שחר אדום- סין

היא פה לידי. יפה כל כך. עיניה כחולות ועמוקות כמו הנשמה שלה. היא מחייכת אמת אלי. באה לנשיקה. שפתיים נוגעות בשפתיים והולכות. היא חוזרת עם בובת דובי שנגררת באלגנטיות על הרצפה. כרבולת שיער מזכירה את שלי, גם העיניים מתלכסנות בצדדים. הסנטר לגמרי של הדר. יש לה סוס מעץ ומנהרת משחק וצעצועים שלוקח לנו חצי שעה לסדר אותם בסוף היום. היא מטפסת על ההליכון החדש – זה של הגדולים. מעלה עליו את קופסת הקוביות. מושכת את כריות הספה ומניחה את ראשה ברוך עליהן כמיטה ארעית. יד אחת קטנה אוחזת אוזן. זה מרגיע אותה. היא אוהבת לראות פרפר נחמד ודגדוגים. יש לה העדפה ברורה לקולו של עוזי חיטמן. היא רוקדת כשהיא שומעת מוסיקה. היא בודקת גבולות ומחייכת. רצה למטבח ומוציאה את תכולת הארונות במהירות הבזק. בוכה כשאומרים לה "לא" ו"אסור". צוחקת מלוא הבטן כשאני "אוכל" אותה. כשהיא מתעייפת, היא יודעת לספר לנו שזה הזמן לישון. אני מרגיש שזכיתי.

כשהנייד שלי נעול, מופיעה תמונה של הדר. כשאני פותח אותו, התמונה מתחלפת לאריאל. מתוך תוכנו נוצרה ישות קטנה שלקחה קצת מפה וקצת משם ושדרגה אותנו. אני מלא-מלא אהבה לשתי הבנות הללו. עוד שלושה ימים מהיום, נחגוג חגיגה כפולה. אריאל תחגוג שנה והדר תחגוג שלושה עשורי קיום בעולם הזה. שתיהן ילדות יום הולדת. יש לי שתי קשתיות בבית. שמפיצות אור צבעוני לכל מקום ושולחות חצי אהבה ממוקדים היטב לתוך הלב שלי. 

היום יום הולדת, חגיגה נחמדת. 

עוד שנה חלפה לה במהירות. שנה של למידה, צמיחה והורות. שנה של התמזגות עם המציאות. שנה מלאת חוויות והתרגשויות חדשות. היום בבוקר המטפלת של אריאל קנתה לה נעליים חדשות. מתנה עבורי, היא אמרה. נעלנו לה את הנעליים והיא נעמדה כשהיא מחזיקה לי את הידיים. עזבתי את הידיים בציפייה שהיא תפול ברכות על הטוסיק הקטן שלה, אבל היא המשיכה לעמוד במשך כמה שניות ואז ירדה באיטיות. פעם ראשונה שהוא עומדת ללא עזרה. 

זו רק דוגמא אחת מיני רבות לאירועים שפקדו אותנו השנה. הורות מכניסה פרופורציות לחיים. עבודה, משלוחי סחורות, פגישות או לראות את הילדה הקטנה שלך מנופפת בידייה ונעמדת בכוחות עצמה? 

בדיוק ראיתי שהנושא החם עוסק בשלוש משאלות, ובכלל, מה אפשר לבקש. אתמול נסענו במונית חזרה הבייתה והסתכלתי על הדר ואריאל לידי. חייכתי לעצמי. רציתי ללטף את הדר, אבל החזקתי עוגה וקיבלתי הוראות מפורשות שלא לזוז. אז גם ליטפתי אותן בלב. חשבתי לעצמי כמה טוב לי. כמה אהובות הנשים שלי. עד כמה שאני בר מזל להיות אהוב בחזרה על ידן. המשאלות שלי גלומות בתוך המצב הזה. 

לא רציתי להשאיר את הבלוג שומם מדי. אז הפוסט הקצר הזה הוא בעיקר סנונית של דרישת שלום לחבריי הבלוגרים.

אעדכן בהמשך.

בברכת שנה טובה ומתוקה,

קובי  

יש לי ילדה. אני אבא. היא בת 10 ימים היום. היא נולדה במשקל נושק לארבעה קילוגרמים. יש לה עיניים יפות וגדולות. היא דומה לאמא שלה. קוראים לה אריאל.

לא כתבתי לאחרונה. בלי שום סיבה מיוחדת. המוזה התעופפה לה ברוח ושכחה לשוב. במקום זאת, החסידה זכרה לבוא. היא הביאה לי מתנה. בובה קטנה. "בובייקה", כפי שאמא שלי מכנה אותה. היא כל כך יפה עד שאני מתגאה כל פעם מחדש לומר שהיא פרי חלציי. כן, היא גם לוחצת לי חזק את האצבעות והיא מסתכלת עלי קרוב קרוב. מגדילה אישונים לראות הכל. אני מדבר והיא לא עונה. זה בסדר. ברגע שהגנים של המשפחה של הדר יתעוררו, היא כנראה לא תפסיק לדבר וזה לא יפריע לי כלל. לשמוע אותה מג'ברשת על אה ודא ולהאזין לה כשהיא תשמיט אותיות ויחד נחפש אותן על הרצפה. כשהיא יצאה. ממש שניות ספורות אחרי. הסתכלתי על השפתיים שלה. היה לי מוזר לראות יצור כה קטן עם שפתיים כה מושלמות. היא גם שורטת את הפנים כשהיא רוצה לגעת. היא בוכה חמוד. לפעמים, אני מושך את הבכי שלה עוד קצת. להתענג עליו. לראות איך השפה שלה, כמו אימא שלה בדיוק, רוטטת לפני הבכי הגדול. סייסמוגרף של דמעות. אני אוהב אותה, בלי סיבה ממשית, רק כי היא שלי. הדרי יפה ומרגישה בטוב. היא מניקה את אריאל. זה מדהים בעיניי. החיבור הזה. כמו USB של מחשב. נכנס ומוריד את כל התכנים שהוא צריך ומתנתק. מקלחת ראשונה הייתה מצחיקה מאוד. נדמה לי שאריאל הרגישה שהיא חוזרת לרחם. היא אהבה את הרעיון. הידיים שלה נעו במים ואז עלו לכיוון האוזניים.

"תראי" אמרתי להדר

"רואים שהיא הילדה של אבא. היא שומרת פנים." צחקתי לעצמי ודמיינתי אותה בשיעורי הגנה עצמית. אני מניח שהדר דמיינה אותה בשיעורי בלט כשידיה מונפות לצדדים בפירואט.

אה כן, היא גבוהה. נולדה בגובה של 53 סנטימטרים והספיקה לצמוח בעוד סנטימטר השבוע.

אושר גדול להביט בה. עולם ומלואו בחיתול חד פעמי.

אעדכן בהמשך,

קובי

רשימת חיסול:

50 שניצלים

סיר חריימה

פסטה ברוטב עגבניות

פסטה ברוטב פטריות

תפו"א בתנור

בטטה בתנור

מרק ירקות מהביל

לא זוכר כמה בקבוקי יין

שני בקבוקי ויסקי

עוגה בטעם טעים מאוד. נראה לי שקרמל. חברה שלנו השקיעה והכינה.  

מתנות: תיק מצלמה מקצועי מפנק ופילטרים.

שתי חולצות מדליקות, אחת של נייקי ושניה של אדידס.

מארז פולי קפה למכונה במשרד.

היה שמח. נמשיך את החגיגות היום.  

תודה לכל המברכים,

קובי

יש את אלה האומרים שגיל 30 הוא גיל מעבר. הגיל בו יש תנועה ממשית מתקופת הילדות לבגרות או יש לומר לגברות. הם אומרים שזו שנה של טלטלה רגשית או כמו שחברי המלומד לעבודה ציין "חתיכת כאפה לפנים". תקופה שאתה מגלה שכבר לא תגיע לירח, שלצבעי השחור-לבן יש נטייה להתערבב וליצור אפור על כל גווניו. דברים שהיית בטוח בהם עד כה, הופכים נזילים כמו המים באגן הכיור. רציתי להיות מאלה שיגידו שזה שטויות במיץ ואין דבר כזה "משבר גיל 30", אבל מרחק פסע מגיל 31, אני ממלא פי מים. חברים, גיל 30, זה לא גיל כמותי, זו משוואה מתמטית. מה עשיתי עד כה + חישוב יעדים + כישלונות = גיל 30.

מבחינה מנטלית, אני חושב שזו אחת השנים הקשות שהיו לי. בלי קשר לאירועים שחלפו בשנה. כאילו בחלקים מסויימים של השנה, יצאתי מגופי והשקפתי מלמעלה. תחושה של "לא עם ולא בלי". ככה-ככה. היו אירועים חריגים שניקבו את הבועה בה שהיתי. טיולים למקומות חדשים, צלילות מרגשות עם מנטות וכרישי לוויתן, לתפוס את הדר מחייכת בכנות דוקרת שכזו שאי אפשר להישאר אדיש, הבשורה הכה משמחת שהדר בהריון. אני חושב שהמשבר הזה התחיל בשלב בו כבר הבנתי סופית שישנם שלבים בחיים שחולפים ולא חוזרים לעולם, לפחות לא באותה המתכונת. גם אם נטייל שנית בדרום אמריקה, זה יהיה טיול בעל אופי אחר. המשבר היה באופיו סוג של תרופה למכה. קצת כמו באימון קרב מגע כשהגוף מתכווץ מעצמו ומחזק את שריריו לנוכח איום של מכה מתקרבת. ידעתי שהשנה נהיה הורים. זה בער בי. מעבר למילים היפות של הורות ופרי אהבה, יש פה מעבר קשה מאוד מילדות להורות. בצורה כמעט לא מודעת נסגרתי לשנה וביכיתי את כל מה שיש לבכות עליו. יש לי תחושה שהדר עשתה זאת גם. היא צחקה ואמרה שהיא במשבר גיל 30 גם כן. עניתי לה שהיא רק בת 28. כן, היא ענתה, אבל אני במשבר גיל 30 שלך.

אני אדם מאוד רומנטי. הדר היא מאוד פרקטית. אני תמיד מושך לגוונים הקסומים של הקשת. הדרי בוחרת את הצבעים הזמינים. אני רוצה טנדר ומשק חי. ארבעה ילדים ושלושה כלבים. הדרי רוצה רכב שנוסע ובית שיהיה לה נוח. כלבים היא מוכנה שניים בכל זמן נתון. ילדים, גם היא רוצה ארבעה, אבל מסייגת ב"נתחיל עם זו ונראה כמה שנים עוד יש לנו". השילוב שלנו כזוג הוא איזון נהדר בין הרצוי למצוי. אי אפשר אפילו לומר שזו פשרה כי בסופו של דבר, אנחנו מרוצים. אפילו שהחלטנו שניסע לנפאל דרך הודו ואיכשהו נתקענו בהודו ומשם לסין, זה לא הפריע לי כלל. אנחנו יחד.

המחשבה שנפש נוספת תכנס לתוך הזוגיות המאוזנת הזו מסעירה אותי כל הזמן. איך היא תהיי? למי היא תהיה דומה? האם היא תהיה ילדה של אבא או של אמא? בשנים האחרונות, הבחנתי שמתמעטות הפרות הקדושות שלנו. כמעט כולן נשלחו לאחר כבוד לשחיטה. אנחנו הרבה יותר פוליטיקאים ממה שהיינו רוצים לחשוב. משתדלים לשמר את המצב הקיים, על הסטטוס קוו. אחד הדברים שאני חושש מהם בהבאת ילד לעולם הוא שינוי במרקם העדין הזה שבין הדר לביני. האם במשולש הזה שבין אבאמא תינוקת יש מקום לזוגיות. האם כל הרצונות שלנו כפי שאנו מכירים אותם היום כבר באמת לא יהיו רלוונטים שניה אחרי הלידה?

אם כבר אנחנו עוסקים במשוואות, אני מגיע לשלב הזה בשלמות מסוימת. קיבלתי מהדר שבע שנים של זוגיות שיכולות להספיק לחיי נצח. יש לי תחושה שגם אם דברים ישתנו, תמיד אוכל לשלוף איזה זיכרון מתקתק שלנו רצים יחפים על חוף בתולי. איך תמיד אנחנו נראים אחרים בתמונות. כמו התמונה של הדר בבאנג'י שאני כה אוהב. התמונה מצליחה למסגר חיוניות. אולי באמת, כמו שהאינדיאנים האמינו, המצלמה גונבת לנו משהו מהנפש עם כל צילום.

אני שמח לדלג מעל השנה הזו. מנגד, לא הייתי מוותר עליה לעולם. זו שנה שמקבילה לריצה בדופק גבוה. שנה שמשפרת את הכושר שלך כאדם. מגדילה את טווח הראיה ומחזקת את הליבה. בדומה למה שמדריך הקפוארה שלי אמר לי בגיל 16: "אתה לוחם קפואירה מעולה, אבל עד שלא תדע ליפול על התחת, לא תהיה קפואריסט מושלם".