שחר אדום- סין

רשימת חיסול:

50 שניצלים

סיר חריימה

פסטה ברוטב עגבניות

פסטה ברוטב פטריות

תפו"א בתנור

בטטה בתנור

מרק ירקות מהביל

לא זוכר כמה בקבוקי יין

שני בקבוקי ויסקי

עוגה בטעם טעים מאוד. נראה לי שקרמל. חברה שלנו השקיעה והכינה.  

מתנות: תיק מצלמה מקצועי מפנק ופילטרים.

שתי חולצות מדליקות, אחת של נייקי ושניה של אדידס.

מארז פולי קפה למכונה במשרד.

היה שמח. נמשיך את החגיגות היום.  

תודה לכל המברכים,

קובי

יש את אלה האומרים שגיל 30 הוא גיל מעבר. הגיל בו יש תנועה ממשית מתקופת הילדות לבגרות או יש לומר לגברות. הם אומרים שזו שנה של טלטלה רגשית או כמו שחברי המלומד לעבודה ציין "חתיכת כאפה לפנים". תקופה שאתה מגלה שכבר לא תגיע לירח, שלצבעי השחור-לבן יש נטייה להתערבב וליצור אפור על כל גווניו. דברים שהיית בטוח בהם עד כה, הופכים נזילים כמו המים באגן הכיור. רציתי להיות מאלה שיגידו שזה שטויות במיץ ואין דבר כזה "משבר גיל 30", אבל מרחק פסע מגיל 31, אני ממלא פי מים. חברים, גיל 30, זה לא גיל כמותי, זו משוואה מתמטית. מה עשיתי עד כה + חישוב יעדים + כישלונות = גיל 30.

מבחינה מנטלית, אני חושב שזו אחת השנים הקשות שהיו לי. בלי קשר לאירועים שחלפו בשנה. כאילו בחלקים מסויימים של השנה, יצאתי מגופי והשקפתי מלמעלה. תחושה של "לא עם ולא בלי". ככה-ככה. היו אירועים חריגים שניקבו את הבועה בה שהיתי. טיולים למקומות חדשים, צלילות מרגשות עם מנטות וכרישי לוויתן, לתפוס את הדר מחייכת בכנות דוקרת שכזו שאי אפשר להישאר אדיש, הבשורה הכה משמחת שהדר בהריון. אני חושב שהמשבר הזה התחיל בשלב בו כבר הבנתי סופית שישנם שלבים בחיים שחולפים ולא חוזרים לעולם, לפחות לא באותה המתכונת. גם אם נטייל שנית בדרום אמריקה, זה יהיה טיול בעל אופי אחר. המשבר היה באופיו סוג של תרופה למכה. קצת כמו באימון קרב מגע כשהגוף מתכווץ מעצמו ומחזק את שריריו לנוכח איום של מכה מתקרבת. ידעתי שהשנה נהיה הורים. זה בער בי. מעבר למילים היפות של הורות ופרי אהבה, יש פה מעבר קשה מאוד מילדות להורות. בצורה כמעט לא מודעת נסגרתי לשנה וביכיתי את כל מה שיש לבכות עליו. יש לי תחושה שהדר עשתה זאת גם. היא צחקה ואמרה שהיא במשבר גיל 30 גם כן. עניתי לה שהיא רק בת 28. כן, היא ענתה, אבל אני במשבר גיל 30 שלך.

אני אדם מאוד רומנטי. הדר היא מאוד פרקטית. אני תמיד מושך לגוונים הקסומים של הקשת. הדרי בוחרת את הצבעים הזמינים. אני רוצה טנדר ומשק חי. ארבעה ילדים ושלושה כלבים. הדרי רוצה רכב שנוסע ובית שיהיה לה נוח. כלבים היא מוכנה שניים בכל זמן נתון. ילדים, גם היא רוצה ארבעה, אבל מסייגת ב"נתחיל עם זו ונראה כמה שנים עוד יש לנו". השילוב שלנו כזוג הוא איזון נהדר בין הרצוי למצוי. אי אפשר אפילו לומר שזו פשרה כי בסופו של דבר, אנחנו מרוצים. אפילו שהחלטנו שניסע לנפאל דרך הודו ואיכשהו נתקענו בהודו ומשם לסין, זה לא הפריע לי כלל. אנחנו יחד.

המחשבה שנפש נוספת תכנס לתוך הזוגיות המאוזנת הזו מסעירה אותי כל הזמן. איך היא תהיי? למי היא תהיה דומה? האם היא תהיה ילדה של אבא או של אמא? בשנים האחרונות, הבחנתי שמתמעטות הפרות הקדושות שלנו. כמעט כולן נשלחו לאחר כבוד לשחיטה. אנחנו הרבה יותר פוליטיקאים ממה שהיינו רוצים לחשוב. משתדלים לשמר את המצב הקיים, על הסטטוס קוו. אחד הדברים שאני חושש מהם בהבאת ילד לעולם הוא שינוי במרקם העדין הזה שבין הדר לביני. האם במשולש הזה שבין אבאמא תינוקת יש מקום לזוגיות. האם כל הרצונות שלנו כפי שאנו מכירים אותם היום כבר באמת לא יהיו רלוונטים שניה אחרי הלידה?

אם כבר אנחנו עוסקים במשוואות, אני מגיע לשלב הזה בשלמות מסוימת. קיבלתי מהדר שבע שנים של זוגיות שיכולות להספיק לחיי נצח. יש לי תחושה שגם אם דברים ישתנו, תמיד אוכל לשלוף איזה זיכרון מתקתק שלנו רצים יחפים על חוף בתולי. איך תמיד אנחנו נראים אחרים בתמונות. כמו התמונה של הדר בבאנג'י שאני כה אוהב. התמונה מצליחה למסגר חיוניות. אולי באמת, כמו שהאינדיאנים האמינו, המצלמה גונבת לנו משהו מהנפש עם כל צילום.

אני שמח לדלג מעל השנה הזו. מנגד, לא הייתי מוותר עליה לעולם. זו שנה שמקבילה לריצה בדופק גבוה. שנה שמשפרת את הכושר שלך כאדם. מגדילה את טווח הראיה ומחזקת את הליבה. בדומה למה שמדריך הקפוארה שלי אמר לי בגיל 16: "אתה לוחם קפואירה מעולה, אבל עד שלא תדע ליפול על התחת, לא תהיה קפואריסט מושלם". 

את שוקו מצאנו מתחת לעץ מול המשרד. הוא ישב מכונס בעצמו, זנב בין הרגליים ורתמת בד קרועה סביב גופו. פרוותו החומה והלבנה הייתה מלאת קוצי שדה. הוא גרגר לכל עבר. לא נראה שהוא ישרוד יותר מכמה ימים בקור הזה. שני כלבי רחוב שבאו לרחרח אותו זכו לחשיפת שיניים לא אימתנית במיוחד, שקצת הזכירה לי את סימבה במלך האריות, לפני שלמד לשאוג. ניסיתי להתקרב אליו והוא נהם לכיווני. לא ניסיתי להתעסק איתו יותר מדי והנחתי לו לנפשו. לנוכח אי השקט שלו והנראות הכללית, המחשבה אולי הוא חולה חלפה בראשי.  

בבוקר למחרת, הוא היה באותו המקום. כנראה שהעביר את הלילה הקר באויר הפתוח. גופו הכחוש והצעיר התנחם בתנוחת כעך. קרני שמש בודדות חדרו מבעד למסך העננים האפור והפשירו את היום. בצהרים, הבאתי לו שאריות עסיסיות, כרעי עוף, בגודל של רגלו שלו. קרעתי נתח אחד בידיי והשלכתי סמוך אליו. הוא אפילו לא הסיט את מבטו החשדני. זזתי מעט כדי לצאת מזוית הראיה שלו והצצתי מעבר לחומת בטון. הוא זחל על גחונו באיטיות והביט לצדדים, כשראה שאיש אינו מאיים עליו, הסתער על הבשר. חייכתי לעצמי ואמרתי שהכלב הזה הוא כלב רחוב משופשף, חרף גילו הצעיר. הנחתי את שארית המנה מתחת לעץ וחזרתי לעבודה.

בערב, לא נותר זכר לארוחת הצהרים ושוקו נראה הרבה יותר סבלני כלפי. בימים הבאים, שוקו העביר את משכנו לתוך המשרד ופיתח יחסי אהבה עם השומרים. כל מי שהגיע לקומה הכניסה, ראה את שוקו והעניק לו תשומת לב.

החיבה, האוכל והבית החם גרמו לשינוי מהותי בשבועות בודדים. שוקו התחיל לשמוח, לקשקש בזנב לקראת כל אורח, הפרווה שלו נעשתה בריאה ומבריקה, לא ממש מבריקה כי עוד לא רחצתי אותו, אבל הכל יחסי בחיים. לפתע, היה לי ברור ששוקו מצא בית והמשרד מצא כלב. בסינית, "כלב קטן" נשמע כמו שוקו (שייאו גואו). העובדים בטוחים עד היום ששמו למעשה הוא "כלב קטן".

התקשרתי לוטרינר שהגיע לחסן אותו את חיסון המשולש ואת החיסון נגד כלבת. סידרנו לו פינת שינה ואוכל, אפילו קנינו לו עצמות משחק לניקוי הפה וג'קט פרוותי וסגול ללילות הקרים. בהתחלה פחדתי שיהיה לו קר מדי בחלל הגדול של הכניסה למשרד ובלי חימום, אבל אז גיליתי שהוא מצא מיקום מעולה בלילות, קדמת תנור החימום של השומר, כך שירדה לי אבן מהלב.

שוקו נמצא אצלנו כבר למעלה מחודש ועושה לכולם שמח בלב. בבוקר כשמגיעים לעבודה, בהפסקות הקפה וכשאנחנו עוזבים, הוא רץ וקופץ ומתרפס בחינניות על הרגליים שלנו, מודה לנו שאימצנו אותו. אנחנו מודים לו שהכניס כל כך הרבה אהבה לתוך מקום העבודה שלנו.

אי אפשר בלי תמונה של הגאון ושיר סיום.

"כל הבית מלוכלך! איך אפשר לחיות כך?" היא שואלת אותי ברוגז.

"העניין הוא שגם אם ננקה עכשיו הכל, מחר יבואו השיפוצניקים וילכלכו שוב..." ניסיתי לנחם. לכו תנסו לתקן נזילה בשירותים, ועוד בסין. עבר כבר שבוע וחצי והיד נטויה. כל הבית אפוף אבק רב שכבתי כתוצאה מניסור, ניפוץ ושיוף האריחים.

"אני עצבנית.." הדר רטנה בקול.

"באמת?!" שאלתי בקריצה והרמתי את גבותי אל על, "פשוט קשה מאוד לשים לב לפרצופים הבלתי מורגשים שלך ולמורת הרוח שלך. את בטוחה שאת עצבנית..?"

"טוב, עכשיו אתה צוחק עלי." אמרה תוך כדי ניגוב השולחן בצורה שיטתית מאוד – מימין לשמאל בתנועת חצי ירח. "כמה אבק יכול להיות במקום אחד.." הרהרה בקול.

"זה לא שאני צוחק עליך. אני רק מציין עובדות."

"זה לא עוזר לי. תנקה משהו."

עקביה נקשו על הרצפה בזמן שזזה מצד לצד ומכנסוניה בצבע השמנת – תואמים לנעליה – עברו מולי כמו סדין המטאדור. יופי של מחזה לעיניים. אם הייתם שואלים איפה אני רוצה לגור באותו הרגע, התשובה המיידית הייתה בחלקת הירך הפנימית, סמוך לשול המכנס.

"אני חושב שהפולניות מחמיאה לך. את מאוד יפה עכשיו."

"יופי.." צחקוק כבוש בוקע מגרונה. עדיין ממיסה כעסים במטליות לחות.  

"יופי באמת.." אני משיב בצחוק מלוא הגרון.

"אתה בלתי נסבל..."

"תודה. אמרתי לך שאני חולה לך על הישבן". היא עוצרת את המירוץ ונזכרת שבעצם כבר חג.  

"חג שמח.." אומרת בשקט.

"שנה טובה ומתוקה. תביאי לי רגע את השפתיים הללו בדבש. שנרבה זרענו כרימון."

לכתוב, זה שקט תעשייתי.

לכתוב על שקט תעשייתי,

לכתוב על מקומות, בהם אפשר למצוא שקט תעשייתי.

החג הסיני מתחיל אצלי מחר. זאת אומרת, שממחר מתחילה ספירה של כשלושה שבועות של דממת אלחוט, ללא צליל הג'ונג'ל המשרדי. בלי תקתוקי המדפסת, שקשוק הכפיות בתוך כוסות הקפה, בלי זמזומי הטלפון שכבר כאילו לא נשמעים. רק הדר ואני, ונופים משתנים מבעד לחלון המכונית. בלי שיחות לנייד ואימיילים דחופים על הזה וההוא וסחורה בכמויות משתנות. ממחר, המחשבים יכבו לשלושה שבועות, יאגרו כוחות לשנת הנמר שבפתח.

החג הסיני מסמל עבור הסינים אפשרות להתייחד עם משפחתם לתקופה ארוכה יחסית של כעשרה ימים. עבורנו, החג הסיני מסמל את חג החירות. האפשרות לצאת לטיול התאווררות "בכורח". כחלק מהמסורת הסינית-ישראלית שלנו, השנה בחרנו יעד אקזוטי במיוחד לטיסה השנתית שלנו. ברשותכם, אספר לכם רק לאחר שנחזור.

תמיד לקראת העזיבה הקצרה/ארוכה של תחילת השנה הסינית, אנו נרגשים עד מאוד. תמיד יש תחושה של "שהחיינו". ההכנות לטיול שמזרימות בנו דם חדש. סגירת כל הקצוות טרם הנסיעה, הן לשם המקצועיות והן לשם "אל תעזו לחייג אלי כשאני בחופש שלי", נוסכת בנו תחושת יעילות. ממש כמו בצבא כשהבטיחו לנו שנצא חמשו"ש, אם נצליח לסיים את ריצת האלונקות בפחות משעה, או שהחדרים יהיו מצוחצחים למשעי טרם הגעתו של הקצין התורן, כך אנו מסדרים את סביבת העבודה שלנו שתמתין לנו עוד שלושה שבועות לערך, נקייה ומסודרת.

מתוקף עבודתי, אני חוגג את כל ראשי השנה הבינלאומיים. זה מתחיל בראש השנה היהודי, ממשיך בראש השנה הנוצרי ומסתיים בראש השנה הסיני החותם את שנת העבודה שלי. ברצוני לאחל לכם שנה טובה ומאושרת, מלאה הפתעות חיוביות והגשמת שאיפות שתמיד הושמו בארון "ממחר נתחיל". שתהיה זו שנה של הצלחות, בריאות, אושר אישי ועושר.

נשתמע לאחר החג.