שחר אדום- סין

איך שאני אוהב זמרים טובים. כאלה שממיסים בטון אחד. דווקא השבורים, המרוסקים, אלה שלא למדו פיתוח קול. זמרים שהחיים חרטו בהם סימנים. זמרים שמספרים לי סיפור וחושפים בדרך את הכוויות שכבר העלו ארוכה. אני צריך להאמין לזמר. לדעת שהוא היה שם.

היום כבר לא צריך להמתין לתחנות הרדיו שיקלעו לטעמך. פשוט פותחים את אתר היוטיוב וגולשים לכל הז'אנרים. עברי לידר ששואל "אם מישהו פעם" וקורע באמת מזוככת את הלב כמו נייר זכוכית. משם מגיע לעידן חביב, שאני פחות מכיר, והוא שר על כאבים אחרים ועל שתי מילים – הראשונה זה שם והשנייה זה הרוג. אני לא צריך יותר מזה כדי לדמוע קצת בבוקר יום שישי. כבר שנים שיש לי הרגל לשמוע כל שישי קצת מוזיקה מזרחית/יוונית להזכיר לי את הבית. דרך האוזניות אני מריח את האקונימיקה הנשפכת בנדיבות על הרצפה. חש את רגלי מצטננות על הרצפות הרטובות. רץ לכיריים וגונב שניצל חם-לוהט ובורח החוצה לשחק. אמא שלי מנסה לומר לי משהו, אבל הווליום של הרדיו מנצח, כי אי-אפשר להתחרות מול מיתרי הבוזוקי. כן, כן, תנו לי צביטות בלב. תנו לי כיווצ'וצים בבטן. תנו לי ים של דמעות. מנקה ככה את המערכת לקצת סופשבוע הבא עלינו לטובה. למרות שאני לא נוהג להאזין למוזיקה לועזית כמו שאומרים אצלנו, אדל הצליחה להשאיר אצלי נקודה חלשה. איזה קול חם. כמה מנעדי בדידות בבית אחד של שיר. מדהימה.  

הטלפון מצלצל. אמא שלי על הקו.

"הי, קובקיס. מה שלומך?" שואלת. קולה מדוכדך ושביר. בזמן האחרון, היא קצת מפורקת. אולי זה הזמן, אולי זה המשקל של החיים שיושב כדרך קבע על הכתפיים. אחרי כמה דקות של שיחת חולין, היא שואלת אותי אם כבר האזנתי לשיר החדש של אייל גולן – "אל תבכי".

"זה לא של אייל גולן, זה של הבחור הצעיר מכוכב נולד, עומר אדם." אמרתי

"כן, הוא באמת שר את השיר עם עוד מישהו. איך שהייתי רוצה לשמוע אותו... כל כך יפה. המחשב לא עובד ואין לי איך לשמוע מוזיקה".

"חכי רגע." בחיפוש מהיר מצאתי קישור להאזנה ישירה, לחצתי עליו וקולו של עומר אדם, סמיך וכבד, עולה באוזניה. בלי מילים, אני מצמיד את האוזניה לפומית הטלפון וממתין.

שקט משתרר ביננו ואנחנו מאזינים יחד לשיר.

אקורד הסיום נשמע ואחריו עוד רגע של דממה.

"אתה פה? קובי?" שואלת. אולי היא חושבת שהשיחה נותקה.

"עדיין פה, אימא. איך היה השיר?"

"עשית לי את היום. תודה רבה, ילד שלי. אני מאחלת לך רק דברים טובים לך ולהדר, בריאות ואושר."

אז אמא, אל תבכי....

ושכל ברכותייך יתגשמו.     

קצר פה כל כך האביב

הלב שנצבט, המילים שדוקרות, השמחה שבלחן, כל אלה בועטים בי חזק בכליות. איך כשהעלים קמלים, או אז נזכרים בניצנים שהיו. תמיד אמרו לנו כילדים, חכה כשתגדל, וכשגדלנו מה? אז אמרנו לנו שהנעורים אינם חוזרים לעולם. גרוסמן איבד ואז כתב מילים, פוליקר הלחין, ועכשיו שיר קינה עוצמתי מפלח לי חיים שלמים.

במחי יד, בעפעוף ריס, בנשימה מהירה חולפים החיים. העפרון בו אנו כותבים את תולדות חיינו מתקצר מפעם לפעם לנוכח הר חידודי הנסורת הגדל. אין זמן לדברים אחרים. יש זמן רק לחיות.

כבר הרבה זמן שלא חוויתי את החוויה הזו. כמעט שכחתי עד כמה זה מרגש וכיפי. להסיר את אריזת הניילון השקופה. להסניף את ריח הפלסטיק החדש והממכר. אני פותח את הריבוע הקסום כמו ילד הפותח תיבת קסמים בעליית גג אפלולית. בתוכו, שוכב לו בהדרת קודש, כמעט, חפץ שטוח, עגול ומבריק. עיני מרפרפות על המילים המוכרות, תוי הפנים ואותיות הדפוס המציינות של שמו של זמר הבלוז האהוב עלי – דני ליטני.

הדר רכשה עבורי את האלבום האחרון - סיכום ביניים.

"למה את רוצה את הדיסק שלו? יש לך כבר את כל השירים שלו." אמרה לי

"מאמי, זה לא אותו הדבר. חוץ מזה, יש שם שירים חדשים שלא עלו על דיסק מעולם."

"תגיד את האמת, אתה רק רוצה לפרגן לו, לא?"

"את קונה לי או לא?" התרסתי בקול ילדותי.

"ברור שאני אקנה לך. זה מאוד חמוד מצידך לדאוג לו ככה."

אין הרבה זמרים שאני ממש חש כלפיהם משהו מעבר ליכולת הווקאלית שלהם. דני ליטני הוא אחד הבודדים שמצליחים תמיד לגעת. זמר ששר את הבלוז של כולנו. משום מה, היה לי חשוב לקנות את האלבום שלו. האלבום מעוצב בצורה נהדרת. תמונות ארכיון של "איש חסיד היה" ועוד תחנות בדרך, ליטני וחברים, ואפילו תמונה של אריק איינשטיין מחבק את ילדתו בחצר. אני קורא את המילים ויונק את ההיסטוריה הקטנה הזו שניבטת לה מתוך הדיסק.

האלבום הוא סיכום ביניים של זמר גדול, אדם פשוט ואם תרצו, גם של מדינה שלמה. תקופה שבה זמרים הביעו דעות כדי להשפיע (יהונתן גפן ודני ליטני חברו למספר מופעים משותפים המבוססים על טהרת הכישרון וחופן של ציניות כנגד הממשלה דאז). עד היום, כשאני שומע ראיונות עם דני ליטני, או לחילופין נזכר בראיון שהעניק לי מלפני כמה שנים, אני מבין עד כמה האדם הזה חי את החיים ולא את עולם הזוהר. זה לא שהוא לא היה נהנתן. יש יאמרו שהוא כבר עשה את שלו, אבל המבט שלו בעיניים, המפוקח על העולם, שאומר: "הייתי שם למעלה, נפלתי גם אפיים ארצה" תמיד נותן תחושה חמה של ארציות. 

ליטני חובק אתר רשמי חדש שבתוכו יש פנינים רבות, כולל ראיון רדיופוני משעשע ביותר. משפטים לדוגמא:

"שירים זה לא הילדים שלי. אתה מוכר את הילדים שלך?", "יש באוסף הזה שירים שאין לי מושג מה הם". חלק ניכר מהראיון עבר בצחקוקים ואירוניה עצמית של ליטני. שווה האזנה. שני קולגות סינים שלי עברו ליד השולחן שלי וראו את עטיפת האלבום. מיד כשקלטו את דמותו הצעירה של ליטני מסתתרת מאחורי משקפי שמש שחורות שאלו אותי אם זה אני בתמונה. כשאמרתי זאת להדר, היא צחקה בביטול וביקשה לראות את התמונה. היא הביטה שוב ושוב בתמונה ואז עיניה נדדו אלי. "זה אתה.. לא להאמין."  

לסיכום, האלבום מסכם תקופת חיים של אחד המבצעים והמגישים הטובים בארץ. אני ממליץ בחום לקנות את האלבום ולהתמכר לחום קולו של ליטני. גם מי שלא מכיר, אז זה הזמן לטבילת אש. האלבום נותן תמורה מלאה של 38 שירים מהקריירה הארוכה של ליטני. כנסו לאתר הרשמי ותערכו היכרות עם אחד הזמרים הגדולים של ישראל היפה, שזה עתה קיבל תעודת פנסיונר ועדיין נותן בראש.

תגידו שזה לא מדגדג לכם את בלוטות הדמע.  

יש כוכבים ברורים מאליהם כמו דיאנה ואוהד שרגאי, ויש את המפתיעים, המעקצצים בבטן וממשיכים להבהב גם כשאנחנו בטוחים שאורם לא יזהר עוד. בעונה השנייה, חרף הווקליות המרשימה של הראל סקעת, לא יכולתי להתנגד לסלסולים העדינים של מויאל. גם בעונה הנוכחית, יש מי שעושה לשאר המתחרים בית ספר ברגש. קוראים לו עידן עמדי. אין לי מושג אם הוא יגיע לגמר – יש את השלישיה הבטוחה של דיאנה, אבי בן אבו ואוהד שרגאי – אבל הדיסקים שלו ימכרו כמו מים, כמו שמגיע לנעים זמירות שכמוהו. תוסיפו לזה סיפור אישי וסינגל להיטי שכתב והלחין על כאב של לוחמים והרי לכם כוכב אמיתי בהתהוות.