שחר אדום- סין

אתמול עשיתי פליק פלאק לאחור מהמקום, ושלשום הצלחתי לעשות סלטה תוך כדי ריצה ובעיטה קדימה. עמידת הידיים שלי יציבה מאוד והריבועים שלי מתהדקים פנימה בכוח. הבעיטות שלי מתחדדות ומתחזקות. בשק האגרוף נוצר שקע תמיד בגובה הסנטר. שרירי הגב התחתון נלחצים לתוך עמוד השדרה כמו מלחציים וחומצת החלב זורמת לה מהשרירים למחזור הדם. ככה זה כשאני חוזר לבסיס האם, חוזר לתרגל את הקפוארה.

את הקפוארה עזבתי מזמן, קצת לפני הצבא. העניין הוא שהיא מעולם לא עזבה אותי. בצבא המשכתי להתאמן בקפוארה תוך כדי הסבה לקרב מגע צבאי. לאחר מכן, בחופי ברזיל ניצלתי כל הזדמנות שלי להתאמן עם המקומיים. בלימודים, הצלחתי להשחיל לימודי קפוארה במשך סמסטר אחד. כמו כן, העברתי כמה סדנאות קפוארה לילדי הקיבוץ שגרתי בו במשך שנה. בשהות בסין, אף ניסיתי להמיר את הצורך בקפוארה באגרוף סיני. וזה היה כמו שסבתא שלי ז"ל נהגה לומר: "כמו צנון לתיאבון". לא מספיק ולא משביע.

לפני זמן מה, חבר של אחי הצעיר שפגשתי לראשונה, שהוא במקרה גם מדריך קפוארה, אמר לי שהוא שמע שאני קפואריסט ושאל אם אני רוצה להתאמן קצת בדשא. אמרתי לו שאני לבוש יפה מדי ושאני חלוד ועוד שאר תירוצים. הוא הנהן בהבנה ואמר שגם הוא בדרך הבייתה וגם הוא סוחב פציעה. אך אז כמו שני קפואריסטים טובים, הידועים בהתלהבותם המדבקת, מצאנו את עצמנו בועטים ומתחמקים אחד מהשני על כר הדשא השכונתי.

"בן כמה אמרת שאתה?" הוא שואל אותי מתנשף בתום האימון המזורז.

"29, אוטוטו 30." השבתי

"ואללה. ואני רואה שאתה מתאמן חזק", אמר והצביע עלי בהדגשה תוך כדי נשימה עמוקה.   

"כן, חייבים לשמור על כושר. זה חלק ממני."

הוא רכן כשידייו על שתי ברכיו, סנטרו מופנה מעלה. "זה היה אחד המשחקים הארוכים והמתישים שעשיתי מאז הפציעה. במקומך, הייתי חוזר עכשיו לקפוארה. עם איך שאתה זז, ואני מתחשב בזה שלא התאמנת כבר שנים, אתה טוב יותר מהרבה מאוד קפואריסטים שאני מכיר שמתאמנים על בסיס קבוע".

באמת שלא הייתי צריך יותר מזה. התחלתי לאלתר משטר אימונים יומי. אימוני ג'ינגה (הצעד הבסיסי), התחמקויות ובעיטות, ומדי סוף שבוע, אני מקיים אימון אקרובטיקה על המדשאה בחוץ. אמנם, נכון לעכשיו, האימונים הם סוליטריים ואין מי שיתקן או ישמור. אבל מבחינתי, קפוארה ואני "שולם שולם לעולם". נתראה בקיץ בחופי הארץ.