פי מים. חברים, גיל 30, זה לא גיל כמותי, זו משוואה מתמטית. מה עשיתי עד כה + חישוב יעדים + כישלונות = גיל 30.

מבחינה מנטלית, אני חושב שזו אחת השנים הקשות שהיו לי. בלי קשר לאירועים שחלפו בשנה. כאילו בחלקים מסויימים של השנה, יצאתי מגופי והשקפתי מלמעלה. תחושה של "לא עם ולא בלי". ככה-ככה. היו אירועים חריגים שניקבו את הבועה בה שהיתי. טיולים למקומות חדשים, צלילות מרגשות עם מנטות וכרישי לוויתן, לתפוס את הדר מחייכת בכנות דוקרת שכזו שאי אפשר להישאר אדיש, הבשורה הכה משמחת שהדר בהריון. אני חושב שהמשבר הזה התחיל בשלב בו כבר הבנתי סופית שישנם שלבים בחיים שחולפים ולא חוזרים לעולם, לפחות לא באותה המתכונת. גם אם נטייל שנית בדרום אמריקה, זה יהיה טיול בעל אופי אחר. המשבר היה באופיו סוג של תרופה למכה. קצת כמו באימון קרב מגע כשהגוף מתכווץ מעצמו ומחזק את שריריו לנוכח איום של מכה מתקרבת. ידעתי שהשנה נהיה הורים. זה בער בי. מעבר למילים היפות של הורות ופרי אהבה, יש פה מעבר קשה מאוד מילדות להורות. בצורה כמעט לא מודעת נסגרתי לשנה וביכיתי את כל מה שיש לבכות עליו. יש לי תחושה שהדר עשתה זאת גם. היא צחקה ואמרה שהיא במשבר גיל 30 גם כן. עניתי לה שהיא רק בת 28. כן, היא ענתה, אבל אני במשבר גיל 30 שלך.

אני אדם מאוד רומנטי. הדר היא מאוד פרקטית. אני תמיד מושך לגוונים הקסומים של הקשת. הדרי בוחרת את הצבעים הזמינים. אני רוצה טנדר ומשק חי. ארבעה ילדים ושלושה כלבים. הדרי רוצה רכב שנוסע ובית שיהיה לה נוח. כלבים היא מוכנה שניים בכל זמן נתון. ילדים, גם היא רוצה ארבעה, אבל מסייגת ב"נתחיל עם זו ונראה כמה שנים עוד יש לנו". השילוב שלנו כזוג הוא איזון נהדר בין הרצוי למצוי. אי אפשר אפילו לומר שזו פשרה כי בסופו של דבר, אנחנו מרוצים. אפילו שהחלטנו שניסע לנפאל דרך הודו ואיכשהו נתקענו בהודו ומשם לסין, זה לא הפריע לי כלל. אנחנו יחד.

המחשבה שנפש נוספת תכנס לתוך הזוגיות המאוזנת הזו מסעירה אותי כל הזמן. איך היא תהיי? למי היא תהיה דומה? האם היא תהיה ילדה של אבא או של אמא? בשנים האחרונות, הבחנתי שמתמעטות הפרות הקדושות שלנו. כמעט כולן נשלחו לאחר כבוד לשחיטה. אנחנו הרבה יותר פוליטיקאים ממה שהיינו רוצים לחשוב. משתדלים לשמר את המצב הקיים, על הסטטוס קוו. אחד הדברים שאני חושש מהם בהבאת ילד לעולם הוא שינוי במרקם העדין הזה שבין הדר לביני. האם במשולש הזה שבין אבאמא תינוקת יש מקום לזוגיות. האם כל הרצונות שלנו כפי שאנו מכירים אותם היום כבר באמת לא יהיו רלוונטים שניה אחרי הלידה?

אם כבר אנחנו עוסקים במשוואות, אני מגיע לשלב הזה בשלמות מסוימת. קיבלתי מהדר שבע שנים של זוגיות שיכולות להספיק לחיי נצח. יש לי תחושה שגם אם דברים ישתנו, תמיד אוכל לשלוף איזה זיכרון מתקתק שלנו רצים יחפים על חוף בתולי. איך תמיד אנחנו נראים אחרים בתמונות. כמו התמונה של הדר בבאנג'י שאני כה אוהב. התמונה מצליחה למסגר חיוניות. אולי באמת, כמו שהאינדיאנים האמינו, המצלמה גונבת לנו משהו מהנפש עם כל צילום.

אני שמח לדלג מעל השנה הזו. מנגד, לא הייתי מוותר עליה לעולם. זו שנה שמקבילה לריצה בדופק גבוה. שנה שמשפרת את הכושר שלך כאדם. מגדילה את טווח הראיה ומחזקת את הליבה. בדומה למה שמדריך הקפוארה שלי אמר לי בגיל 16: "אתה לוחם קפואירה מעולה, אבל עד שלא תדע ליפול על התחת, לא תהיה קפואריסט מושלם". 

יש מקומות שמגיעים אליהם דרך שבילי מילים. מקומות בהם הלב מתפתל כדי ליצור מקום. שביב של רעיון שנהפך למילים המתאגדות לפסקה. שם אני מרגיש בלי לומר. בכתיבה אני מביא קצת, רק קצה קרחון של רגש. המהות גדולה מדי מלהכיל או להיות מוכלת. אם אכתוב מה אני מרגיש כשהבטן של הדר זזה עם כל בעיטה, האם תבינו? את ההתרגשות הזו שרצה בורידים כמו סם משכר ומשחררת תקווה במתינות. טלאים, טלאים, אנחנו תופרים את החלומות שלנו. כלום לא מושלם והרי אמא אמרה לי שאני מושלם וכבר קצת שיבה מעטרת את זיפיי. תחושה של חילופי משמרות באה עלי. אין זמן להתאבל על נעורים. כל עשור הוא הנעורים של העשור שבא אחריו. הסתכלתי היום על עגלות למכירה. מעניין אם יש עגלות לאחסון של אגו. לשים את עצמי. מצד שני, אין יותר אגו מילד. מביט על הדר ויודע שעשינו זאת – הפחנו חיים.

בחולצת טורקיז או משהו כזה, אל תתעקשי איתי על צבעים, הרי בזה את מבינה, את ממסגרת בטן ועינים.

גופך משתנה מדי יום. מוסיף לעצמו חיים. הידעת שאפשר להוסיף חיים לחיים. את מתייפה עד מאוד. הידעת שאפשר להוסיף יופי ליופי.

בזמן האחרון, בין סבך הכריות שמקלות על הלילה, אני מוצא גם אותך, מתמתחת כמו חתול. אני מושיט יד לפיסת עור חשופה. מגשש בידי את השביל לבטנך. מנסה לחוש אתכן. מה שם קורה. מזהה בחיוך כמה בעיטות חלושות, כמו מתוך נמנום, עד שאני עצמי נרדם לתוך שיר הערש של טפיפות רגליה.